כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך" (כא, י).

איזו מלחמה? מלחמת היצר "אדם חושב, הנה חזרתי בתשובה, זהו, עכשיו תהיה לי מנוחה מהיצר הרע, אני קדוש, אין לי מחשבות רעות, הכל בסדר, אבל אח"כ הכל מתחיל לבוא לו מחדש, ואז יש לו משבר וכל זה למה? כי הוא לא יודע שהמלחמה היא למאה ועשרים שנה (מורנו הרב).

"מוצא שפתיך תשמור" (כג,כב)

כוח עצום יש לו לדבור. כשהוא רע ח"ו, איזה נזק הוא עלול לגרום אך כשהוא טוב, אין גבול לטוב.

מוצא שפתיך תשמור. אסור לך לדבר בגנות הזולת. אפילו אם אמרת דברי אמת, אם זה פוגע בכבודו של הזולת אז אסור לך. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תוכל לחול על הלימוד שלך, על התפילות שלך, כשהן נאמרות באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדברי לשון הרע ורכילות?

צריך ללמוד מאותן דמויות מופת שהצמיחה היהדות במהלך הדורות, יהודים נקיי דעת שנזהרו כל ימי חייהם מלהוציא מילה בגנות הזולת, וגם נמנעו מלהקשיב לאמירות שליליות על הזולת. במקום דברי רכילות נלמד זכות על יהודים, נחשוב עליהם מחשבות טובות, נגביר אהבת ישראל ונקרב לבבות. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש להתעסק עם אחרים?! לבזבז זמן יקר שהוקצב לנו לתיקון של עצמנו?!

כמה זה נורא כשאדם מבזה את השני. אין לו חלק לעולם הבא. הוא כמו שופך דמים. זה לא ישוער בכלל כמה שזה נורא הדבר הזה. הרי כל יהודי הוא חלק מהשכינה הקדושה, חלק אלוק ממעל, ואם אדם מבזה את השני הוא פוגם בכבוד השם.

הכבוד זה אור הפנים. כשפוגעים בכבודו של אדם, הפנים שלו נהיות חשוכות. הצבע נעלם לו מהפנים.

סיפר ר' שלום שבדרון זצ"ל ממעשה שאירע בבית הכנסת לקראת סיום מצוות קריאת "פרשת זכור". הנער שקרא את פרשת השבוע היה צעיר לימים, וכשהגיע לקרוא את "פרשת זכור", התפרץ "ירא שמיים" אחד ממתפללי בית הכנסת וסילק את הנער מן הבימה בביזיונות לעיני כולם, וטען שקריאת "פרשת זכור" היא מהתורה, ורק מי שנתמלא זקנו יכול לקוראה. הנה האיש הזה, ממשיך ר' שלום שבדרון נראה כמחמיר ומדקדק במצוות בתכלית, אומנם לא כן הוא, אלא הוא "מושחת שנתפס לחומרות" אשר נוח לו לרוצץ את גולגולתו של חברו ובלבד שיראו כולם כמה הוא מדקדק במצוות...

כנ"ל ליצנות. צריך לברוח ממנה כמו מאש. ואם אתה שומע אדם שמתלוצץ על חשבון השני תעצור אותו! תמחה! "בלי ליצנות"! ליצנות זה לא רק שאני חושב שאני יותר ממך, אלא שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק.

בדורו של אברהם אבינו , אמרו ליצני הדור ששרה נתעברה מאבימלך. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק (רש"י). וקשה להבין, אברהם העברי, שלחם עם כל עובדי האלילים שבדורו ויצא מנצח, שעליו נאמר "אחד היה אברהם", שעבד את הי"ת כאילו הוא אחד בעולם, דוקא כשהתנגש בליצני הדור הוא נחלש והיה צריך לסיוע מיוחד של הקב"ה שצר קלסטר פניו של יצחק כאברהם כדי שלא יצחקו. ללמדנו את גודל כוחה השטני של הליצנות, את ההרס והרעל שהיא מפיצה.

