'אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות. ואמרי לה: מילי דברכות' (ב"ק ל,א) מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (ראה ביוטיוב 'שיחת פתיחה לזמן אלול') שהמהרש"א מסביר: 'יראה כי חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב... ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו, קאמר רב יהודה מאן שבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות. ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות. ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים. וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם'. והביא את הגר"א (ישעיהו א,ב) שמוסיף עוד שזה כנגד שלושה דברים שהעולם עומד עליהם, שתורה זהו לעצמו (אבות) ועבודה זהו למקום (לשמים-ברכות) וגמ"ח זהו לחברו (נזיקין). ומרן הרב דרוקמן שליט"א הרחיב בזה, שהעולם והאדם הם אחד, ראה שם. וניראה להוסיף שכיון ששלושת אלו הם השלמות (שלכן העולם עומד עליהם, וכן האדם ניתקן בהם) לכן בכל אחד מאלו מצויין שלוש כרמז להיותו חלק משלושה. בתורה יש חלוקה של 3, שהם תורה נביאים וכתובים, וכן יש תורה נבואה ותושב"ע. וכן התושב"ע מחולק לשש, כנגד שנים של שלוש, שהתורה היא שלמה ע"י תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ולכן שנים כפול שלוש, ולכן מחולק לששה סדרים לרמז. תפילה ביום רגיל הם שלושה, שחרית מנחה וערבית (ואם לא נחשיב את ערבית כי היא בעיקרה היתה רשות, הרי יש במקומו את מוסף). וכן עיקר התפילה היא שמונה עשרה שזה מתחלק לשלוש, וזה מתחלק בשלוש של שש, כנגד תושב"ע, שהתפילה היא לתקן ולעלות את העולם, לחברו לקדושה, ולכן כנגד התשוב"ע שזה הצד שלנו בקדושה והוא שש. וכן מחלוק שמונה עשרה לשלושה, שלוש ראשונות, אמצעיות ושלוש אחרונות (והראשונות ואחרונות שהם תמידיים, הם בדווקא שלוש ברכות). וגמ"ח מחולק לשלוש רמות, יש שעושה צדקה כששניהם יודעים, יש עושה צדקה כשאחד מהם יודע, ויש צדקה כששניהם לא יודעים (הנותן והמקבל). וכן יש צדקה ויש חסד (שהם ע"פ רצון הנותן) ויש חובות (כמעשר וכדו'). וכן יש עשיה לעני ויש ללוי ויש לסתם אדם. וניראה ששלושת אלו מעמידים את העולם נאמר ע"י 'שמעון הצדיק' (אבות א,ב), ששמו (צדיק) מלמד על קשרו להיות חסיד (שהוא העושה מעשיו על הצד היותר טוב, כדברי המהרש"א). והנה על כנסת הגדולה נאמר: 'רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי: למה נקרו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר רבי פינחס: משה התקין מטבעה של תפילה "האל הגדול הגיבור והנורא". ירמיה אמר: "האל הגדול הגיבור" ולא אמר הנורא. למה אמר הגיבור? לזה נאה לקרות גיבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק. ולמה לא אמר נורא? אלא שאין נורא אלא בית המקדש, שנאמר: "נורא אלהים ממקדשיך" (תהלים סח לו). דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" ולא אמר הגיבור – בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו?. ולמה אמר הנורא? – לזה נאה לקרות נורא, בנוראות שעשה לנו בכבשן האש^. