וארא

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ג).

"אברהם עמוד החסד. יצחק עמוד היראה. יעקב עמוד האמת. 'הא-ל הגדול הגבור והנורא' (ברכה ראשונה בתפילת שמונה עשרה) זה כנגד שלושת האבות.

הגדול זה כנגד אברהם אבינו, עמוד החסד. הגדלות של הבן אדם זה החסד שלו, שהוא יודע לתת.

הגבור זה כנגד יצחק, עמוד היראה. להיות גיבור, להתגבר על היצר, לקבל פחד מכל עבירה.

והנורא זה כבר כנגד יעקב, עמוד האמת. למה נורא? כי זה משהו איום ונורא, מאוד מאוד מאוד קשה למצוא בדיוק את האמצע, את האיזון בין החסד והגבורה, שזה כבר האמת. (באור פני מלך).

יש מנהיג לבירה

הקב"ה ברא עולם כדי שהכבוד שלו יתגלה פה למטה, שבתוך עולם של אנשים שיש להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של הבריאה, וכל הזמן להתעסק עם הרצונות שלהם והתאוות שלהם, כי זה המציאות של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לו כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות ואפילו את רצון ה' הוא מתרגם הרבה פעמים לפי רצונותיו. אבל כשאדם מתחזק לעשות את רצון ה' ומתגבר על רצונותיו ותאוותיו, זה כזה דבר גדול אצל הקב"ה שלא יתואר בכלל.

אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות, ולא תמיד התוכניות שלו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלו מתממשים, ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל הבריאה כולה. אז נכון, מה שקיבלנו זה לא בדיוק מה שרצינו. אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך? מי אמר שמה שאנחנו רוצים זה מה שצריך? אולי מה שאנחנו רוצים זה משהו אחד ומה שצריך זה משהו אחר?

כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו 'יש מנהיג לבירה'. עכשיו זה מה שקרה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימדו אותנו האבות הקדושים, בכל מה שעבר עליהם הם לא התבלבלו, הם לא אמרו עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הם ניסו להתחבר ל-יש מנהיג לבירה.

זה נכון ביחס למה שהיה – להבין שהכל ה' עשה לנו, וזה נכון גם ביחס למה שיהיה – לחפש כל הזמן רמזים ואיתותים איך לעשות את רצון ה'. לזרוק את השכל ולעשות רצון ה'.

אברהם אבינו למשל, עשה כל כך הרבה חסד, ופתאום אומר לו ה': תשמע בקול שרה וגרש את ישמעאל כי הוא יכול להזיק לחינוך של יצחק. קודם כל החינוך של הילד. לפני החסד. היתה לנו כזו בושה לאברהם אבינו, הוא אמר: אני לא יכול לצאת לרחוב מרוב בושה, אנשים יעזבו אותי, כל התלמידים שלי, כל מי שהולך בדרכי, כולם יכפרו בי, גמרנו עם כל העבודה שלי. כי אני לימדתי אותם להיות בעלי חסד, להתייחס בסבלנות עד שגם הבן הלא מוצלח יאמין בה', עד שגם הוא יזכה להרגיש את ה', ללכת עם הבן הזה לאט לאט ולא לרדוף אותו. ועכשיו אני צריך לזרוק את הבן שלי מהבית.

קודם, כל העבודה של קירוב אנשים לה' הלכה לי כי עזבתי את חרן ואת כל הנפשות שעשיתי שם. עכשיו כל עבודת החסד שלי תלך. יגידו: האדם הזה השתגע? זורק את הבן שלו? יוצא חלציו? הוא רק ילד בן 16! מי יודע מה יהיה בעתיד. אולי ישתנה עוד. אבל בנסיון אין שכל. כל נסיון פירושו לוותר על השכל. ואם זה לא מספיק, בא הנסיון השלישי, הנסיון בעבודה. מה זה הנסיון בעבודה? אברהם אבינו הנחיל לכל הדורות שהיו עובדים עבודה זרה, ושוחטים את הילדים שלהם, את המסר הבא: תפסיקו! תפסיקו עם כל זה! תתפללו לה', תתפללו, מה זה לעשות כאלה דברים, מה זה להקריב אנשים חיים. ופתאום ה' אומר לו: תקריב את בנך! הרי זה סותר את כל מה שאמרתי להם. והוא משליך את השכל ועושה מה שה' אומר לו.