העולם עומד על סליחה ומחילה. אדם שמוחל וסולח לחברו, עליו העולם עומד. כי למחול ולסלוח למי שפגע בנו, הכאיב לנו, ציער אותנו, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כל כך קשה שהתורה הקדושה מצווה אותנו: "לא תקום ולא תטור". מה נקימה? כמו שאתה עשית לי, ככה אני מחזיר לך. כמו שהכאבת לי כך אני אכאיב לך. כמו שמנעת טוב ממני, שיכולת לעזור לי ולא רצית, כך אני אמנע ממך. ונטירה? אדם מיטיב אומנם למי שלא היטיב לו אך הוא לא שוכח, הוא עדיין שומר טינה.

צריך למחול, לסלוח, למחוק מהלב. מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום. אם הקב"ה דורש מכל אחד ואחד מישראל למחול ולסלוח, זה סימן שאנחנו יכולים. כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו לדרוש מהם דבר שהוא למעלה מכוחם.

יש אמת ויש אמת לאמיתה. אמת זה הדברים המוחלטים אבל בשטח זה לא עובד, בשטח צריך משהו שיעזור לנו להתקיים. מה יקרה אם אני אבוא עם האמת לילד שלי ואני אגיד לו: באמת שמגיעות לך עכשיו שתי סטירות ואני אזרוק אותן מן הבית. אז מה יצא מזה? מה יהיה מהילד הזה? אני אאבד אותו לגמרי. בגלל שהוא עשה דבר לא טוב אז אני אזרוק אותו? אני אקרב אותו, אני אחפש מילים טובות להגיד לו, אני לא אוותר עליו, זאת האמת לאמיתה. אני מאמין שבתוך הבן הזה טמונה אמת נעלמה עצומה ונפלאה. צריך רק לחפור ולמצוא אותה, לא להתייאש.

רבי פנחס בן יאיר הלך למצוות פדיון שבויים. בדרכו הוא עבר ליד הנהר גינאי, וביקש מהנהר שיחלוק לו את מימיו, כדי שיוכל להמשיך בדרכו. לאחר דין ודברים בינהם נחלק הנהר לשניים, ורבי פנסח בן יאיר עבר בו. הגמרא (חולין ז,

ע"א) אומרת שרואים מכך את גדולתו של רבי פנחס בן יאיר שנעשה לו נס כמו שנעשה למשה רבינו ולשישים רבוא מישראל- שנחלק להם הים.

תלמידיו של רבי פנחס, שנשארו מעברו הראשון של הנהר, שאלו את רבם האם גם הם יכולים לעבור מבלי לחשוש שהנהר יסגר עליהם? ענה להם רבי פנחס: מי שיודע על עצמו שלא ביזה בן ישראל מימיו, ולא הקל בכבודו, הוא זה שיכול לעבור ללא חשש. הקב"ה עושה ניסים גלויים, מעל לטבע, למי שחי עם החברים שלו מעל הטבע! ונזהר שלא לבייש, לא לצער, לא לפגוע ולא להקל בכבודו של בן ישראל! " (אדרבה, תן בליבנו).

כמה כוח יש למילים טובות. מילה אחת של פירגון יכולה להחיות בן אדם, לא מיד שוכחים אותה.

"הבן שלך מאיר את כל הבניין", "הנכד שלך מאיר את כל המניין", אתה יודע מה זה יעשה לאבא הזה? לסבא הזה?

האדמו"ר מויזניץ זצ"ל ידוע היה באהבת ישראל שבו, שכוונה גם כלפי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. כשנשאל- האם יש סיבה לאהוב יהודי פורק עול? ענה ואמר: מוטב לי לתת בעולם הבא דין וחשבון על אהבת חינם ולא על שנאת חינם.

