"ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל" (דברים לא,ט) 'אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום... מנה"מ? אמר רב מתנה: דאמר קרא (דברים לא, ט) "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי. רבי יצחק נפחא אמר מהכא: (דברים כא, ה) "ונגשו הכהנים בני לוי", אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי. רב אשי אמר מהכא: (דברי הימים א כג, יג) "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". ר' חייא בר אבא אמר מהכא: (ויקרא כא, ח) "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון' (גיטין נט,א-ב). מיילא ר' מתנה ור' יצחק לא למדו כר"א, כיון שזה בנ"ך, ועדיף להביא ראיה מהתורה, וכן לא למד כרחב"א כיון שזה לימוד כללי, והם מביאים ישירות על קריאה בתורה. אבל מה ההבדל בין הדרשות של שניהם, הרי נאמר אותו דבר?- הת"ת הסביר שמצד הקדימות בתורה ראוי יותר להביא את דרשתו של רי"נ שזה מופיע קודם. ומצד שני, בעצם הלימוד הפס' של ר"מ מבורר יותר. כיון שכאן מוכח שזה בני לוי ממש, ולא כהנים שהם מבני לוי, שהרי נושאי הארון היו הלוים. וכן כאן מובא בהמשך "זקני ישראל", כך שגם מלמד על הסדר שישראל בא אח"כ. והסברו יפה, אולם מלשון הגמ' משמע שלמדו שמדבר על הכהנים, ולא על הלוים ממש, שאחרת היה צ"ל רק 'כהן ברישא והדר לוי', מזה שהביא 'אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו?' סימן שהבין שזה הכהנים, שהם משבט לוי שנושאים את ארון הברית, שהם האחראים על התורה, ולכן הביא לכהנים שמייצגים את שבט לוי. ומה שהביא מצד שנילמד לישראל אחר לוי, זה לא נאמר כאן, אלא רק על כהן ולוי (אולם אפשר בפשטות שלא בירר בדבריו אבל בכ"ז כיוון גם לכך, ולכן העדיף פס' זה). ואולי אפשר שבפס' כאן יש יותר רמז על עניין הקריאה בתורה, שאמנם גם בפרשת שופטים מדובר על מעלתם כאחראים על הקדושה וההלכה בבנ"י. אולם בכ"ז שם זה כללי יותר, ואילו כאן זה נאמר במפורש על התורה, שכתב ונתן להם את הס"ת. וכן בהמשך מובא דין הקהל, ששם קוראים בתורה, "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל" (פס' יא) ולכן מלמד על מקודם שקשור לקריאה בתורה. ואולי אפשר שההבדל בין הדרשות הוא כעין המובא ביר': 'מילתיה דרבי שמעון בן יוחי אמר שהוא מדברי תורה, דתני בי ר' שמעון בן יוחי: (דברים לא) "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" וגו'. ואח"כ "ואל כל זקני ישראל”. מילתיה דרבי יהושע בן לוי שהוא מדבריהן, דאמר ר' יהושע: מיימי לא ברכתי לפני כהן, ולא הינחתי לברך ישראל לפניו. מילתיה דרבי חנינה אומר שהוא מדבריהן, דמר ר' חנינה: עיר שכולה כהנים, ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום' (יר' גיטין ה,ט). שאפשר שההבדל בין רב מתנה ורי"נ הוא האם הקדמתם היא דאורייתא או דרבנן. שלרב מתנה שלומד כמו רשב"י, זה דאורייתא, כמו שמובא ביר', וכן זה משמע ישירות על קריאה בתורה (כמו שאמרנו). לעומת זאת דעת רי"נ שזה מעגלה ערופה, שם לא נאמר הקדמה בקשר לקריאה בתורה, אלא זה כעין רמז על סדר חשיבות קדימה בקשר לקדושה, מימלא כיון שזה לא נאמר כעין במפורש, סימן שזה רק אסמכתא, ומימלא זה דרבנן, כמו שמבוא ביר' לדעת ר"י. ואולי ע"פ זה גם נאמר שדעת רחב"א שלמד מויקרא, הוא סובר כמו דעת ר' חנינה ביר', שזה דרבנן, ולפעמים גם הסדר מתהפך בשל דרכי שלום, ולכן מובא בפס' בהקשר שמדבר על כהן שפגם בכהונתו: “אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלוקיו, וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם" (ויקרא כא, ז-ח) ופרש"י: "וקדשתו" - על כרחו. שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש'. והרי כהן שפגם כהונתו לא נותנים לו את הכבוד. ולכן מכאן למדו כאסמכתא, והוסיפו שאם יש רק ישראל אחד, אז מצד דרכי שלום ראוי לתת לו, וזהו כעין שהכהן פגם במעשיו בכהונתו, שלא קודם לישראל. בפס' בפרשה מובא בתחילה שמשה אומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (ב), ואח"כ מעמיד את יהושע: “ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל" וגו' (ז), ואח"כ מובא הפס' שכתב ונתן את התורה (ובו הקדימות לכהנים) ואח"כ דין הקהל, שבו נאמר "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" וגו' (יב). ניראה שבא בזה לרמז שהתורה עוברת בדורות ע"י חכמי התורה, וע"י שמכבדים אותם מתקשרים לקדושה (שפעלו הצדיקים) ולתורה שעברה במשך הדורות כולם, עד מעמד המרומם של מתן תורה. וע"י כך גורמים "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה" (יג). שזה ע"י כעין המשכיות ממשה שנאמר לו "לא תעבור את הירדן הזה" (ב). וזה כח נגד "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו" (טז) שזה בא מניתוק מהקשר למשה ולתורה (שלכן מקשר זאת לאחרי מותו), ולכן ע"י שמכבדים את החכמים והצדיקים (ושאר הקשורים לקדושה) מתחברים לכח הקדושה שעובר במשך הדורות. ולכן רמזו בפס' הזה על תחיית המתים: 'שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? אמר להם: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו. מן התורה דכתיב " ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם" וכו' (סנהדרין צ,ב) שאין הפסק וביטול גמור, ולכן גם יקומו בסוף פיזית.