יש דברים שלא מבינים. משה ואהרון באים לפרעה בשליחות ה' ותובעים: שלח את עמי! ובמקום שיהיה יותר טוב, נהיה יותר גרוע. יותר אין תבן, לכו וקוששו תבן בעצמכם אבל אין הנחות, אותה כמות שעשיתם קודם, תעשו גם כעת. הפרשה הקודמת מסתיימת בשאלה הנוקבת של משה רבנו: "למה הרעות לעם הזה" (ה, כב). מאז שבאתי, נהיה רק יותר גרוע. קשה לראות את הסבל הנורא שלהם. את התשובה אפשר לקבל בפתח הפרשה שלנו: "וארא אל אברהם... ושמי ה' לא נודעתי להם". יש גם את הלא נודעתי להם. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו שהיתה למשה ובכל זאת לא היו להם שאלות. בעיניים עצומות הם צעדו אחרי קול ה'. באמונה ובבטחון.

צריך כל הזמן להתחזק באמונה שאין טבע. מה שאנחנו קוראים טבע זה הכל תוצאה של רצון הבורא. וכשהוא רוצה, הוא מקמט את הטבע.

יהודי הולך עם תפילות, הוא יכול לשנות את חוקי הטבע כי התפילה מחברת אותו למי שמושך בחוקים של הטבע. כל מכות מצרים באות כדי לחזק אותנו באמונה הזו. "וידעתם כי אני השם".

כל החיים שלנו נעים סביב ה'. זה בכלל לא חשוב אם קיבלתי מה שביקשתי או לא קיבלתי, אם נתנו לי או לא נתנו לי, אם זכיתי או לא זכיתי, עצם הקשר עם האלוקים הוא הזכיה. אדם מחובר אל ה' ויש לו קשר עם ה' אז הוא קיבל הכל.

בארבע לשונות מבטיח לנו בורא עולם בפרשת השבוע שהוא יגאל אותנו, שהוא לא ישכח אותנו: והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, והבאתי אתכם. אבא לא יכול להתנתק מילדיו. גם אם נפלו לאן שנפלו. זה בטבע. אין כאן אפילו בחירה. אבא יהפוך את העולם בשביל הילדים שלו.

כל העניין שלנו זה לשמור על החיבור, לשמור על הקשר. זה ישמח אותנו יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים, שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, בתוך תוכנו, ברגעים של התבהרות, אנחנו יודעים את האמת: שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם.

הנסיון של יהודי זה לשמור תמיד על שמחה. זה עיקר הנסיון, לדעת שיש מנהיג לבירה שברא את העולם ככה, שחייב שיעברו עליו נסיונות, ירידות, עליות, עד סוף החיים. ככה ה' ברא את העולם, בצורה כזו, שיהיה פה חושך, ומתוך החושך מחפשים את האור. וככל שיש יותר חושך, אז ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלנו. בגלל הרחמים שלו יתברך. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הניסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה.

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (ו,ב).["יש פה שני קטבים. קוטב אחד זה אלוקים. וגם כן המילה וידבר. ששניהם מביעים ומעידים ואומרים דין. קוטב שני זה ה', שם הויה, וגם המילה ויאמר. שניהם אומרים רחמים. ויאמר הוא דיבור שהוא ברכות, בנועם. וידבר הוא דיבור קשה. כלומר הקב"ה בא למשה ואומר לו: תדע שאצלי יש את שני הדברים. יש לי גם דין ויש לי גם רחמים. יש לי גם דיבור קשה ויש לי גם דיבור קל. אבל הכל זה אני. שלא תחשוב שיש כאן שני דברים. זה הכל דבר אחד. אני אלוקים ואני ה'. גם מאחורי הדברים הקשים אני עומד, אני נמצא שמה, אני גם נמצא במקומות האלה. אני מרחם עליך, אני רואה אותך, אני לא אתן לך ליפול, אני אעזור לך אפילו שאתה נמצא במצבים הקשים האלה"] (באור פני מלך).