אחרי מיטתו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל בדרך לשדה התעופה בארה"ב הלכה אישה אמריקאית מודרנית לפי מראה, שבכתה בכי תמרורים וזעקה בקולי קולות "רבי פיינשטיין, איפה אתה? למה עזבת אותי?" כשנשאלה אם היא משפחה אמרה – "אני יותר ממשפחה" וסיפרה שבמשך ארבעים ושתים שנה היתה מטלפנת מדי יום שישי לגדול הדור, ושואלת שתי שאלות בהלכה: באיזו שעה הדלקת נרות ובאיזו שעה מוצאי שבת. ורבי משה אף פעם לא התרגז, תמיד שאל אותה שאלות על מצב בריאותה ובסיום שתי דקות של שיחה היה מברך אותה בשבת שלום ושבוע טוב. ארבעים ושתים שנה.

מאיפה הכוח? והסבלנות? מתוך שהבין שמה שהיא בעצם מבקשת כאן זה תשומת לב (מתוך "אדרבה, תן בלבנו").

דבור מתוך לב נשבר, בתמימות, איזה כוח יש לו. האר"י ז"ל התפלל בכוונה עצומה בימים הנוראים. כשהראו לו מן השמים שיש איש אחד בעיר פלונית שהתפלל טוב יותר ממנו, נסע האר"י לאותה עיר, קרא לאיש ושאל אותו: "בן תורה אתה?" אמר לו: "לאו". "ולהתפלל אתה יודע?" אמר לו:"לאו". "ומה עשית בימים הנוראיים"? השיב האיש: "רבי! אפילו את כל ה'אלף בית' איני יודע, רק מאות ' עד י. כשבאתי לבית הכנסת וראיתי כי כולם מתפללים בכוונה ובקול, ואני איני יכול כלל, נשבר לבי בקרבי. אז אמרתי: אלף, בית, גימל, דלת, הא, וו, זין, חית, טית, יוד. ריבונו של עולם, אתה עשה מזה תיבות וצירופים כרצונך, ויעלו לפניך לריח ניחוח. כן אמרתי בלב נשבר ובכל כוחי, וחזרתי חלילה". ופעלו דיבוריו של אותו איש למעלה יותר טוב מתפילת האר"י. (סיפורי חסידים, נח).

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות: לרחם, לוותר, לסלוח, להרגיש את הצער של הזולת. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף. להתמלא אהבה עזה לכל איש ישראל. לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו. צריך להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות, להרגיש ממש שכל איש ישראל אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם, ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לאשתו ולילדיו, לקרוביו, לשכניו ומכריו, לכל איש ישראל.

התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי, "דרכיה נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא הוא צריך להפר כעס ברחמים, לותר, לגלות רגישות. להתחשב.

מנהל תלמוד תורה ומחנך כיתה נגשו פעם לרבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל וסיפרו לו כי עם כל הקושי שבדבר, הם נאלצים להרחיק תלמיד מן התלמוד תורה. הם ניסו הכל, אבל לצערם אין שינוי. הזאטוט חצוף, עז פנים, איננו לומד, מפריע... בקיצור, אם יש ארבע אבות נזיקין, אז הוא החמישי. הרב שלמה זלמן הנהן בראשו ואמר: "נו, טוב". השניים פנו ללכת, ואז לפני יציאתם מהחדר שאלם רבם "האם אמרתם תהילים בשבילו?" המנהל והמחנך היו המומים. "ואם אמרתם תהילים בשבילו וזה לא עזר, האם התפללתם עליו ב'שומע תפילה'? השניים נעמדו דום.

"ואם התפללתם עליו ב'שומע תפילה' וגם זה לא עזר, הם התעניתם בעבורו תענית קטנה לפני רבון העולמים, כדי שיתמלא רחמים עליו ויעזרהו לסור מן הדרך הרעה?"

