"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). בהקשר לארבעת המינים מופיע עניין השמחה. השמחה בתורה חשובה מאוד, כמו שמובא ברמב"ם: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב”. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה' (הלכות שופר סוכה ולולב ח,טו). מה העניין של השמחה? בפשטות מלשון הרמב"ם משמע שהשמחה קשורה ל'העובד מאהבה', שעושה בשלמות הלב בדבקות בה', שזו מעלה גדולה מאוד (ואם לא עושה בשמחה יש בזה פגם שמתרחק מה', שנחשב חוטא) וזה גם רמוז ב"משמחה ובטוב לבב" שהשמחה קשורה בטוב לבב, שזהו מאהבה. והנה מכך שהתורה חיברה את השמחה לארבעת המינים, ניראה שיש בזה עניין שמסביר את החשיבות של עשיית המצוות בשמחה. ארבעת המינים הם כנגד איחוד ארבעת חלקי בנ"י: 'ד"א, "פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו" ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא רבה ל,יב). הרי שארבעת המינים הם איחוד כלל בנ"י, וע"י כך ה' מתעלה. שאפשר שזהו החשיבות של השמחה, שהמצוות קשורות בכלל בנ"י, שכך ה' מתעלה ע"י המצוות (שנועדו לגלות שם ה' בעולם). שאין אדם אחד שיש בו את כל המצוות, אלא יש מצוות שאלו עושים ויש מצוות שאלו עושים, וע"י האיחוד נחשב לכולם עשיית המצוות בשלמות, שהתורה ניתנה לקיום ע"י כלל ישראל. (ובכלל התורה ניתנה לכלל בנ"י ולא ליחידים, גדולים ככל שיהיו). וכל התורה מאוחדת במצוותיה (שכל המצוות קשורים אלו באלו) ולכן יש חשיבות שבכל מצוה יהיה קשר לאחדות בנ"י. והנה כשאדם עושה בשמחה אז יש קשר לאחדות בנ"י משמחתו, שליבו רחב, ואז מצותו שלמה. אבל המונע עצמו משמחה זו מראה על ריחוק מקשר לכלל המצוות ואחדות בנ"י, שעושה בלית ברירה, שלא מעבר לעשיה טפילה, ולכן ודאי שלא באחדות המצוות ובנ"י. ובכלל כשמונע עצמו מהשמחה, הוא מכניס קצת עצב, ובזה ניסגר מהותית מחיבור לאחרים, ומבטל בכך את עניין האחדות בבנ"י והמצוות. וכך המצווה מאבדת משלמותה, ופוגם בכך את קדושת המצוה. ואולי לכן לפני הפס' "תחת אשר לא עבדת.." מובא "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם" (דברים כח,מו) לרמז על הקשר של אנשים, שאצל אותו אחד הוא קשור רק למשפחתו ולא לכלל בנ"י, ולכן לא שמח בעשיית המצוות, שלו היה חושב על ההשפעה הגדולה שהמצווה משפיעה על כלל בנ"י, במעלת כלל המצוות, ודאי היה שמח בעשייתה. ולכן גם הפס' של שמחה בארבעת המינים נאמר בלשון רבים, לרמז על העניין של הרבים. עוד ניראה שנאמר: '...ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה' (שבת ל,ב). שכדי שתשרה שכינה יש צורך בשמחה, ולא רק בשכינה הגבוה, אלא גם בדברים כמו הלכה יש עניין של שמחה, בשל הקשר לקדושת השכינה. מימלא אותו דבר גם במצוות, שהם לקדש את העולם להיות מקום לשכינת ה', יש צורך בשמחה, ובלעדיה זה כחסר את היסוד של קשר השכינה, ונעשה כמו מעשה ריק מתוכן (ולכן החומרה של המבטל את השמחה, שפוגם במצוות ובקדושה בעולם, שהופכו לכדברים בטלים). וכן, אנו מצווים בתורה ומצוותיה מכח הנשמה, שהיא חלק אלוק בנו, ואם לא עובד משמחה סימן שעושה זאת בחלק הגשמי שבו, ולא בקשר לנשמתו הרוחנית, שהיא