ראש השנה- פרשת ניצבים

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" (כט, ט).

בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?

ואילו נוטל אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל ניגאלים עד שיהיו אגודה אחת. וזהו "אתם ניצבים היום כולכם" (תנחומא ניצבים סימן ד').

לראש השנה יש תאריך מיוחד במינו. בדרך כלל החגים הם באמצע החודש, וזה החג היחידי שהוא בראש חודש. לכן קוראים לו בכסה ליום חגנו. מה זה כסה? זה יום שהלבנה מכוסה. בראש חודש זה זמן שהלבנה מכוסה. וזה דבר מיוחד במינו שהקב"ה קבע לנו את יום הדין דווקא ביום כזה שהלבנה היא מכוסה.

יש מדרש מאד נפלא שאומר כך: הקב"ה בא ביום הדין וישב על כסא של משפט, רצה לדון את כל באי העולם. ואיך דנים אותם? צריך עכשיו עדים. אי אפשר לדון בלי עדים. איזה עדים אפשר באמת להביא, מי יודע ומי רואה את הכל? השמש תעיד על כל מה שנעשה ביום והלבנה תעיד על כל מה שנעשה בלילה. ואז יהיה לו את היממה בשלמותה, תהיה לו כל התמונה בשלמותה ואז יהיה על פי שנים עדים יקום דבר, אז באמת הקב"ה יוכל לדון ולשפוט.

הקב"ה יושב על כסא של משפט ומגיע השטן לקטרג ולהגיד כך וכך וכך וכך, אז אומר לו הקב"ה. על פי שנים עדים יקום דבר. תביא לי עדים למה שאתה אומר. אז מיד הלך והביא את החמה. והחמה הגיעה והתחילה באמת להגיד שכך וכך ראיתי וכך וכך קרה, אז הקב"ה עונה ואומר: על פי שנים עדים יקום דבר. זה לא מספיק לי רק עד אחד, את החמה, תביאו לי גם את הלבנה. והלכו וחיפשו את הלבנה בכל קצות תבל ולא מצאו אותה. כי בראש השנה הלבנה מכוסה. לכן אנחנו אומרים בכסה ליום חגנו. מה עשה הקב"ה? קם מכסא של דין וישב על כסא של רחמים.

"הלבנה מסמלת את הדברים הנסתרים, המכוסים. את הדברים שבלב. שלא כל אחד רואה. בכל יהודי ויהודי, אפילו שלפעמים המעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שלו טובים. הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב אז הוא מתחרט. אור הנשמה של כל איש ישראלי היא בוהקת ומאירה עד אין סוף. הקב"ה רואה את האדם ודן את האדם וחושב על האדם על כל המכלול שלו ביחד. הקב"ה רואה את הכל. לכן הוא צריך שני עדים. גם את החמה וגם את הלבנה. ולכן הוא לא ויתר. והלבנה לא הגיעה. למה לא הגיעה? כי מה היה לה כבר לומר, מה יש לי הרבה להגיד, עם ישראל קדוש. כולם מלאים מצוות כרימון. הם נשמות טובות. הם רוצים לעשות טוב. אני לא באה למשפט הזה, אני מתכסה בשביל לבוא ולהגיד שכל הדברים המכוסים, שלא רואים אותם, הם מאד נפלאים, הם מאד טובים – מהכוח הזה ה' עובר מכסא של דין לכסא של רחמים".(באור פני מלך חיים).

ראש השנה זה יום הזכרון. זה השם שלו.

העולם הזה נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם, כל מה שעובר עליו במשך היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה', בעזרת ה', אם ירצה ה'.

מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשכל הזמן הוא אומר תודה. הכל טוב, גם מה שנראה רע. דרכי ה' נעלמות, אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב. גם אם מה שבדרך הוא לא כל כך מובן. כל הזמן שבן אדם מתעצבן ממה שעובר עליו, מה שקורה לו, הוא רחוק מהאמונה. אתה חושב שאתה כועס על בני אדם אבל אתה בעצם כועס על ה' כי ה' מנהל פה את העולם.

מה שלא יעבור עליך, תזכור את ה'. תזכור שהכל זה מה', שכל מה שאתה עובר זה רק כדי שתתקרב אל ה'. האדם נברא למטה בשביל שהוא יזכור את ה' למעלה, וכמה שהוא יותר למטה, ככה הזכויות שלו יותר גדולות כשהוא זוכר את ה' למעלה, זה נסיון יותר קשה, אז יש לו יותר שכר, יותר זכויות.