העונש הכבד ביותר שיכול יהודי לקבל זה שהוא לא יודע מהשם. אין אצלו מודעות לנוכחותו של בורא עולם. לא יודע שיש מנהג לבירה. יהודי, שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, אם הוא לא זוכה להכיר את השם, להתקרב לבורא, הוא בחושך מצרים. הוא בגלות. ההסתרה הזאת היא הגלות. גלות הנפש של כל אחד מאתנו כשהוא שוכח מהשם, כשהוא לא זוכה להרגיש את השם.

יש זמנים שאנחנו כן מרגישים. זמנים שיוקדת בתוכנו חמימות פנימית, זמנים שבהם אנו חשים בפועל את התלות המוחלטת שלנו בחסדי ה', זמנים בהם אנו חשים איך יד ההשגחה אוחזת בידנו ומוליכה אותנו בשבילי החיים. זאת כבר הגאולה.

גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. בתוך נפש האדם, בין חדרי הלב, מתרחשים מאבקים אדירים בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעשיו, בין משה ואהרון לפרעה. קרב, ועוד קרב, אין ספור קרבות כדי להיחלץ מטומאת מצרים, מן המיצר של התאוות והמידות הרעות, כדי לגלות ולזכות באוצרות הגנוזים שבליבנו, אוצרות נפלאים שעדיין נסתרים מאתנו.

כשאדם זוכר את ה', כשהוא לא מסיח דעת מהשגחת ה' עליו, החיים שלו זורמים באופן אחר לגמרי. הוא זוכה לאור מיוחד, לחיות ונעימות וישוב דעת נפלא. הוא לא עושה דברים בפזיזות ובחפזון. עם אמונה הוא אפילו שומר על הבריאות שלו כמו שאמר רבינו הקדוש: "העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה כי יש סובלים חולאים רק בשביל נפילת האמונה" (ליקו"ת ה). כל העבודה שלנו בעולם הזה זה להאמין בה' ולזכור את ה' בכל מה שעובר עלינו. כי כשאדם שוכח מה', וחושב שבידו תלוי הכל, אז אין לו חיות כלל, כי הוא תמיד צריך לחפש עצות, לתכנן כל מיני תוכניות איך, ומה, ומתי, ואין לו שום ישוב דעת והוא מבוהל ומבולבל.

כשהמשפט "יש מנהיג לבירה" הופך להיות משפט מפתח בחיים שלנו, אז החיים כבר נראים אחרת. אנחנו כל הזמן שוכחים, כל הזמן מתבלבלים, כל הזמן נפגעים, כל הזמן חושבים על עצמנו, על הכבוד שלנו, אמרו לנו, עשו לנו, הכל זה שכחה. כמה שאדם יותר מצליח להתרכז בענין הזה יש מנהיג לבירה, שאין עוד מלבדו, ככה הוא מבטל את היסורים שלו. אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את כל זה הוא נירגע, הוא חזור לעצמו , הוא התחבר לאור הזה שנקרא אין עוד מלבדו. יהודי צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה. את ידו של הקב"ה.

ה' יתברך ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו. לפי זה, כל אחד צריך להגיד על עצמו: ה' ברא אותי בשביל לרחם עלי. כל מה שעובר עלי הכל זה רחמנות. גם הדברים שנראים לא טובים – הכל זה רחמנות. אדם לא מוצא את הזווג, הוא חולה ח"ו, אין לו פרנסה, אם הוא מתעורר להתקרב לה', והוא מרים את עיניו לה', ומשעבד לבו לשמים אז זה לא רחמים?.