הויתור זה כלי נשק מופלא, ענק מימדים, שיוצר בכל מקום שמשתמשים בו אוירה של נעימות ואושר. עם הוויתור שומרים על שלום בית, פותרים סכסוכי שכנים, עם הויתור מתחברים מיד אל ה'.

כשם שכששני ילדים באים אל אביהם וכל אחד מתלונן על השני והאב לא מצדד בעמדתו של אף אחד מהם, מה שהוא רוצה זה שיחיו בשלום ויפסיקו לריב אחד עם השני, כך אבינו שבשמים איתנו. מצפה מאיתנו שנוותר בבית, נוותר בבית הכנסת, נוותר לשכנים בבנין, כך נחסוך אינספור מחלוקות קטנות ומיותרות שמרבות שנאת חינם בינינו. צריך לוותר קצת על הכבוד שלנו כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, להתפשר כדי לא לצער אותו יתברך.

יש לנו איזה נטיה טבעית כנראה, להתמקד בחסרונות של הזולת ולהדחיק הצידה את מעלותיו. גם כשמגלים איזו מידה חיובית ומתקשים להתעלם ממנה, משתדלים לקרר את ההתלהבות כשמוצאים אי אלו חסרונות שמאפילים עליה...

כשאוהבים, לא רואים את הפגמים. ככל שאדם ירגיש את עצמו יותר קרוב לרעהו, כך יעלמו כל פגמיו וחסרונותיו של הזולת.

יהודי צריך להשתמש בדבור הקדוש כדי להתפלל על עם ישראל, לבקש על עם ישראל, ללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית הזאת שיש אצל כל יהודי, כי כולם רוצים את ה', יהודי לא יכול לחיות בלי ה'.

אתה לא יכול להגיד לבן אדם תשמע, תפתח בספר זה וזה, בדף זה וזה, בעמוד זה וזה ותקרא. אתה בכלל לא צריך לבוא לשיעור, הרי הכל מלוקט מספרים, אבל זה לא ככה. כשאדם מדבר, אומר דברי תורה, הוא לא רק נותן את מה שהוא קרא פה ושם, הוא מחבר את זה עם הנשמה שלו. עצם זה שהוא עומד בפני צבור ומדבר, אז ה' מוריד לו אור כזה שפתאום הוא מרגיש משהו, בוער בו משהו, הוא חייב להוציא לאור את האור הזה שה' האיר בו, בזכות זה הוא יזכה לקבל עוד אור ועוד שפע, וככה להשפיע ולקרב עוד יהודים אל ה'.

אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות אחד לשני. במילים שמשמחות את הלב. הורים צריכים להרבות באהבה ובמילים חמות לילדים שלהם. ילדים אחרים פוגעים בהם, מביישים אותם, וכשבאים הביתה וזוכים לתמיכה, לאהבה, זה ממש מרפא אותם. וככה בין בני זוג, ועם שכנים, ועם חברים בישיבה או במקום העבודה, אין לנו את הפריווילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. לפני שיהיה מאוחר מדי ח"ו. כמו בסיפור הבא:

אחיות זרות

את סיפורי הכואב והאישי בחרתי לשלוח דווקא אליך, מכיוון שהוא מלא מסר, ובסיפוריך המרגשים אתה שוזר באומנות הרבה עניין, רגש, ובעיקר זוכים מהם ללקח ראוי.

יש לי אחות, הקטנה ממני במספר שנים, ושמה נעמי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הסתדרנו. על כל דבר פעוט רבנו והתקוטטנו. אמי קיוותה שכשנגדל הכל יסתדר ונחיה באחווה גדולה, אך, לצערה (ולצערנו) ככל שגדלנו גדלה האיבה והטינה שרחשנו זו לזו, ואין צורך להרחיב.

היחסים העכורים הפכו עכורים יותר לאחר נישואיי, במיוחד לאחר שזכיתי לחזור בתשובה ולהקים בית נאמן בישראל. אחותי כעסה מאד על "הצעד הקיצוני" שעשיתי וכמעט ניתקה איתי קשר לגמרי.