שמחה בעשיה שמקשרה לה', ואילו בגשמיותו הוא מחובר לריחוק מהקדושה, ולכן לא שמח בעשיית המצוות (ואף דומה לקשיים שבאים מהגשמי בעולם, שכך הוא לא שמח במצוה, כמו שזה קושי עליו). ומימלא גורם שמבדיל בין קדושת המצווה בגילויה בחיבור לנשמה, לעשיה גשמית בלבד, כמנותק מהקשר לה' (מעין מנהג אנשי המקום). ובעשית המצוות בשמחה מקשרה לנשמה כראוי, ומקדש בכך את העולם בגילוי ה' הנסתר. ולכן גם אחרי הפס' של אי העשיה משמחה, נאמר: "ועבדת את אויבך" וגו' (דברים כח,מח) שזה על שבלי השמחה נחשב כמו שלא עבדת את ה' במעשיך, אלא סתם לבטלה, וכך גם כנגדו תענש שתעבוד לאויבך (במקום לה') והוא יקח כל אשר לך, כך שתשאר לעובדו "ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל" (כעונש, כמו שעשית כעין עשיה בטלה, כך אויבך יקח ממך הכל ויצא שכל עבודתך היא לבטלה). ניראה שגם זה קשור לשמחה בארבעת המינים, שהנה ארבעת המינים הם המצויים בא"י בזמן של סוכות, שלכן מובן שהצטוו בהם כמו שאומר הרמב"ם 'רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למוצאם' (מורה נבוכים ג,מג). ובא"י יש עניין של שמחה (אור החיים. דברים כו,א). ניראה שהשמחה בא"י נובעת מקדושת א"י, שמקדשת את הגשמי ולכן מבטלת את הצער שנובע מהגשמי. וכן מהיותה ארץ שבה השכינה שורה, לכן יש בה שמחה (שהשכינה בעולם קשורה לשמחה, כמו שנאמר בגמ' [שבת ל,ב]). מימלא ארבעת המינים שרומזים לא"י, מרמזים על השכינה והשימחה שבא"י, וזה קשור לשמחת המצוות בכלל, כמו שאמרנו. (ולכן העונש על אי שמחה במצוות הוא רעות שבאות עלינו, כמובא בפס' של "תחת אשר לא עבדת", כנגד ההיפך מא"י שהיא מגינה ומשמחת, בצרות שמובאות שם האויב יכבוש את הארץ וירע לך [ובפשטות צרות מבטלים שמחה, ולכן הם כנגד ביטול השמחה שלנו במצוות]). ולכן ארבעת המינים קשורים למים: '...וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים' (תענית ב,ב) והמים קשורים לטהרה (מקואות ומעינות) לרמז על תיקון העולם (כטהרת הגשמי במקוה או מעין), ושהוא קשור בשמחה (כמופיע בפס' של ארבעת המינים). ובכלל אפשר שארבעת המינים מלמדים על החיוב בשמחה, שהם מקשרים לא"י שהיא מקור השמחה בעולם, והתורה מתקיימת דווקא בא"י ("הציבי לך ציונים". ספרי עקב מג), ולכן בלי שמחה זה מנותק מהשורש של התורה בעולם. וע"י השמחה מחברו למעלת הקדושה והשמחה שבא"י, וכך מתעלה העולם. ולכן חוגגים שבוע סוכות, כנגד בריאת העולם, שמתקנים אותו ע"י חיבורו לקדושה. ולכן בארבעת המינים מראים שאנו יצאנו זכאים בדין (שמנצחים את האומות. ויקרא רבה ל,ב. שמה הכוונה בניצוח האומות? אלא הכוונה שאין להם להזיק לנו, כי יצאנו זכאים בדין) שבדין דנו ע"פ מעשינו לתיקון וקדושת העולם, ולכן בסוכות בארבעת המינים מראים שאנו מתקני העולם. והנה בסוכות יש את שמחת בית השואבה, שזה מזכיר את ארבעת המינים שקשורים למים, ובשמחת בית השואבה היו מתנבאים: 'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם (ישעיהו יב) "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”' (יר' סוכה ה,א). ומקום הנבואה הוא בא"י (מכילתא דר"י "בא" מסכתא פסחא,א. 