משה התחיל לגאול את עם ישראל ונעשה יותר קשה. למה? כי ה' רצה לעורר אותם לצעוק אליו עוד. כל הגאולה הרי התחילה כשהם צעקו לה'. אבל הם לא צעקו מספיק בשביל לקבל גאולה שלמה. אם היו מתעוררים לצעוק לה' עוד ובכל הכוח, היו נגאלים גאולה שלמה שאין אחריה גלות.

כשאדם זוכה לאמונה שלימה, שום דבר לא יכול לשבור את רוחו והוא ממש לא מרגיש שום צער, כמו שאומר רבינו הקדוש בתורה ר"נ "דע שכל מיני צער וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום ייסורין, ואינו מרגיש שום צער". אנחנו רואים דברים שונים ומשונים במהלך החיים, דברים קשים, דברים שלא מבינים אותם בשכל. וצריך להחליט חזק בתוך הלב, שלעולם לא נקדים את השכל לאמונה. האמונה תמיד קודמת לשכלל. אמונה שיש מנהיג לבירה. וכל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה. בשביל זה באנו לעולם. לעמוד בנסיונות באמונה.

כמו בסיפור הבא:

מסע לארץ החיים

הסיפור שאני רוצה לספר עוסק לכאורה בבן אדם אחר, אך בסופו תבין מה הקשר שלו אליי, ואיך סיפור של מישהו אחר הופך לסיפור חיי, פשוטו כמשמעו. האדם האחר הוא רב העוסק בקירוב, המתגורר באיזור המרכז. איש שמעולם לא היכרתי ולא ידעתי על קיומו. הרב הזה קיבל לפני כשמונה שנים טלפון מאדם אחר, שאותו הכיר באופן קלוש. "כבוד הרב", אמר האיש, "אני עובד בזיכוי הרבים. יש לי בקשה. ישנה קבוצה של נערים שעושים מסלול 'שביל ישראל', הם נמצאים כעת במסלול וצריכים מישהו שימסור להם שיחת חיזוק". שביל ישראל הוא נתיב הליכה באורך כ 1000 קילומטר, שנמשך לאורך כל ישראל, מחוף מפרץ אילת עד קיבוץ דן בצפון. "בסדר", הסכים הרב, "לאן עליי להגיע?" "הם נמצאים בדרום", אמר האיש. "הכין בדרום? באשדוד? באשקלון?" יותר למטה", אמר האיש. "הם יצאו מאילת ויגיעו מחר לאיזור ירוחם. הם יהיו באמצע המדבר. על הדרך יקימו מאהל, תגיע לשם".

הרב שאל: "ומי יסיע אותי?" "תגיע באוטובוס לירוחם, ומשם מישהו ייקח אותך". האמת, זה השלב שבו הרב היה אמור לומר: "סליחה, אדוני, תגיע בעצמך באוטובוס לירוחם. אבל לא. הרב החליט להסכים. "ואיפה אחכה בירוחם?" שאל בשלווה. "תגיע לשדרת הקקטוסים ב 13:00 בצהריים. ג'יפ יגיע וייקח אותך לתוך המדבר". ומה בנוגע לתשלום"? שאל הרב בעדינות. "לא, זה בלי תשלום. כבוד הרב, זה בהתנדבות. לזיכוי הרבים. תאמין לי, עבדתי קשה כדי שיסכימו לשמוע אותך..." הרב התעלם באלגנטיות מהבשורה הנפלאה על אי התשלום, כמו גם מהמחמאה המרומזת לגבי הציפייה של קהל מאזיניו העתידי... והחליט: הוא הולך על זה. "אתה תהיה שם?" שאל את הברנש "מזכה הרבים". "איזה אהיה. אני בנופש בצפון, תאמין לי, אני מדבר אתך מהבריכה, ויתרתי עד שחייה בשביל העניין החשוב הזה". זה כבר ממש עיצבו . הבחור מבלה בבריכה ומבצע "זיכוי מרחוק" של הרבים. זה היה השלב שבו הרב הגיע למצב שבו הוא צריך לבחור בין לשלוח את מזכה הרבים להמשיך לשחות בבריכה, או שהוא מתעלם משלל הרמזים וממשיך. רעייתו של הרב הייתה חולה באותה העת. הוא הבין שמשמים (וגם מהמים...)מבקשים ממנו משהו גדול שאין סיכוי שהוא יסכים לו. וזו הסיבה שהוא החליט להסכים.