אמא התעצבנה, אבא ניסה לגשר, אך לשווא, החומה בינינו הלכה וגבהה, עד שהפכנו זרות זו לזו. מה נורא.

חלפו שנים.

נולדו לנו ילדים מתוקים ורוויתי מהם נחת יהודי כשר.

אחותי אף היא נישאה, ונולדה לה בת יחידה, מרגלית שמה. כעבור מספר שנים היא התגרשה.

לפני כעשרה חודשים התקשרה אלי אמי וסיפרה לי בצער ובבכי שאחותי חלתה, המחלה האיומה מקננת בגופה. הצטערתי עד בלי די, אך הרגשתי שהניתוק כה גדול ביננו כך שאינני מסוגלת לנסוע לבקרה ואף לא להתקשר אליה להשתתף בצערה, או לעודדה. טינה בת שנים רבות עמדה כחיץ.

מדי יום שאלה אותי אמא: "נו, התקשרת כבר לאחותך להתעניין בשלומה?" ואני השבתי לה, ברגישות, "אמא, אני לא מסוגלת, הנתק כה גדול ואין לי את הכוחות לאחות אותו".

כמה מצער... כמה מצער... אמי היתה שבורה לחלוטין, אך אני הדחקתי זאת וניסיתי לשמור על שגרת חיים מבלי הענן השחור הזה.

בשבוע שעבר, יומיים לפני בדיקת חמץ ניקיתי ביסודיות את הבית ולפתע ננערתי, פניתי לבעלי: "יצחק, אני בשיא המרץ עסוקה בניקיון הבית מהחמץ ומה עם ביעור החמץ שבלב? מתי אבער אותו? אחותי חולה ומיוסרת במחלקה האונקולוגית ואני לא נוסעת, לא מתעניינית, די! אני חייבת לבער את החמץ שבקרבי! אני נוסעת".

כעבור חצי שעה התחרטתי על ההחלטה הזו והורדתי אותה מעל סדר היום. שאלתי את עצמי "מה עובר עליך? מחרתיים בדיקת חמץ, להיטלטל שעתיים באוטובוסים? זה לא הזמן! עדיף להיערך לחג מאשר לסבול את הדרך הארוכה למחלקת האשפוז של אחותי.

בעלי שהבחין בהתלבטותי שלף מכיסו ללא היסוס 300 ₪ וביקש "רעייתי קחי שטרות אלו והזמיני מונית הלוך חזור! אבל אנא סעי עכשיו, לא לדחות, הקץ לדחיינות. אחותך מחכה לך".

התארגנתי בזריזות, הזמנתי מונית ונסעתי. נכנסתי למחלקה העצובה, ניגשתי בהססנות לדלפק האחיות לברר היכן החדר בו מאושפזת אחותי.

נכנסתי לחדר בצעדים איטיים מחפשת מילים לפתוח בשיחה. הבטתי בחולה ששכבה שם מחוברת למכשירים, והחלטתי שחלה פה טעות. האישה ששכבה במיטה לא דמתה כלל וכלל לאחותי הבריאה והחסונה. שכבה שם אישה רזה, שדופה ממש, עצמותיה בולטות ולבנה כסיד...

התבוננתי בפתקה הדבוקה על המיטה והזדעזעתי עד כדורית דמי האחרונה, אכן, זו אחותי!

נשמתי עמוק, ונשאתי תפילה קצרה שהביקור יישא פירות מתוקים.

צעדתי לעברה בחשש ולחשתי "נעמי, נעמי שלום".

היא פקחה עיניה בכבדות, היא זיהתה אותי ומיד נפלו כל המחיצות, החומות והמגדלים.

