במסופר על הגלות במצרים ישנם כמה דוגמאות שבהם יש הבדל בין בנ"י לגוים, בין המאמינים בה' למאמינים בע"ז. בגוים הכהנים הם שמקבלים אדמות שאינם יוצאות מתחת ידם שלא כשאר העם: “רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם" (בראשית מז,כב). לעומתם בבנ"י: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו" וגו' (דברים יח,א-ב). בזמן שאצל הגוים הדבוקים בע"ז החיבור לקרקע הוא הכי חשוב, כיון שע"ז זה האמונה בגשמי הגס, ולכן ודאי שחייב לתת לו לפחות קרקע שזה הבסיס הגשמי. לעומתם בבנ"י המאמינים בה', אז חלקם זה ברוחני ולא בגשמי, ולכן להם אין קרקע. ויותר מזה, אצל הגוים העם הוצא מקרקעו (ע"י מכירתו ליוסף ולפרעה) והכהנים נישארו, כי לא חשוב העם. לעומתם בבנ"י העם חשוב מאוד, כיון שתיקון העולם בשלמותו הוא דווקא בא"י, כשאנו שולטים בה (שבלי שליטתנו זהו חורבן) ולכהנים אין קרקע, אלא הם מקבלים קרקעות מהעם, שבכך הכהנים מחוברים עם העם וא"י, ובכך מקדשים את העולם. כך שחשוב שיהיה קרקע בארץ לעם, להיפך ממעשה מצרים שזרקו את העם מקרקעו. וכן אצל פרעה-המלך הוא זה שדואג לפרנסתם "ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה" '"חוק לכהנים" - חק כך וכך לחם ליום' (רש"י). לעומתם בבנ"י "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" וגו' (דברים יח,ג) העם הוא שדואג לאוכל לכהנים (וכן תרומות, וללוים במעשרות). כיון שהקדושה נימצאת אצל כלל בנ"י, ולכן כולם צריכים להיות שותפים בזה, שבכל אחד יש צד קדושה מיוחדת. לעומת זאת אצל הגוים, כיון שהפיזי הוא החשוב, מימלא דווקא המלך הוא שראוי לתת שהוא השליט החזק בפיזי (מעבר לפשט הפשוט שהמלך הוא שנתן להם, כי לא היה לעם כדי לתת להם). גם כל ההתנצחות שבין משה ואהרן לפרעה וחרטומיו קשור בין צד החומר והטומאה בעקבות הגשמי הגס, לבין הצד הרוחני והקדושה. לדוגמה: "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן. וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינם ויבלע מטה אהרן את מטתם" (שמות ז,יא-יב). '"ויבלע מטה אהרן את מטותם" א"ר אלעזר: נס בתוך נס' (שבת צז,א) 'נס בתוך נס- לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן' (רש"י). למה לעשות נס בתוך נס, למה לא הסתפק שיבלע התנין את שלהם?- בפשטות זה מרשים יותר. ניראה שבה בכך להראות שאין זה קשור לטבע מי יותר חזק, שכך האמינו עובדי הע"ז, שישנם הרבה אלים ומי שחזק יותר מנצח. לזה בא ובלע המטה, לומר שאין זה כוחות גשמיים שנילחמים זה בזה, שזה מגלה את האל שקשור אליו (שאצלם הכוחות הפועלים בעולם הם ע"פ אלים שאחראים עליהם, שהאלים בע"ז זהו כוחות הטבע). אלא כאן זה משהו אחר לגמרי, זה הקב"ה שברא את העולם, ולכן המטה שאינו יכול לאכול את יריבו הוא בלע, שזה מעל הטבע הקיים בעולם. וכן במכת כינים שאמרו החרטומים: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלקים הוא" (שמות ח,טו) '"וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים [בְּלָטֵיהֶם] לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" אמר רבי אלעזר: מכאן אתה למד שאין השד יכול לבראות פחות מכשעורה. ורבנן אמרי: אפילו כגמלא לא מצי בראו, אלא האי מכניף ליה והאי לא מכניף ליה. "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקים הִוא" כיון שראו החרטומים שלא יוכלו להוציא הכנים מיד הכירו שהיו המעשים מעשה אלקים ולא מעשה שדים' וכו' (שמו"ר י,ז). החרטומים הבינו שאין זה ע"י שד ולכן הבינו שזה מעשה אלקים. אולם ניראה יותר מזה, שמניין שלא מכשף גדול מהם ועושה משהו בצורה שהם לא מכירים? מניין שזה מעשה אלקים?- אלא הדגש הוא בכך שראו שאין זה מעשה של שדים כיון שהוא קטן. ומדוע השד אינו יכול לפעול על דבר קטן?- אלא שכוחותיהם באים מכח הגשמי הגס (ולכן גם קשור בטומאה וע"ז, שאצלם היו טמאים מאוד ולכן היו החרטומים בעלי יכולות כאלו) ולכן מה שהוא פחות משעורה הוא כ"ך קטן שאין בו מספיק כח גשמי נחשב בכדי שיפעל עליו השד. לכן אמרו החרטומים שאין זה מכוחות הטומאה כלל, לא רק שדים, אלא כל כח טומאה שהוא אינו יכול לפעול בכדי לעשות כך. לכן הבינו ואמרו שזה יכול להיות רק אצבע אלקים. בזה גם מובן ההמשך במדרש 'ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות'. מעבר לפשט שזה מראה את חוצפתם שלא עמדו על כך שזה מעשה אלקים אלא המשיכו להראות שגם להם יש כוחות. יש בזה גם הבנה שהם במעשיהם מכריזים שזה מול זה, שמשה מייצג את ה' בקדושה, והם את כוחות הטומאה והע"ז, ובמקום להודות בה' שהוא השליט האמיתי בעולם, הם המשיכו להראות שיש גם צד שמולו, כעין שדומה לו ומתחרה מולו, שזו חוצפה גדולה יותר.