למחרת עם בוקר, עלה על אוטובוס לאחר התפילה, הגיע לדימונה, ומשם באוטובוס נוסף לירוחם. הוא הגיע לשדרת הקקטוסים באמצע שום מקום במדבר הלוהט וחיכה לבן אדם עם גי'פ. לאחר המתנה של של חצי שעה, ומאחר והיה לו רק מספר הטלפון של "מזכה הרבים" הוא התקשר אליו. תא קולי ענה לו: "אני בחופשה עד סוף השבוע, אנא השאירו את הודעתכם". השעה 13:45. חום כבד בחוץ. 14:00. לא רק ג'יפ לא הגיע, אפילו גמל לא. הוא הרגיש שהעצבים רופפים, ורק הצימאון שלו גובר עליהם... השעה 14:30, והרב מבין שכנראה מזכה הרבים שכח את הג'יפ. לא, הוא לא שכח. חמש דקות לאחר מכן מגיע ג'יפ. הנהג מלא התנצלויות: "מצטער על האיחור הקל", אמר. "שב מאחור, כי קדימה יש לי כלים". הרב התיישב מאחור. כיסא ברזל. לא נוח. נסיעה בתוך מדבר, הגיפ מדלג על דיונות, ואם פעם נסעתם על סירה בים גלי והרגשתם את חבטות המים בסירה, תכפילו את זה בדיונות של חול... אתה החוטף מכות מכל כיוון ואין לך אפילו למי להחזיר...

אחרי עשרים דקות של נסיעת תופת עוצר לפתע נהג הג'יפ. "רואה את ההר הזה?" "רואה". "טפס על ההר, ובצד השני לאחר הליכה של חמש דקות מחכה לך המאהל". תבין את הסיטואציה. אמצע המדבר. הר. נהג שכבר הוכיח כמה הוא אחראי ואיך הוא מחשב חמש דקות. אבל הרב שלנו החליט, והוא הולך על זה עד הסוף... הוא יורד מהגי'פ ומתחיל לטפס. מגיע למעלה, יורד, הולך מספר דקות, ושם מחכה לו אדם עם נשק. הוא עוצר אותו ושואל: לאן פניך מועדות?" "יש לי שיעור", אומר הרב. המאבטח הביט בו, בדיוק כמו שמביטים במישהו שמגיע לאמצע המדבר ואומר שיש לו שיעור... הוא מסתכל עליו שהכל בסדר אצלו ואחר כך אומר: "תראה אדוני, אולי טעית, זו לא ישיבה. יש כאן צעירים במסע. אתה לא יכול להיכנס. אין לי שום סמכות להכניס אותך". הרב הרגיש שתכף עצביו יפקעו. "תקשיב לי, אדוני. אני נכנס גם אם אתה יורה בי. מה תגיד על זה?" והחל ללכת. המאבטח היה המום. "רגע, כבוד הרב, חכה, תן לי לעשות טלפון". בחוסר חשק הוא מרים טלפון ואומר: "יש כאן איזה רב. יש מצב שהזמנתם אותו? אהה, לאחת וחצי? בסדר אני מביא אותו". בדרך הוא אומר לו: "תראה, אין מצב שאתה מדבר. הם הגיעו בשעה אחת וחצי עייפים מהמסע. כולם באוהלים. ישנים. הם לא ישמעו אותך גם אם תצעק". הרב הרגיש שהוא הולך להתפוצץ, אבל הקול הפנימי המשיך לומר לו: "יש כאן משהו. כל המניעות הללו אינן לחינם". המאבטח נראה לחוץ ועצבני מאד. הוא אמר לרב: "בדיוק סיימתי משמרת בשלוש. הרסת לי תכנית רצינית. כעת אני חייב ללוות אותך עד ליציאה". הוא הפגיש אותו עם האחראי על הנערים, שנראה, איך לומר, ממש לא מעוניין. הוא התייחס לרב כמו לאיזה מטרד. "תשמע", אמר, "אתה איחרת. לא יודע בקשר לסיפור שלך עם הג'יפ. ביקשו שרב כלשהו ידבר, הסכמנו, אבל דחילק, איחור של שעה וחצי? בוא תיכנס , תזרוק כמה מילים ותן לחבר'ה לנוח". לאט לאט הפציעו עשרה נערים מתוך חמישים. הרב ראה היטב איך מתחננים אליהם לצאת, "כי לא נעים, יש איזה רב מסכן שהגיע. לא יפה שידבר לעצמו..." הם הסתכלו עליו בלי חשק, והפנים שלהם אמרו: "תסיים וכמה שיותר מהר". ואז הוא החל לדבר, על החיים, על משמעות החיים, על כך שלכל מעשה יש השלכות לא רק על עצמו אלא על משפחתו ועל ילדיו העתידיים, על נכדיו ועל ניניו עד סוף כל הדורות. איני בטוח שזה הנושא שהיה צריך לדבר עם חבר'ה בני שמונה עשרה, אבל מצד שני, ממילא הם לא היו במצב של לשמוע, אז לא באמת היה משנה מה שידבר. הוא דיבר רבע שעה, ולאחר מכן פנה לצאת.

