"וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת שׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בְּראשׁ הַשָּׁנָה... שֶׁהוּא קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים קיח, ה): 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ' ".

(ליקוטי מוהר"ן חלק א, ס)

השופר, מצידו האחד הוא צר ומצידו השני רחב. התוקע נופח בצד הצר, והקול יוצא ונשמע מן הצד הרחב, וזהו בפשטות: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּ-הּ" - הקול הנשמע מן השופר הוא ביטוי לזעקתנו, אולם בו בעת הוא כבר גם קול ה' העונה לנו במרחב.

אחד החידושים הגדולים של רבי נחמן מברסלב הוא שעצם הזעקה, עצם הפניה לה' יתברך, יש בה כבר יציאה מן המיצר. הקושי, הזעקה, הפניה, קול השופר עצמו, ברגע שהם נשמעים בחללו של עולם ובחללה של הנפש - הם עצמם המענה והיציאה מן המיצר. זעקת האדם היא עצמה עיקר התיקון, וכל השאר כבר הוא פועל יוצא של אותה זעקה.

זהו סודה המתוק של התשובה: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה. עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה סה, כד) - הסליחה, מובטח לנו, מתגלה בעוד אנו מדברים, וקול השופר היוצא מלב נשבר ומנפש כואבת, הופך בן רגע לקול מבשר, מבשר ואומר: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּ-הּ".

במקום אחר כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, מו):

"כִּי צָרִיך יְגִיעָה גְּדוֹלָה וּמִלְחָמָה גְּדוֹלָה עִם הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְתַחְבּוּלוֹת לָנוּס וְלִבְרחַ מֵהֶם... וַאֲזַי צָרִיך לִצְעק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ... שֶׁצָּרִיך רַק לִקְרוֹת לַה' ".

בניגוד לכל יעד אחר בעולם, הדרך לה' יתברך היא כבר בעצם העובדה שהאדם יצא לדרך, כבר אז הוא הגיע. לא אתה הוא זה שצריך להוכיח את מציאות ה' וקיומו, אלא להיפך תן לו להגיע אליך, הנח לו לפנות אליך, לשמוע אותך, לכן צעק אליו - "בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ".

הרב דן האוזר והרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home