'דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב' וכו' (תענית כט א). ביום שהוא חייב או זכאי יש בו חיבור לזכות או חובה ולכן נימשכים בו דברים כדוגמתו. מימלא ע"פ זה ניראה שיש תמיד משמעות למקרים שקרו ביום מסויים, שקשורים ביום זה בשל שראוי לכמותם. אם כן ניראה לנסות ולחבר בין יום ה' באייר (יום העצמאות) ויום כ"ח באייר (יום ירושלים) לדברים שקרו ביום זה. בתאריך ה' באייר קרה בשנת ה' אלפים רנ"ב ניתנה פקודת הגירוש של יהודי ספרד, שתוך חודשיים מחוייבים כל היהודים לעזוב את גבולות ספרד, ומי שישאר ולא ימיר דתו יהרג. זה מזכיר קצת את יום העצמאות, שביום זה הוכרזה המדינה, שמזכיר את הכרזת המלך. ושם היהודים נידרשו לעזוב את ספרד, מקום גלותם, ויכלו לעלות לא"י, שכך היה ראוי לעשות לבא לא”י, לכן ביום זה קשור קשר לישוב א"י במקום הגלות. וכן זה מזכיר קצת את קום המדינה שקרתה לאחר השואה הנוראה, שבה הנאצים ימ"ש קראו ליהודים לעזוב את מקומם בגלות ולעלות לא"י (כעין הגזרה לעזוב את ספרד), ולבסוף אף רצחו את מי שנישאר (כגזרה שמי שישאר בספרד ולא ימיר את דתו ימות). ואחריה יהודים רבים החלו לעלות, מה שקודם לשואה יהודים רבים לא ראו בארץ כמקום שראוי לעלות אליה. והיה לחץ באומות להקמת מדינה יהודית לאחר הזוועות הנאציות. בתאריך כח באייר בשנת ב' אלפים תת"פ ניפטר שמואל הנביא. והרמב"ם עשה את יום כ"ח באייר יום משתה ושמחה לאחר שמצא ס"ת מכתב יד של עזרא הסופר. זה מזכיר קצת את יום ירושלים, שהנה שמואל הנביא מייצג את מלכות ישראל, הוא שהכתיר את שאול ואת דוד. לכן זה דומה ליום ירושלים שהוא מייצג את הגאולה הרוחנית של מדינת ישראל (ראה בספר 'קמעא קמעא' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א 'מיום העצמאות ליום ירושלים') שכך שמואל הנביא שמביא רצון ה', שזהו הרוחני, מכתיר את המלכים שאול ודוד שהם המלכים הגשמיים (שהגשמי והרוחני הם יחידה אחת, במלכי ישראל זה שמייצגים את מלכות ה' , וכן יוהע"מ ויום ירושלים שמשלימים זה את זה כאחד). וזה קשור לפטירת שמואל, שניפטר בשל: 'וא"ל רב נחמן לר' יצחק: מ"ד (שמואל א ח, א) "ויהי כאשר זקן שמואל" ומי סיב שמואל כולי האי? והא בר נ"ב הוה, דאמר מר: מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי? א"ל: הכי א"ר יוחנן: זקנה קפצה עליו, דכתיב (שמואל א טו, יא) "נחמתי כי המלכתי את שאול". אמר לפניו: רבש"ע, שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי. אמר הקב"ה היכי אעביד? לימות שאול, לא קא שביק שמואל. לימות שמואל אדזוטר, מרנני אבתריה. לא לימות שאול ולא לימות שמואל, כבר הגיעה מלכות דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמר הקב"ה אקפיץ עליו זקנה, היינו דכתיב (שמואל א כב, ו) "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה" וכי מה ענין גבעה אצל רמה? אלא לומר לך מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה? תפלתו של שמואל הרמתי. ומי מידחי גברא מקמי גברא? אין, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: מ"ד (הושע ו, ה) "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי" במעשיהם לא נאמר, אלא באמרי פי, אלמא מידחי גברא מקמי גברא' (תענית ה,ב). הרי שפטירת שמואל קשורה עם המלכויות. והדבר השני הוא מציאת ספרו של עזרא, והרי עזרא הוא המייצג את השיבה לא"י מהגלות, השיבה מבבל. כן הוא מייצג את החיבור הרוחני בעם השב מהגלות, לדוגמה נאמר: “ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו" וגו' (נחמיה ח, א-ג). כך שספר התורה שמצא הרמב"ם מעזרא, מזכיר את מעשה עזרא עם ס"ת להחדרת הרוחניות בעם השבים מהגלות, שזה דומה ליום ירושלים. וכן שמחת הרמב"ם בס"ת שמעזרא זה בשל מעלתו כס"ת מדוייק ומעולה, וזה מזכיר את המדרש '"וזהב הארץ ההיא טוב" מלמד שאין תורה כתורת א"י' (ב"ר טז,ד) [אמנם הכוונה היא למעלת התורה שנילמדת בצורה של לימוד א"י, ולא לס"ת שניכתב בה, אולם זה מזכיר כעקרון של טיב תורה שמא"י). והנה הרמב"ם הוא שרשם בהלכותיו גם הלכות שאינם נוהגות בימנו, שלא כטור והשו"ע שרשמו רק הלכות שבזמן הזה, ולכן הרמב"ם מייצג גם את מה שקשור בתהליכי הגאולה, כקרבנות וכדו' כשיבנה ביהמק"ד בבי"א, ולכן שמחת יום ירושלים דומה קצת לשמחת יום טוב שקבע הרמב"ם בהקשר לתורה.