'אמר יונה: אלך לי בחו"ל מקום שאין השכינה נגלית') כך שאולי מכאן הקשר של ארבעת המינים לא"י, שדומים כעין עניין בית השואבה שבשמחה, ולכן קשור לא"י (כמו הנבואה) וכן למים (כשמחת בית השואבה) [ואולי למד ר"א שארבעת המינים מכפרים למים, כיון שבכל מין מארבעת המינים נאמר תאור, כגון: "פרי עץ הדר". ואילו בערבה נאמר "ערבי נחל" שזה מקום גדילתו, לכן אולי מרמז כעין סיכום על כלל המינים שכולם קשורים בעניין הנחל, שזהו עניין המים). המדרש מביא שארבעת המינים מייצגים את סוגי בנ"י בקשרם לתורה ומעשים טובים, ניראה שבא לרמז על העניין הזה של שמחה בקשר לתורה ומצוות, שלכן למדו שהם מייצגים את הקשר לתורה ומצוות, ובפס' מובאים ארבעת המינים בהקשר לשמחה, כדי לרמז על הקשר שבין ארבעת המינים לשמחה על המצוות, כמו שאמרנו. והנה בהקשר של ארבעת המינים בהקשר לא"י (שהם המצויים בארץ בזמן זה. וכן מכפרים על המים זה בעיקר מכח א"י, כי בחו"ל יש זמנים אחרים של תחילת זמן הגשמים, כך שעיקר הכפרה זה בשל הדין שעל הגשמים שהוא תלוי בא"י שבה מתחיל זמן הגשמים) ניראה שארבעת המינים מרמזים על א"י, כיון שהארץ שלנו ע"י ירושה משם (בן נח, שחילקו בני נח את העולם) דרך אברהם יצחק ויעקב, כך שזה ארבעה. ובארבעת המינים ישנם 7 יחידות: אתרוג, לולב, 2 ערבות ו-3 הדסים, סה"כ 7, כנגד א"י שהיא ארץ שבעת העממין. וכך כעין 7 של 4, שמחברים לא"י כולה, לארבעת רוחותיה, שהיא היתה של 7 העממין. וכן, יש 7 ויש 4, שכשמתחשבים בשני המספרים זהו 11 כנגד השבטים שחילקו את הארץ, ששבט לוי לא נחל (אמנם יוסף חולק לאפרים ומנשה, כך שיוצא 12, אולם בא לרמז על הארץ וקדושתה, ולכן רומז לשבטים שלוי לא נחל כדי להוות אחראי לקדושה של שאר השבטים). ואולי 4 מינים כנגד אותיות 'שמחה'. או שבסוכות זה 4 המינים, ובפסח זה 3 (פסח מצה ומרור), כך שיחד זה 7, שמרמז על א"י, שיצאנו ממצרים כדי שננחל את הארץ בקדושה, ולכן בדרך ישבו בסוכות, שבזמן הזה התרגלו לתורה: 'דָּבָר אַחֵר: כָּל שֶׁכֵּן לֹא הֱבִיאָן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי מֵבִיא עַכְשָׁו אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, מִיָּד מַחְזִיקִים אָדָם בְּשָׂדֵהוּ וְאָדָם בְּכַרְמוֹ, וְהֵם בְּטֵלִים מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא אַקִּיפֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין מָן וְשׁוֹתִין מֵי הַבְּאֵר, וְהַתּוֹרָה נִבְלֶלֶת בְּגוּפָן. מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן, וְשָׁוִין לָהֶם אוֹכְלֵי תְרוּמָה' (מכילתא דר"י "בשלח" פתיחתא). לכן מתחבר מפסח דרך סוכות לא"י. ולדעת הרוקח שהסוכות זה כנגד הסוכות שעשו בכניסה לארץ: 'ויש מפרשים: כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל הכרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסוכות... וזהו "למען ידעו דרתיכם כי בסכות" שלא יחשבו מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל'. מובן שיש קשר ממצרים לסוכות בכניסה לארץ, לדעת שהארץ נתנה לנו כשנילחמנו על א"י לאחר יציאת מצרים. ואולי 7 היחידות של ארבעת המינים שקשורים