לזכור את ה' זה לזכור את התכלית, לזכור בשביל מה באנו לפה, לזכור שאנחנו יהודים, לזכור את התפקיד שלנו, את היעוד שלנו. ה' ברא את כל בני האדם חסרים, לכולם קשה, אף אחד לא קל לו, אין אחד שלא חסר לו, אבל מה עשה הקב"ה? ברא נפשות שהן חסרות וברא גם השלמה לכל החסרונות, "בורא נפשות רבות וחסרונן". צריך לשמוח שזכינו להיות יהודים, שזכינו להיות הבנים של הקב"ה, שזכינו למצוא השלמה לכל החסרונות שלנו בתוך התורה הקדושה, בתוך כל התפילות, בתוך כל פסוקי התהילים של דוד המלך, בתוך כל דברי חז"ל, בתוך הקדושה.

התכלית של ראש השנה זה לזכור שה' הוא האלוקים. ה' זה שם של רחמים, ואלוקים זה שם של דין. אם מבינים לגמרי שה' הוא האלוקים, שגם הדין זה חסד ורחמים, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים להאמין שהכל עוד יתהפך לטובה. מה אומרים בתקיעת השופר? "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". דווקא מן המיצר מגיעים אל המרחב. כמו השופר שתוקעים בו בראש השנה, שפיו צר והמשכו הולך ומתרחב, אם היה פיו של השופר רחב גם הוא, לא היתה בוקעת ממנו תקיעה ולא היינו זוכים להגיע אל המרחב.

"אשרי איש שלא ישכחך". ואיך לא שוכחים את ה'? איך כל הזמן זוכרים אותו יתברך? ע"י שמדברים איתו. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". אם אתה מאמין בה' אז למה אתה לא מדבר אתו? תבקש אותו שירחם עליך, שיחזיר אותך בתשובה, שיעזור לך להתגבר על היצר הרע, על השקר והדמיון שהוא מכניס לראש שלך. דבור זה חיבור. רק ככה אתה זוכר את ה'. הדבור זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלך על הקדושה. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך לדבר, לשים את הרצון שלך בתוך מילים. תפילות בונות כלים כדי לקבל את הדבר שאתה רוצה.

אדם צריך לזכור את התכלית, את אחריתו וסופו. כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. העיקר זה שם.

ראש השנה מכריז בקול גדול "יש מלך לעולם" ומזמין את כולנו ליטול חלק בהכתרת המלך. עיקר העבודה שלנו בראש השנה זה קבלת עול מלכות שמים. אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" וכל הזמן אומרים וצועקים את המילה "מלך".

"רבונו של עולם, נכון שהתנהגנו לא כל כך טוב כל השנה, ונכון שמגיע לנו עונש, אבל אבא! לפני שאתה חותם את גזר דיננו אנחנו צועקים לפניך "המלך"!!! "המלך היושב על כסא רם ונשא"! "המלך הקדוש"! וכשאבינו מלכנו רואה כי אמת בפינו, ואנחנו באמת ממליכים אותו עלינו, ורוצים ומתכוונים לשפר את מעשינו, הוא נותן לנו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

"אנחנו בעצם בטוחים, כל עם ישראל, כל מי ששומר תורה ומצוות, אנחנו בטוחים באהבת ה' אותנו, אנחנו ממש בטוחים ומאמינים שה' יזכה אותנו במשפט, ואם חלילה אנחנו במשפט לא נצא כל כך בסדר, אז הוא יתן לנו מהאוצר מתנת חינם שלו, מהצדקה שהוא יודע לעשות, יחד עם המשפט, ואנחנו ככה נצא בעזרת ה', כולנו, באמת לחיים טובים ולשמחה אמיתית ובאמת לשלום, גם שלום כללי בעולמות ובעם ישראל, וגם שלום פרטי אצל כל אחד ואחד, בתוך הלב, בתוך הנשמה, בתוך המשפחה, ועם השמחה הזו מתלבשים בבגדים לבנים ובשמחה באים לבית הכנסת, כי אנחנו ממש מאמינים שה' במשפט עושה צדקה. אפילו שזה משפט, רק הקב"ה יודע לעשות דבר כזה פלאי, לצרף את השני הניגודים האלה, לעשות צדקה בתוך משפט" (באור פני מלך חיים).