חיבקתי אותה, נשקתי לה ואמרתי: "נעמי, אני מבקשת שנפתח דף חדש של חיבה וידידות, של אהבת אחיות אמיתית, אני מבקשת סליחה מעומק הלב על כל פגיעה ועלבון שגרמתי לך, על שהייתי אחות רעה ולא מתחשבת, וסליחה נוספת על כך שלא באתי עד היום לבקרך. בואי ונהיה אחיות, אף פעם לא מאוחר. אני רוצה שנאהב זו את זו, ונמחל זו לזו, אני מאד אוהבת אותך."

אחותי רעדה מרוב התרגשות, דמעה וביקשה את סליחתי. סלחתי.

בכינו במשך דקות ארוכות, על הורינו, על עצמנו, על הקור והניתוק הרע שעשינו. ניסינו להדביק שנים ארוכות של עוינות, בדמעות לחות של חמלה.

יותר משעה ישבתי לצידה, אחר כך הובלתי אותה בכיסא גלגלים ל"טיול" במחלקה, ושוב שוחחנו וצחקנו על משובות הילדות שהובילו לנתק, ועכשיו חיבור. היינו יחדיו שש שעות(!) רצופות, במהלכן היא הקיאה לפחות כמה וכמה פעמים ואני ניקיתי אותה באהבה, עודדתי ודובבתי אותה. עשיתי את כל מה שביכולתי כדי לשמחה, והצלחתי.

פניה הקרינו אושר ושמחה ובליבי התפללתי שנזכה להיפגש כשהיא בריאה לחלוטין בביתי או בביתה. שנזכה לעידן של שלום ואחווה מבלי חרבו המאיימת של מלאך המוות.

כעבור שש שעות היא נרדמה כשחיוך על פניה. הזמנתי מונית ושבתי לביתי בהרגשת הקלה עצומה. תחושת עונג של טוהר אפפה אותי, כי עשיתי עם עצמי ביעור חמץ אמיתי! יש לי אחות חדשה.

למחרת ב6.00 בבוקר הטלפון מצלצל בביתי. על הצג אני מבחינה במספר הפלאפון של נעמי אחותי, עניתי, מאושרת כולי להמשיך ולשוחח עמה.

קול בכי חנוק נשמע ואחריו: "זו אני, מרגלית הבת של אחותך נעמי. לפני כשעה אמא נפטרה! אני פה לידה! מצבה הידרדר באופן פתאומי, ההלוויה בשעה 12.00 בצהריים, אמא עוד הספיקה לספר לי שבאת לבקר אותה, מוטב מאוחר... ושוב בכי.

חשבתי שאני הוזה.

ריבונו של עולם! הרי כמעט פספסתי אותה. כיצד היו נראים חיי אילו לא נפרדתי ממנה בחיוך גדול. איזה נס היה לי שתפסתי את ההזדמנות ברגע האחרון ממש, מך השמים ריחמו עלי...

על כך אמרו חז"ל: "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". לעיתים ניתן להחמיץ , לפספס מצווה בשנייה, ולבכות על אובדנה בשארית החיים.

אוי, כמה עלינו להיות ערניים שהמצווה לא תברח לנו ונפסידה.

כשישבתי שבעה (ביום של בדיקת חמץ) סיפרתי את הסיפור הנ"ל לידידותיי שבאו לנחמני. אחת הנשים התרגשה מאד וסיפרה בהקשר הנ"ל את הסיפור שהתרחש במשפחתם, הקשור בהחמצת מצווה. סבתא התארחה בביתם בשבת קודש. היא היתה אישה צעירה ומלאת חיות, בת 62 בסך הכל.

לקראת סוף הסעודה היא ביקשה מבנה: "משה, תביא לי בבקשה את הברכון שלי עם האותיות מאירות העיניים, אני רוצה לברך עכשיו ברכת המזון". ומשה נענה: "בסדר גמור, אמא, אבל קודם נזמן ותברכי אחרי הזימון". סבתא התעקשה: "אבל אני רוצה לברך עכשיו!" והבן עונה: "אמא, אין בעיה, אנו עוד שתי דקות מזמנים ומיד תוכלי לברך, גם זה עכשיו...".