בשמחה, מרמז על שבעת האושפזין שבאים בסוכות להתארח, כהכנסת אורחים עליונים כמקביל להכנסת אורחים שמצווה לעשות בחגים. כך שקשור בשמחה, כעין השמחה של העני שמכניסים אותו לסוכתינו, ולכן קשור לשמחה (וכן לנו שמחה שאורחים קדושי עליון באים להתארח אצלנו). שיש לולב אחד שהוא עם טעם (תמר שיש בו טעם) כנגד אברהם, שמידתו היתה הכנסת אורחים, כמו שמתואר בתורה שהיה מכניסם ונותן להם לאכול (בראשית יח) ובכך קירבם לה', כמובא במדרש: 'ר' עזריה בשם ר"י: מתחלה צדק לבסוף משפט. הא כיצד? אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלים ושותים. אמר להם: ברכו. אמרו ליה: מה נאמר? א"ל: אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו. אם מקבל עליו ובריך, הוה אכיל ושתי ואזיל' וכו' (בראשית רבה מט,ד). ולכן דומה לתמר שמרמז על אוכל. וכן: 'ר' לוי אומר: כתמר. מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים' (סוכה מה,ב), כך שדומה לאברהם שהיה מקרב את האנשים לעבוד את ה' לבדו, ולא לע"ז. האתרוג הוא השלמות, עם ריח וטעם (וכנגד צדיקים) כך שדומה ליצחק שהיה במעמד קורבן קדוש, שלכן לא יצא לחו"ל: '"גור בארץ הזאת", אמר רבי הושעיה: את עולה תמימה. מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ, נפסלת' (בראשית רבה סד,ג). שתי ערבות שאין בהם טעם וריח, כעין מרמז על הגשמי, שכך יוסף ודוד שלטו על העולם, שלטון גשמי כמלכים. שלושה הדסים שיש בהם ריח, מרמז על רוחניות (שהנשמה נהנית ממנו) ולכן מרמז על משה ואהרן, שמשה הביא את התורה ואהרן היה הכהן הנבחר (שהכהנים צד הקדושה בבנ"י), ויעקב התנבא במצרים בדרגת נבואת משה, וכן, יעקב היה שלם בבניו, שממנו יצאו השבטים הקדושים, ולכן "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד) שכעין מחבר בין משה ליעקב (שממנו יצאה קהילת בנ”י הקשורים לתורה). ולכן בפס' ארבעת המינים "שבעת ימים" כעין רמז לאורחים שבשבעת הימים. וכך אורחים אלו הם עיקרי מעלות בנ"י, שקשורים לתיקון העולם שלנו, שהרי הסוכות מרמזים על העולם המתוקן (שבתינו בקשר לענני הכבוד- השכינה), ולכן זה קשור לארבעת המינים, כנגד רוחות העולם, שאנו מתקנים את כל העולם. ובפרט שמקום השכינה הוא בקה"ק, ושם יש את אבן השתיה (משנה יומא ה,ב) שממנה נימשך העולם: '...כיצד? כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין. כך התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו מאבן שתיה תחילה, וממנה הושתת העולם. ולמה נקרא שמה אבן שתיה? מפני שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו. וברא בית המקדש למעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה'” (שמות טו יז). אל תקרא מכון אלא מכוון. "לשבתך”, כנגד כסא הכבוד' (תנחומא פקודי סימן ג). כך שהקדושה מכוונת כנגד קה"ק, וממנו נימשך העולם לארבע רוחות, כך שזה מזכיר את ארבעת המינים אותם מנענים לרוחות העולם, ע"י המינים המצויים בא"י, כהשפעה מא"י שנימשך לכל העולם לתקנו ולקדשו, ע"י בנ"י הרמוזים בארבעת המינים, וגורמים ל'ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה' שמקדשים את העולם.