בראש השנה צריך לזכור שה' שוכן גם אצל החבר. בורא עולם נמצא בליבי. בלבבי משכן אבנה לו. אבל אותו בורא עולם שנמצא בלבבי, נמצא בלבבות של כולם. של כל עם ישראל. אם האדם לא יכול להתחבר עם האלוקות שנמצאת אצל החבר, ואצל כולם, אצל כל בני האדם, אם הוא חושב שהוא יותר חשוב וכו', אז באותו רגע בעצם הוא מאבד את הקשר האמיתי שלו עם הקב"ה.

"וצריך להיזהר מזה מאד, כשהוא יושב ודן את חברו, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו. כי המשפט לאלוקים הוא. כי רק הוא יתברך לבד ראוי לשפוט את האדם כמו שאמרו חז"ל: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב). ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו כי אם השי"ת שהוא מקומו של עולם וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם" (ליקו"ת א,יד).

בראש השנה צריך לחשוב רק מחשבות טובות, על כולם, תחשוב טוב – תמשוך אליך את הטוב. תשמור על קדושת המחשבה וטהרתה, תמתיק מעליך דינים. בראש השנה צריך לחשוב רק טוב, שיהיה טוב, שהשי"ת ינהג עמנו בחסד וברחמים, שיתן, לנו שנה טובה ומתוקה, רק דברים טובים.

"הראש השנה שלי", אמר רבינו הקדוש, "עולה על הכל". הוא רצה שנבוא ונקבל ממנו את המתנה הגדולה ביותר שיש לו באוצרותיו. סוד עליון שלא נתגלה לנו עדיין אפס קצהו. יש מי שאומר שהדרך לאומן מתחילה היכן שמסתיימת קומתו של השכל. נוסעים לאומן דווקא משום שלא מבינים מדוע. משאירים את השכל בבית וכשחוזרים, מגלים שהשכל חדש.

ואכן, רבבות בני ישראל נענים לקריאתו הקדושה ובאים מכל קצווי תבל לקחת חלק באותה התקבצות נשגבה. נוסעים לא רק בשביל עצמנו, בשביל התועלת שלנו, נוסעים כשליחים של כל עם ישראל.

מורנו הרב: ["על ידי שבאים לציון הקדוש ממתיקים דינים. ככל שיבואו יותר אנשים כך יומתקו יותר דינים, יתבטלו יותר גזירות. בלי הצדיק אי אפשר להמתיק. לא מספיק שיש קודש הקודשים. לא מספיק שיש את יום כיפור. צריך את שמעון הצדיק בתוכו כדי להמתיק את הדינים! כדי להלבין את חוט השני! וכשבאים אל הצדיק בראש השנה, וצועקים יחד, ומתפללים ביחד, וההבל פה של כולם נכלל אחד בשני, כך נמתקים כל הדינים, כך מבטלים כל הגזירות, כך גם מלכות הרשעה מתמוטטת. כך מחזירים את כולם בתשובה".

אתה בא אל הצדיק שהוא הסנגור שלך ביום הדין הגדול והנורא, הוא מלמד זכות ומעורר רחמים עליך. לא יכולת לבחור סנגור יותר מוצלח.

אצל הצדיק אתה צריך להיות במדרגה של נער בוכה, לבכות לפני השם יתברך ממש כמו שילד בוכה לפני אביו. כמו שרואים אנשים פשוטים, שניגשים לציון הקדוש בתמימות ובפשטות, וצועקים בכל נפשם על נפשם, ופתאום נפתח להם הלב, ומתחילים להתחרט על העבר, ולבכות בדמעות שליש, שהם בעצמם לא האמינו שיכול לקרות להם דבר כזה בחייהם. "ואין עושים שם שום דבר, רק כל אחד מבקש ומתחנן ושופך נפשו לפני ה' לזכות לתשובה שלימה, שיתתקנו כל פגמיו שפגם עד עתה, ושמעתה לא יפגום עוד, ומרבים שם בתחנונים רבים ובבכיות גדולים והתעוררות גדול עד אין חקר" (פרפראות לחוכמה)

אתם ניצבים היום כולכם

"קודם ר"ה קוראים פרשת ניצבים, להודיע לכל נפשות ישראל גדולים וקטנים שכולם צריכים להתקבץ יחד ולכלול יחד באהבה בתוך הקדושה העליונה" (רבי נתן).

אתם ניצבים היום כולכם. מלת המפתח – כולכם! עם אחד אנחנו!