כעבור דקה נשמט ראשה של הסבתא ודום לב קטע את פתיל חייה, כרצון ההשגחה העליונה.

כן, היא נפטרה ללא ברכת המזון... מה חבל!

•••

אדון לוי, בעלי שליט"א ביקש להוסיף וורט יפה לסיום:

אנו אומרים בליל הסדר: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה". שבכל ימות השנה אנו גם מקיימים מצוות וגם מחמיצים מצוות, מפספסים אותם בגלל כל מיני תירוצים, דחיות וכו', אך הלילה הזה, ליל הסדר כולו מצה, אנו עסוקים רק במצוות, ולא מחמיצים אף מצווה.

מי ייתן וגם במשך כל השנה לא נחמיץ הזמנויות.

•••

אודה לך מאד אם תפרסם סיפורים אילו, ואם מישהו יתחזק מהם יהא זה לעילוי נשמת אחותי עליה השלום.

תפילה

רבונו של עולם

אל תתן לי להתרגז משום דבר.

הזמנו מכונת כביסה חדשה והבטיחו שיגיעו היום ופתאום מגלים שאנחנו לא ברשימות של חב' ההובלה להיום, ומה קורה פה, שלמנו הכל, והבטיחו לנו, ובנינו על זה, וזה לא בסדר, ואיך אתם עובדים, ולא מעניין אותנו שום דבר, ואפשר בשניות להתלקח ולהפוך לגוש של כעס ועצבים.

רבונו של עולם, ביום שלנו יש הרבה תיקונים, הרבה שיבושים, לא תמיד זה הולך לפי התוכנית, אנא אבינו שבשמים, למד אותנו להגיד ולזכור ולהרגיש ולהאמין במשפט המחץ של החיים: ככה ה' רצה.

רבונו של עולם

הדבקות הזאת, החבור הזה, זה שפתאום מרגישים אותך בתוך הלב, זה לא צפוי, זה מופיע פתאום, לא מבינים איך קורה הפלא הזה. עומדים מתחת לעץ בזמן חצות סמוך לציונו הקדוש של שמואל הנביא, ופתאום זה מגיע, פתאום אי אפשר להפסיק להגיד ה' אני אוהב אותך, אבל צריך לדבר עוד הרבה דבורים, ויש את עבודת הרצון שזה חצי שעה על אותו עניין שאנחנו כל כך רוצים לתקן אותו, ועוד כל מיני דברים שרצינו לדבר עליהם איתך אבא, אבל כשזוכים לדבקות הזו, אז אין כלום, יש רק אהבה, וזה נכנס איתנו לאוטו בתום השעה, וזה מלווה אותנו בתפילה, וגם במעלית של הבניין בככר ספרא, ומתי שהוא, בלי שמרגישים, זה נעלם. נוחתים וממשיכים בהתמודדות. רבונו של עולם למה? למה לא כל הזמן? אתה לא רוצה לשמוע את דיבורי האהבה שלנו?

רבונו של עולם

כשמבזים אותי, כשמביישים אותי, כשצועקים עלי, במיוחד כשאחרים שומעים, אני רוצה למות באותו רגע. ואפילו שאני יודע שזה כפרת עוונות, והמתקת דינים, וצריך לשמוח עם זה, ולהגיד תודה לשני על "המתנה" שהוא שלח לי, זה קשה לי, אני לא מצליח לנקות את הלב באמת, וגם אם אני מתאפק כמה שעות ולא אומר מילה, בסוף זה יוצא. בסוף אני אומר לשני מה אני חושב על ההתנהגות שלו.

רבונו של עולם, למד אותי לנקות את הלב בשלמות, באמת לשמוח עם כל בזיון, לזכור שיש לי אותך, יש לי לאן לברוח, יש לי איפה להירגע, אני לא לבד בנסיונות האלה, אתה תמיד איתי.