"ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד, וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג,כ-כא). '"וירא ראשית לו" - ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כבוש הארץ. "כי שם חלקת" - כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה. "ספון" - אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו' (רש"י). ע"פ זה אפשר להבין את הסיפור החסידי, שאמר היהודי הקדוש לתלמידו שישאר בחו"ל איתו, ואמר לו שזהו "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב,א) שהכוונה שהיה להם קשר למשה, שלא רצו לעוזבו, וזהו לשון קניין ברב. שלכאורה זה נשמע אמירה חסידית ללא קשר אמיתי לאמת, אולם מרש"י כאן מוכח שבאמת זה מה שעמד לבני גד בדעתם (או לפחות בנוסף למקנם). והנה ממשיך רש"י ומפרש: '"ויתא" – גד. "ראשי עם" - הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים וכה"א חלוצים תעברו לפני אחיכם וגו'. "צדקת ה' עשה" - שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. ד"א, "ויתא" משה, "ראשי עם צדקת ה' עשה" על משה אמור'. ניראה שלא במקרה אפשר לפרש את הפס' על בני גד ועל משה, אלא יש בניהם קשר חזק, שהנה בני גד היו לוחמים גדולים, ולכן הלכו בראש הלוחמים (כהתחייבותם למשה). וזהו כמו שנאמר קודם: '"כלביא שכן" - לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים. "וטרף זרוע אף קדקד" - הרוגיהם היו ניכרין חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת' (רש"י). שהפס' מלמד שהיו לוחמים גדולים. לכן באה התורה ומרמזת שהגדולה בכח שבלחימה לא מספיקה, אלא צריך את הקדושה שתהא עוזרת לכח הפיזי לנצח. לכן הפס' מלמד על משה שעשה צדקות בישראל, ועל בני גד שיצאו לילחם כהתחייבותם, באותם מילים. ועניין הקדושה כלול משני חלקים, האחד הוא הלוחם עצמו שצדקותו מגינה עליו ועוזרתו, והשני זה צדקות כלל העם. וכך מצד אחד יש את קיום ההתחייבות כלפי משה, שלכן נקראו בני גד "צדקת ה' עשה", שהקדושה בהם- במעשיהם. ומצד שני אצל משה נאמר "צדקת ה' עשה" בהקשר לכלל ישראל: 'משה זכה וזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל”' (אבות ה,יח) שנקרא ע"ש זכות כלל ישראל (וכמובן שאף משה עצמו היה צדיק ולכן גם בזה רמוז שגם הצדקות של הלוחם עצמו עוזרתו ביותר). וכך בני גד נעזרו בכח הקדושה לכבוש את א"י, וגם להגן עליה ע"י היותם שומרי הספר. ואף ניראה שדבקותם במשה עזרה להם לכח מלחמתם לכיבוש א"י. ע"פ זה מובן שעל גד נאמר לאחר הברכה לזבולון. ששם נאמר: "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" (יח) '"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" - זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר. והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה' (רש"י) [וכן את כל פס' יח-יט מפרש רש"י בהקשר לשניהם-יששכר וזבולון]. מימלא לכן נאמרו זה לאחר זה, כיון שגם בזבולון וגם בגד יש את העניין הפיזי שאצלהם שקשור לקדושה. ואולי זה נירמז שהיו הורגים במכה שחתכה את הראש והזרוע יחד ("וטרף זרוע אף קדקד". ברש"י) שהראש רומז לנשמה הקדושה (וללימוד תורה וכוונת המצוות), והזרוע מרמז למעשה שבפועל, שהם היו נילחמים בפועל מכח הקדושה שחיברו למעשה. והנה נאמר בגמ': 'והיכן משה קבור? בחלקו של גד, דכתיב (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו" וגו'. ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי? ארבעה מילין. אותן ארבעה מילין מי הוליכו? מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל"... תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע ואומר: וימת משה ספרא רבה דישראל' (סוטה יג,ב). מעבר לפשט הגמ', אולי אפשר שבא לרמז בזה שבעקבות הקריאה של המלאכים נישמעה (כהמשך ממנה) בעולם בת קול. וכך המלאכים שקראו את הפס' "צדקת ה'" וגו' שמדבר על משה, קשור גם לכיבוש הארץ ע"י בני גד כבראש בנ"י. שמשה רצה בא"י, ולכן במיתתו רמזו על המשכיות כוחו לכיבוש הארץ, וזהו המשך הגמ': 'ויש אומרים: לא מת משה. כתיב הכא "וימת שם" וכתיב התם (שמות לד, כח) "ויהי שם עם ה'", מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש' שמה הפשט שלא מת?- אלא הכוונה שיש לו המשכיות בעולם (כמו שיעקב אבינו לא מת [שכך הסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שהכוונה ביעקב לא מת, שכיון שיש לו המשכיות שהולכים בדרכו נחשב שעדיין ממשיכים אותו, כמו שהביא ב'צמאה נפשי' עמ' 305]) וזה ע"י שכובשים מכוחו את א"י שהיא מקום התורה (שבה התורה מתקיימת בעיקרה), שהביא (את התורה) במתן תורה, ובכך משלמים מעשיו, ולכן נילמד מהפס' במתן תורה שעדיין פועל- 'עומד ומשמש' שממשיך את פעולתו, כמו שבמתן תורה היתה קבלת התורה לקראת הכניסה לארץ (אלא שחטאו במרגלים ולכן התעכבו במדבר). וכמובן גם שכל קיום התורה שאצלנו מזדקף לזכותו, כמו ההסבר בפס' "וצדקת ה' עשה" על משה (במשנה אבות). ששני אלו נכונים (כמו שפרש"י שני פרושים בפס'). ולכן יצאה בת קול במחנה על מיתת משה, שידעו ויתאבלו, וכן כיון שמקיימים תורה מכוחו ראוי להכריז לפניהם, ובנוסף המחנה הוא לקראת הכניסה לארץ, כמו מחנה צבאי, ולכן מקשר להשמיע במחנה, להדגיש את החיבור של משה למחנה לכניסה לארץ, ולכן הפס' שמדבר על משה ועל בני גד שיצאו בראש הלוחמים של ישראל, נאמר ע"י המלאכים ובהמשכו נאמרה בת קול למחנה, להשמיעם. וההכרזה היתה 'וימת משה ספרא רבה דישראל' שהוא נקרא הספר (תורה) הגדול של ישראל, מקדושתו. אולם אולי גם רמז בזה בנוסף גם ללשון ספר (אזור ספר המדינה) שלכן נקט דווקא לשון כזו, שבכך בא לומר כמו שאמרנו, על הקשר עכשיו לכיבוש הארץ, שמתחיל (הכיבוש) מהספר, וכן בבני גד נילחמו לכיבוש א"י וגם שמרו על הספר, ששני אלו רומזים לקיומנו בא"י. וכל זה קשור לקדושה בחיבורם למשה, שבכך התחברו לקדושתו (שזהו הפשט ספר תורה גדול של ישראל) ובפרט למעלת הת"ת שיש בה כח לנצחון במלחמה (בלוחמים ת"ח, ובת"ת של כלל בנ"י) וזהו ס"ת. והנה את פרשת "וזאת הברכה" קוראים בשמני עצרת-שמחת תורה, שהיא בסיום סוכות. שעל סוכות נאמר: 'ד"א, "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" הה"ד (תהלים קב, יח): "פנה אל תפלת הערער" וגו' שנצחו ישראל בדין, ונמחלו עונותיהם, והן אומרין נצחו ישראל, שנאמר (ש"א טו, כט) "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". הוא שדוד אומר לישראל אם קיימתם מצות לולב שנקרא נעים שנאמר "נעימות בימינך נצח" הרי אתה מבושר שנצחת לאומות העולם, שנאמר וגם נצח ישראל. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם "ולקחתם לכם"' (ויקרא רבה ל,ג). הרי שסוכות קשור בנצחון של ישראל על האומות (בעקבות הזכאות בדין), ניראה שלכן שמחים בשמחת תורה מיד, לומר שקשור זה בזה, התורה והנצחון על האומות, ולכן בשמיני עצרת שהיא כנגדנו, שלא כסוכות שקשור גם בעד הגוים, בשבעים פרים, אנו מראים את כוחנו המיוחד לנו, שזהו התורה. ואף שמיני עצרת נקרא "עצרת", כעין שעוצר בתוכו את תמצית סוכות, ולכן בו מראים את הנקודה שממנה אנו מנצחים את האומות וזהו התורה. ולכן אז שמחים בתורה, וקוראים (בין השאר) את בני גד, שפועלים בכח גדול לנצחוננו על האומות בכיבוש א"י ע"י קשר לתורה וקדושה (וכמובן שא"י חשובה לקיום התורה בשלמות, שזה דווקא כאן). והנה גד נימשל כ"לביא", אולי זה בא לרמוז על מעלתו בהקשר להתנחלותנו בא"י, שא"י היא הלב שלנו, מרכז חיינו בקדושה (שלא כחו"ל ששמירת התורה כביכול 'רק' מטעם "הציבי לך ציונים" [ספרי "עקב" מג]. וכן הדר בחו"ל כעובד ע"ז [כתובות קי,ב] וכאן השכינה תדיר וכדו') וזהו 'לב-יא' 'יא' ר"ת א"י, ועוד 'יא' שניתנה ל11 שבטים, ששבט לוי לא נחל (ואמנם נחשב במקומו אפרים ומנשה, אולם הם נחשבים 'יוסף' במקומות אחרים [כשלוי לא מחולק מבנ"י] ולכן אפשר להחשיב גם כאן כשבט אחד), ואף רמוז 'ל-ב-יא', שהארץ ניתנה 'ל'-11 שבטים ('יא') כשבהם יש גם המחולק ל-2 ('ב') שזהו אפרים ומנשה שהתחלקו מיוסף. וכן "לביא" מרמז על כיבוש א"י, שבה נילחמו בנ"י, שאנו שנים עשר שבטים ('יב') נגד 31 המלכים ('לא') ששלטו בא"י. וזהו מעלתו של בני גד כלוחמים גדולים, שתפקידם היה לכבוש את א"י, שהלכו לפני המחנה, ולשמור עליה שלא יכנסו אויבים דרך הספר. ואף יעקב בירכם בהקשר לזה: "גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב" (בראשית מט,יט) '"גד גדוד יגודנו"-... גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ. "והוא יגוד עקב" - כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן ולא יפקד מהם איש' (רש"י). וניראה שאף שמו רומז על כך, "ותאמר לאה בגד [בא גד] ותקרא את שמו גד" (בראשית ל,יא) '"בא גד" - בא מזל טוב... ומ"א שנולד מהול... ד"א, למה נקראת תיבה אחת בגד? כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים' (רש"י). הרי שיש בו מצד אחד עניין חיובי (מזל טוב) ויש בו עניין המרמז לקדושה (שנולד מהול) אבל יש בו גם עניין בגידה (אפשר שהבגידה משום שלא היו צדיקים ות"ח, אלא רק התחברו לצדיקים, אבל נישארו בעבר הירדן בשל חומריותם)., ניראה שזהו שמצד אחד יש בו מזל טוב לבנ"י, שהוא לוחם גדול והולך בראש המחנה, ויש בו אף קשר לקדושה, שמחובר לתורה ולצדיק (משה), אולם נישאר בעבר הירדן ולא נכנס לארץ, שזהו בגידה ח"ו.