'שלום' הוא שמו של הקב"ה וכשאתה שומר על עצמך ממחלוקת ואוחז במידת השלום, שמו של ה' איתך, שומר עליך ומגן עליך.

אין רווחים במחלוקת. כשיש פירוד ומחלוקת, ה' מסתלק משם. ממחלוקת רק מפסידים. אתה חייב להחליט שלא מעניין אותך כלום, אתה לא לוקח חלק בשום מחלוקת ובשום מריבה ושנאת חינם.

יהודי צריך להחזיק בשלום ובאהבה עם כל יהודי אחר, יהיה מי שיהיה.

ה' רוצה אותנו באחדות, ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל.

כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל, אשרי חלקו. ככל שיהודי דבוק יותר באהבת ישראל, כך הוא דבוק יותר בה' אלוקיו.

צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו.

בדרך כלל, כשמדברים על גודל מעלת השלום או על הסכנה הנוראה שבמחלוקת, יש לנו איזה נטיה להיזכר דוקא במחלוקות צבוריות, בין קבוצות או חוגים. כי שמה אין לנו הרבה מה לעשות כדי למנוע זאת. אך מה עם המחלוקת שלנו עם השכן מלמטה? או עם זה שיושב לפנינו בבית הכנסת? צריך לזכור כי כולנו אחים, ללמוד לאהוב כל אחד ולחיות עמו באהבה ורעות.

הסוד של הקיבוץ הקדוש באומן הוא – האהבה והאחדות. ברגע שנשמות יהודיות מתקבצות יחד לדבר שבקדושה, ואם עושים זאת יחד עם התקשרות לצדיק האמת, אז ההתעוררות היא עצומה, אז השמים הם הגבול. מאירים פנים ומכבדים את כולם, גם את אלה שנראים שונים, שיש להם הנהגות שונות, העיקר שלא יהיה פירוד לבבות. העיקר לראות כל אחד בעיניים טובות. כל יהודי ויהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. אם הוא עשה משהו לא טוב אז הוא בודאי מתחרט. ככה להסתכל על יהודי. "וזהו דיבוק חברים שמתאספים יחד עצרת צאן קדושים אצל הצדיק, כל אחד נתבטל בפני חברו בראותו מעלת חברו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ונעשה שפל בעיני עצמו, וחברו גדול ממנו, ואוהב כל אחד ואחד" (מאור ושמש). על זה אמר רבינו הקדוש, שהעולם יתפלאו מאהבה שיש ביניכם.

צריך לגלות רגישות לשני, למה שהוא עובר. אתה רואה עיניים עצובות, חייך אליהן, כמו בסיפור הבא:

חמישה דפי פוליו

אברהם בן נתן הגיע לישיבה הקטנה המפורסמת "פעמי דרום" מתלמוד תורה קטן ובלתי מוכר בעיירה צפונית. הוא היה התלמיד היחיד בת"ת שלו שהתקבל לישיבה המוצלחת, והיתה לו מוטיבציה עצומה להצליח ולהוכיח גם לעצמו, שעדיו לגדולות. אבריימל'ה בן נתן, היה בנו של פועל בנין שומר מצוות, שבקושי ידע לקרוא, אבל אהב תורה ורבנים, ומסר בשמחה את בנו הקטן לידיו של המלמד ציון מלכה, כדי שיעצבו ויעלהו במעלות התורה והיראה.

אתם יודעים איך זה, באותן עיירות קטנות שבהם הת"ת קטן, ומספר התלמידים קטן יחסית, לא תמיד הרמה הלימודית מרקיעה שחקים. מדוע? כי בדרך כלל מקבלים כל תלמיד, ולא כל אחד מהתלמידים מצליח ליישר קו ולתפוש את הנלמד, אז משקיעים בחלשים ונפגעים החזקים, ולעיתים ההיפך. אבריימלה היה דווקא תלמיד מוצלח, אבל יחסית, רק יחסית. ולכן עם הגיעו לישיבה הקטנה כשהוא חדור מוטיבציה, הוא התיישב בספסל הראשון מול ראש הישיבה , תקע בו שתי עיניים סקרניות והתחיל שותה בצמא את דברותיו.