במפתיע, ליוו אותו מספר נערים שמשום מה כן שמעו מה שהיה לו לומר, וזה עניין אותם כל כך, שהיה להם גם מה לשאול. הם עלו אתו על ההר, ולמטה חיכה הבחור עם הג'יפ. הם נפרדו ממנו, ורק אחד נשאר. המאבטח. "אפשר לדבר אתך, כבוד הרב?" "בבקשה", אמר. "לא אמרת שיש לך איזו תכנית חשובה?" "כן" ענה המאבטח. "הייתה לי, אבל שיניתי את דעתי". "בבקשה", אמר הרב. "אפשר בצד?" הרב הבין שהצעיר רוצה לדבר אתו על משהו אישי. "המאבטח הוליך אותו כברך דרך, התיישב על אבן, הביט ברב ופתאום התחיל לבכות. "למה אתה בוכה?" שאל הרב. הוא הצביע לכיוון המדבר. "אתה רואה את האופק?" "רואה". "אתה רואה עיגול שחור שנראה מנהרה? זו לא מנהרה. זה פיצול בין שני ואדיות. יש שם צוק של מאות מטרים". "ומה אתה מנסה לומר?" "אני נמצא במצב אישי ומשפחתי מאד קשה. זה חצי שנה אני חש עייף מהחיים. בזמן האחרון אני מלווה את מסעות 'שביל ישראל' ושמתי עין על המקום הזה, שבו אוכל פשוט להיעלם בלי שוב ואיש לא ימצא אותי. את המקום סימנתי מזמן. לפני שבועיים קבעתי תאריך ושעה. היום בשעה שלוש, כשהסתיימה המשמרת שלי. כשפגשת אותי, הייתי בדיוק בסיום המשמרת. הייתי להוט ללכת לשם, ופתאום באת והרסת הכל. לכן הייתי כל כך כעוס וקצר רוח.