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה: "האל הגדול הגיבור והנורא". ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו? אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו' (יר' ברכות ז,ג) יוצא שהשם 'הגדולה' הוא על ההחזרה של שלושת שבחי ה' ממה ששינו בעקבות המציאויות בעולם. לכן ניראה שהוא המרמז על שלושה דברים שמעמידים את העולם (שחורבן זה כקלקול העולם) וזה קשור לגילוי דרך האדם (משה, ירמיה, דניאל והם). ואולי לכן נאמרו שלושה שבחים אלו מבין כל שבחי ה', כנגד שלושה דברים של תיקון האדם והעולם, ולכן בו משבחים את גילוי ה' בעולם. ש"הגדול" כנגד בין אדם לעצמו (שהוא גדול ולכן אנו מתדמים לו). “הגיבור" כנגד בין אדם לחברו, שהרי דניאל ביטל בשל סבלם של בנ"י. “והנורא" כנגד בין אדם למקום, שהרי ירמיה ביטלו בשל חורבן המקדש. וניראה שכל אלו רמוזים ב"עולם חסד יבנה" (תהלים פט,ג) שרומז שהעולם עומד- נבנה (שכל רגע העולם מתקיים מהמאמרות) על ידי מעלות החסיד (“חסד") שזה בשלושה דברים (חסד- 3 אותיות). עוד ניראה שיש בזה קשר לאבות, שהם יסוד תיקון העולם, והם שלושה (אברהם ניבחר הראשון, ולכן קשר ל'מקום', יצחק התעלה בא"י ולכן כנגד 'לעצמו', ומיעקב יצאו בנ"י, ולכן כנגד 'לחברו'. וכן ניראה שלכן היו שלושת ימי ההגבלה מהר סיני, מעבר לפשט שמצד דין טהרה, ניראה גם בשכל יום השתלמו באחד משלושת היסודות. וכן יש שלושה חגים, כנגד שלושת היסודות (אולי בפסח נעשינו לעם, ולכן כנגד 'לחברו'. בשבועות קיבלו את התורה, ולכן כנגד 'למקום'. ובסוכות זהו שישבנו תחת כנפי השכינה, כל אחד בביתו, והמדבר הוא זמן ספיגת התורה בנו, ולכן 'לעצמו'. או שבשבועות זהו תורה שמתקן את האדם ולכן 'לעצמו' ובסוכות 'למקום' כיון שזה כנגד המדבר שהוא זמן ספיגת התורה בנו). וכן יש שני ימי ר"ה ויוה"כ, שבר"ה אוכלים ושמחים, ולכן זה כנגד 'למקום' שה' ברא את העולם וכמתחדש במלכותו עלינו, וכנגד 'לחברו' שקבעו עוד יום מכח קדושת בנ"י. ויוה"כ כנגד 'לעצמו' שאנו כמלאכים. וכן יש כיום דין בהושענא רבה, ולכן זהו ר"ה 'למקום' שה' מחדש מלכותו אז, יוה"כ כנגד 'לעצמו', וסוכות כנגד 'לחברו' שיש אז שמחת בית השואבה ע"י שמחת כלל בנ"י. וכן במרה כהקדמה למתן תורה התחייבו בעשרה דברים, שהם שבע מצוות בן נח, שהם הרגילות שלעולם, ועוד שלושה דברים כנגד השתלמות מעלתינו. והם: 'שבת ופרה אדומה ודינין' (רש"י. שמות טו,כה) ששבת זה 'למקום', פרה אדומה זה טהרת האדם ולכן 'לעצמו', ודינין זה 'לחברו'. ובגמ' מובא 'דינין ושבת וכיבוד אב ואם' (סנהדרין נו,ב) ולכן במקום פרה אדומה, זה כיבוד הורים, שזה שייך לאדם הפרטי, הוריו שהולידוהו (זה הוא הפרטי- לכן לעצמו), ולכן זה נחשב 'לעצמו' שיהיה בעל מידות טובות שמחזיר להם טובה. ולכן גם העולם מחולק לשלוש עד תיקונו: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סהדרין צז,א). ש'תהו' כנגד 'לעצמו', שאז העולם עמד ע"י שאנשים לקחו על עצמם להיות צדיקים. 'תורה' כנגד 'למקום' שבו מתדבקים לקב"ה, ו'משיח' כנגד 'לחברו' שהמשיח בא לגאול את בנ"י, וכן 'ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' וכו' (ב"ב י,א).