השיעורים של הרב שרגא גולומב ראש הישיבה, היו ברמה עיונית גבוהה ביותר. אברהם לא היה מונח בעובדה שהוא יושב בישיבה שהיא ספינת הדגל של עולם התורה. עברו עליו ימים של גיהנום, הרב דיבר והוא לא הבין מילה. החברים החדשים שלו דווקא גילו ענין, שאלו שאלות, התפלמסו ורשמו דפים על גבי דפים של חידושים. הוא הביט בהם בקנאה מוסתרת, ושאל את עצמו מדוע לפתע פתאום הוא כל כך חלש, לא מבין , לא מצליח להתרומם.

הערפל נמשך יום, יומיים, שלושה, שבוע, אבריימל'ה איבד שליטה והתרחק לחלוטין מהקשר לגמרא ולסוגיות הנוקפות והמעיקות. הלימוד היה בעבורו משימה בלתי אפשרית, קשה מנשוא. בלילה הוא הרטיב את הכר בתחנונים לבורא עולם שיאיר את עיניו, שיחדד את שכלו.

הוא בהה בשיעורים, ואז גמלה בליבו החלטה "אם אינני מסוגל ללמוד, לכתוב ולחדש, לפחות אשקיע את עצמי בתפילה. אתפלל בכוונה כמונה מעות, בטהרת הלב, בשפתיים דולקות. אתחבר לקב"ה דרך התפילה כי הלימוד זר לי". אבריימל'ה השקיע עצמו רק בתפילה. תפילת שמונה עשרה שלו יכולה היתה להימשך 20 דקות ויותר. הוא אכל פחות והתפלל יותר. הוא היה מרוכז ובוער כמו לפיד אש. עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות וליבו דבוק בעליונים. המשגיח וראש הישיבה לא הבחינו, לא ידעו מה מתרחש בליבו של הנער, גם לא החברים. הוא פשוט היה כמו אוויר.

כך עברו להם כמעט שלושה חודשים מייסרים, הנער לא למד אם כי נכח בשיעורים. חבריו קלטו אומנם שהוא איננו מונח בלימוד, עקב שתיקותיו הארוכות ומופנמותו, אך לא שיערו בנפשם מה עוצמת הסערה בנפשו.

יום אחד הבחין יוסל'ה גאנץ משיעור ג' באבריימל'ה הניצב סמוך לקבוצת תלמידים המלבנת סוגיה בלהט, סמוך לכניסה לאוצר הספרים. גאנץ, בחור רגיש, הבחין שפניו של אבריימל'ה בן נתן כשולי קדירה. עננה אפורה כיסתה פניו, ועצב עמוק ניבט מעיניו השחורות. יוסל'ה מעולם לא שוחח עם אבריימל'ה, חוץ מאשר כמה מילות נימוסין של "שלום שלום או בוקר טוב". לפתע פנה אבריימל'ה כדי לצאת מן החדר, רגלו הימנית פגעה בשולחן סמוך עליו ניצב הר של ספרים, הללו צנחו על הרצפה בקול רעש גדול. "מה שוות כל התפילות שלך אם אתה מבזה ספרי קודש"? גיחך לעברו אחד התלמידים. היה זה כמו סכין שוחטים שחתך את ליבו השסוע ממילא. פניו של אבריימל'ה השחירו, הוא הזדרז להרים את הספרים, לנשקם, ונמלט דומע מן המקום. הוא נשכב על המיטה מיוסר ודחוי. "באמת" הרהר בלבו, "מה שוות התפילות שלי??... אני באמת בן אדם לא יוצלח, לא יודע ללמוד, מפיל ספרים, מתפלל כנראה רק כלפי חוץ". הרהורי פרישה מן הישיבה החלו מנקרים במוחו, ועיניו זולגות. "מקומי כנראה מעבר לעולם התורה... אני לא יוצלח.."

"אבריימל'ה היקר" חייך יוסל'ה גאנץ גבה הקומה שניצב בפתח החדר "אני רואה שאתה עצוב. עובר עליך משהו. אתה לא חייב להשיב לי, אבל אני מרגיש שאתה קצת מנותק. אשמח לעזור לך... אתה בכל זאת אח שלי, כל ישראל אחים, וגם אם לא דיברנו עד היום הגיע הזמן שנכיר...,. המילים הללו היו כמו מים צוננים לנפש עייפה, אלומת אור מלטפת בחושך סמיך. "אתה אח שלי..." הנער שתק ארוכות, ואז השיב "נדבר מאוחר... יותר" גאנץ יצא ואמר "ממתין לשיחה איתך".

