לאורם נלך

רבי משה בן מימון (הרמב"ם)

         י"ד בניסן ד'תתצ"ה או ד'תתצ"ח -     כ' בטבת ד'תתקס"ה

שני תאריכים בחודש חשון ו', ט' חשוון נקבעו כימי הודאה לדורות, לרבנו משה בן מימון (הרמב"ם), המכונה 'הנשר הגדול'. הרמב"ם נולד לפני כשמונה מאות שמונים שנה, בספרד, בתאריך י"ד ניסן ד'תתצ"ה. בן למשפחת דיינים שבעה דורות. אביו היה רבי מימון הדיין, אשר שימש כדיין בעיר קורדובה אשר בספרד. הרמב"ם גדל והתחנך על ברכי אביו, הרב מימון, וכן ינק תורתו מרבו של אביו, רבי יוסף אבן מיגאש, תלמיד הרי"ף. הרמב"ם הגה בתורה יומם וליל, ולא הניח מקרא, משנה, תלמוד, גאונים ושאר כתבי הקודש שלא עסק בהם. בהיותו נער כתב מספר חיבורים, שרובם אבדו ולא נותר מהם כי אם שרידים בלבד, לדוגמא: הלכות ירושלמי, מילות הגיון, מאמר העיבור ועוד. בגיל עשרים ושלוש כתב הרמב"ם את פירוש המשנה, המהווה פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. שם הרמב"ם מתאר את השתלשלות התורה שבעל פה, וכן את עקרי האמונה. חיבורו הנודע והחשוב ואבן יסוד בפסיקה ההלכתית, הוא הספר 'משנה תורה' ארבעה עשר ספרים המתמצתים את התורה שבעל פה, ובלשון העם נקרא: הי"ד החזקה לרמב"ם. וכך כתב בהקדמתו לספר משנה תורה: "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". הרמב"ם חיבר גם ספרים בהשקפה ודרך חיים, כמו כן כתב אגרות כדי לחזק את יסודי דת ישראל, כנגד המנסים לכוף את ישראל להתאסלם או להתנצר. הרמב"ם נודע גם כגדול במתמטיקה, פילוסופיה ורפואה, כך ששמו התפרסם בקרב עמים רבים בשם 'מוסא בן מימון' או בשם 'מיימונידס'.

הרמב"ם ארץ ישראל והמקדש: בהיותו בן עשר נאלצה משפחתו לעזוב את ספרד, בעקבות רדיפת המוסלמים אחר יהודי האזור. בעקבות כך עברה משפחתו של הרמב"ם לעיר פס שבמרוקו, אך גם שם נרדפו היהודים, ומשפחתם אולצה לעזוב את מרוקו. כך שבגיל שלושים עלה הרמב"ם ומשפחתו ממרוקו אל עכו שבארץ ישראל, שם התיישבו. ההפלגה לארץ ישראל לוותה בסערה גדולה, עד שבתאריך, י' אייר, האוניה חישבה להישבר. הרמב"ם ניצל מן הסערה, ונדר על עצמו לצום ביום זה לדורות, ולתת צדקה. בג' לחודש סיוון הגיע הרמב"ם לעכו שבארץ ישראל ויום זה נדר שיהיה יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים עד סוף כל הדורות. עובדה זאת מלמדת אותנו כי הרמב"ם ראה במצות ישוב ארץ ישראל מצוה מן התורה שיש לשמוח עליה עד סוף כל הדורות!!! לאחר חמשה חודשים, הרמב"ם יחד עם אביו, ר' מימון, ורבה של עכו, הרב יפת ב"ר אליהו, ערכו מסע בארץ ישראל, בעיקר בירושלים ובחברון. וכך מתאר הרמב"ם את רישומו, התפעלותו והתרגשותו: "וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מר חשון... שבח לאל על הכל!. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה... ושני ימים אלו... נדרתי, שיהיו לי כמו יום טוב, ותפילה ושמחה בה', ואכילה ושתיה. א-להים יעזרני על הכל ויקיים לי: 'נדרי לה' אשלם', אמן". מרמב"ם זה עולה כי ביקר בהר הבית ואף התפלל בו. בהלכותיו, כתב ספר שלם על העבודה ועל הקרבנות העוסקים בבית המקדש הלכה למעשה ופסק כי מצות בנין המקדש וכליו מוטלת עלינו כמצוה לדורות (רמב"ם ספר המצוות עשה כ).

בהיותו בארץ שלטו הצלבנים, שדיכאו את יהודי הארץ, לפיכך ירדה משפחת הרמב"ם למצרים. בתחילה היו באלכסנדריה, ולאחר מכן עברו לקהיר. שם בא הרמב"ם בברית נישואין, ושם נולד לו בנו יחידו, ר' אברהם בן הרמב"ם. בקהילה בקהיר קיבל הרמב"ם על עצמו הנהגת הקהילה. בזמן זה התפרנס הרמב"ם מהשקעת כספו בידי אחיו, שסחר באבנים יקרות, אך אחיו טבע בים, והרמב"ם התפרנס מיגיע כפיו כשהוא משמש כאחד הרופאים הטובים בקהיר, ומאוחר יותר נבחר כרופא המלוכה. עובדה זאת, לא מנעה מהרמב"ם להמשיך לעסוק בתורה, לכתוב ספרים ולהשיב תשובות לשואלים אותו. הרמב"ם נפטר בקהיר בתאריך כ' טבת ד' תתקס"ה והוא בן ששים ותשע שנה, על פי המסורת ביקש הרמב"ם לא להיקבר במצרים, ולכן הועבר לטבריה. כך נוצר הפתגם העממי: "ממשה עד משה לא קם כמשה".