במסגרת תפקידי הייתי חייב להתלוות אליך, ואפילו חשבתי לעצמי שזה בא לי טוב. אתה תעסיק את כולם, ואיש לא ישים לב שנעלמתי. אבל כשהתחלת לדבר נתפסתי למילים. דיברת על משמעות החיים, על כך שלכל מעשה יש השלכות, וכשהגעת לקטע שלכל מעשה יש השלכה על בני המשפחה ועל הדורות העתידיים, פשוט הסתכלת לתוך עיניי. הרגשתי שנשלחת אליי משמים. פתאום קיבלתי תקווה. המילים שלך כאילו הסירו קיר שעמד מול עיניי, ויכולתי פתאום לראות את החיים שלי נמשכים: חתונה, ילדים, עתיד. לפתע הסתלק הרצון לפגוע בעצמי, ותחתיו הגיע רצון עז לחיות, להצליח, לבנות עולם. המילים שאמרת באו בדיוק ביום הנכון ובשעה המתאימה. בעצם, בדקה המתאימה. כי אם היית מגיע שעה לפני כן, לא הייתי שומע את דבריך, שכן הייתי חייב לסיים את משמרתי". הם התחבקו ובכו. הרב סיפר למאבטח את הסיפור ששמעתם, על דרך הגעתו המוזרה ועל כל העכבות והמניעות. הם נפרדו כשנהג הג'יפ צפר בעצבנות, והבטיחו לשמור על קשר.

הקשר אכן נשמר. המאבטח שב בתשובה, התחתן ומתגורר כיום עם רעייתו ועם שלושת ילדיו באחת הערים הדרומיות. סיפוריך מלאים בהוכחות להשגחה העליונה האופפת אותנו. הסיפור הזה הוא אחת הדוגמאות היותר טובות. ואם אתה מפקפק בו, אתן לך את שמו של הרב הרב משה קינן, מרצה ידוע בארגון 'הידברות' העוסק בקירוב בכל רחבי הארץ. ואם תשאל מניין אני מכיר את הסיפור? פשוט מאד. אני הייתי המאבטח.

תפילה

רבונו של עולם

תשאיר אותי בטוב. אל תתן לי להתבלבל ולהחליף את הטוב בלא טוב. אל תתן לי להגיע למקום ששם זה הלא טוב, כמו המקום שאליו הגיעה הבת מלך בסיפור הראשון של רבנו.

המקום הטוב הוא בעצם כל מקום בעולם שאני נמצא אתך אבא. שאני מרגיש אותך, שאני מרגיש כזאת אהבה אליך עד שאני מרים את הראש ואומר לך את זה שוב ושוב וזה כזה מתוק.

המקום הטוב זה לדבר איתך כל פעם שמשהו מתעורר אצלי, זה להרים את הראש אפילו שאני בין אנשים ולדבר איתך בלב, לא בקול. על כל מה שמתעורר.

הטוב זה להתענג על התפילה. לחזור על מילים ומשפטים שוב ושוב, להרגיש את הטעם שלהם. כמו פעם, שהתפללתי עם הרב יד ביד ושמעתי את הניגון הענוג שלו, שהיה בו כל כך הרבה אהבה אליך , וכל כך התפעלות, והודיה, כל מילה שם חדרה ללב והשאירה כזה טעם מתוק שמאז אני כל כך מתגעגע לעוד פעם כזאת.

הטוב זה להסתכל בעיניים טובות על כולם, לא לראות חסרון באף אחד, לאהוב את כל העולם, זה להגיד מילה טובה למישהו שכבר הרבה זמן לא אמרתי לו שום מילה וגם הוא לא אמר לי.

הטוב זה להתעורר בחצות לילה ולהיזכר בשדה ולקבל כזאת שמחה, שבע"ה עוד מעט אגיע לשם ושם אתה מחכה לי כמו בכל לילה, ושם אני נמצא הכי איתך.

הטוב זה להיות מחובר לעצמי, זה להרגיש כל כך טוב עם מה שאני שזה בעצמו מאפשר לי לצאת מעצמי ולתת לאחרים.

הטוב זה לשמוח בערימת הספרים שמחכה לי על השולחן ולדעת שכל העולם שלי נמצא שם, שאני לא צריך שום דבר חוץ מזה.

רבונו של עולם, רוצה להישאר בטוב, אל תתן לי להתרחק, אל תתן ליצר הרע לבלבל אותי שוב ושוב, רוצה להיות רק בטוב, רק אתך.