במשך שעתיים ארוכות ישב אבריימל'ה וכתב על חמישה דפי פוליו על הימים המסוייטים שלו בישיבה, שהתחילו משיעורי הערפל, מהתעלמותו של המשגיח ומחוסר יחסו של ראש הישיבה. "יוסל'ה, אני מרגיש כמו עלה נידף ברוח. לא מכירים אותי, לא שאלו אותי מה עובר עלי. שלושה חודשים של אובדן דרך, של חיפוש עצמי, של שתיקה. אני מבין שהמשגיח והראש ישיבה עסוקים עם עוד 100 תלמידים ואין להן זמן לטרחן כמוני... אבל שאלת, ואני מסביר לך, כי אתה הראשון שמתייחס אלי... במו עיניך ראית הבוקר כיצד הפלתי ספרים לארץ, וכינו אותי "מבזה ספרי קודש, מה שוות התפילות שלך"... ואני משביע אותך יוסל'ה שהמכתב הזה הוא לא לעיון, הוא לעיניך בלבד, אל תעביר אותו למשגיח או לראש הישיבה, אני לא צריך שירחמו עלי, אני בסופו של דבר אסתדר, כנראה שאעזוב את הישיבה למקום אחר שמתאים לי, למקום שבו נותנים יחס, הארת פנים, כבוד".

מכתב נוקב מתמציות העצב של הלב הבודד. מלב של נער צעיר, שהפכו אותו בעל כורחו, לאוויר, ליהודי לא נחוץ.

יוסל'ה גאנץ צילם את המכתב והעבירו לעיונו של המשגיח, למרות בקשתו המפורשת של אבריימל'ה "לעיונך בלבד. היה זה הימור נכון. כבר למחרת האיר המשגיח את פניו לאברהם בן נתן, שאל אותו שאלה מנומסת, בצהרים הוא ביקש ממנו שידאג להביא את הגמרות החדשות לבית המדרש, ובערב כבר שוחח עמו ראש הישיבה – אגב אורחא – בלימוד.

מכאן ואילך החלה הצמיחה, הפריחה, השמחה. תוך שבועיים נכנס אבריימל'ה לסוגיות הנלמדות, פניו הוארו, והצבע חזר ללחייו. הוא כמו נולד מחדש, והפך לרוח החיה בשיעורי העיון, כשהוא מגלה וחושף ממצולות ביישנותו, אוצרות של חסד בלתי נדלה, שהוא מחלק בלב רחב לכל ידידיו הקרובים והרחוקים. אברהם בן נתן החדש, הוא אחר התלמידים הזוכים להערכה רבה מ-כ-ו-ל-ם.

עשרים וחמש שנה חלפו מאז. אבריימל'ה בעצמו הוא כבר ראש ישיבה מצליח ובעל רגישות יוצאת מן הכלל לכל תלמיד ותלמיד.

הרב יוסל'ה גאנץ ממנהלי אירגון של מרביצי תורה – עקב אחר עלייתו של הנער היקר, ועד היום לא סיפר לו כי חמשת דפי הפוליו הועברו לעיונו של המשגיח. את הצילום של מכתבו העצוב של אבריימל'ה בן נתן מחזיק הרב גאנץ קרוב ללב, ומפעם לפעם הוא מעיין בו, הוא עושה בו שימוש נכון בהשתלמויות עם רבנים ואנשי חינוך. "פיקחו עין, אם תגלו עיניים עצובות, חייכ אליהן. יתכן שבכמה מילים קטנות תרוויחו ראש ישיבה", הוא מייעץ להם. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם

זכני לעדינות נפש. כי צמד המילים הזה "עדין נפש" מבטא בשבילי את כל הטוב והיפה שבמדות של האדם. זכה אותי להיות סבלני אל השני, וגם אם הוא מתפרץ וכועס עלי, ואומר לי מה שאומר, להישאר רגוע, להבין אותו, לומר מילים רכות שיפייסו אותו.

זכה אותי ללמד כף זכות תמיד, כי אני באמת לא יודע מה עובר על השני, ולמה הוא מתנהג כמו שמתנהג, ומי יודע איך אני הייתי מתנהג אם הייתי במקומו.

זכה אותי לא להתבלט, לא להרעיש, שכמה שפחות יראו אותי וישמעו אותי אך כשצריך אותי שאני אהיה שם מייד, כולי, שאהיה מוכן לעשות מסירות נפש בשביל השני, אבל עדיין בהצנע לכת, ובלי שכולם ידעו, בעדינות נפש.