מובא בשם רס"ג עשרה טעמים לתקוע בשופר (מובא גם במחזורים): ' כתב אבודרהם בשם רבינו סעדיה מה שצונו הבורא ית' לתקוע בשופר בר"ה יש בזה עשרה ענינים: הענין הראשון: מפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא יתברך ביום זה, וכן אמר דוד "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’”. הענין השני: כי יום ר"ה הוא ראשון ליו"ד ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשינו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב ישוב, ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים, מזהירים את העולם תחלה בגזירותם, וכל העובר על האזהרה אין שומעין לו טענה. הענין השלישי: להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו "וקול שופר חזק מאד", ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. הענין הרביעי: להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר, שנאמר (יחזקאל לג ד) "ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט". הענין החמישי: להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמ"ש (ירמיה ד יט) "כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה”. וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. הענין השישי: להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נמסור נפשינו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. הענין השביעי: כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד, כמ"ש (עמוס ג ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”. הענין השמיני: להזכירנו יום הדין הגדול וליראה ממנו, שנאמר (צפניה א יד) "כי קרוב יום ה’ הגדול קרוב ומהר מאד" וגו’ יום שופר ותרועה. הענין התשיעי: להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאסף אליו, שנאמר (ישעיה כז יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וגו’. הענין העשירי: להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר (שם יח ג) "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו"' וכו'. בפשטות רס"ג אסף את הטעמים שמצא על שופר, והביאם, ויצא לו עשרה. אולם אולי יש בזה עניין עקרוני של עשרה, שכיון שביום זה העולם עומד לדין וה' רוצה בכפרה לנו (כמו שמביא בהמשך 'ואמרו במדרש: כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הקב"ה, והקב"ה דוחה אותו לר"ה, וליום הדין. ובר"ה בא השטן לקטרג... ונקרא תשרי על 'תשרי ותשבוק על חוביהם'. אימתי? בחדש השביעי'), לכן ראוי שופר שמקושר למהות הקדושה של העולם, ולכן זהו בעשרה, כעין: 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות' (אבות ה,א) לכן השופר קשור לדין שבעולם בעשרה מאמרות שבו, לכפר עלינו, וליתן לנו שכר טוב, ולכן זהו עשרה טעמים בשופר, שקשורים לעשרה ענייני קדושה בעולם כנגד עשרה מאמרות ליתן שכר טוב לצדיקים, ולכן להטות דיננו לטובה. אולם ניראה שאף למד זאת מה שיש שאלה מהי התקיעה, ולכן לדינא תוקעים בכל האפשרויות, ולכן זהו 'תש"ת תר"ת תשר"ת' (ר"ה לד,א) ולכן כיון שזהו עשרה קולות, אז הבין רס"ג שיש כאן רמז לעשרה דברים, כי לפי דעת הגאונים הכל תקיעות נכונות [הובא באוצר הגאונים לר”ה]. (וגם לדעת הרמב”ם שזה מספק מה נכון, כיון שתוקעים הכל סימן שיש בהם ענייני אמת). ניראה שכיון שתרועה זה בכי, אז הוא כנגד דברי כאב, והתקיעה היא רגילה, ולכן סיבה פשוטה: הטעם הראשון משום תחילת הבריאה זה דבר פשוט ולכן תקיעה. ואף הקב”ה בעולם: “לא ברוח ה'.. לא ברעש.. לא באש.. קול דממה דקה" (מלכים א, יט,יא-יב) ולכן כנגד מלכותו בעולם קול פשוט. הטעם השני שזה בהיותו יום דין עלינו, לכן מסומל בצער ופחד, זהו שברים (כמפחד). הטעם השלישי שזה מעמד הר סיני, זה קבלת התורה עלינו, ולכן בקול ישר "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט,ח). הטעם הרביעי שהוא דברי הנביאים הוא ישר, שבאים ליישר את ישראל לאביהם שבשמים. הטעם החמישי הוא חורבן המקדש ומלחמות, ולכן זהו צער, ולכן תרועה (בכי). הטעם השישי שזה מסירות נפש כיצחק, הוא ישר, כמו שהלך יצחק בלב שלם, ואף אנו מוסרים נפשנו ברצון. הטעם השביעי הוא לפחד מהבורא והטעם השמיני לירא מיום הדין, הם כנגד שברים תרועה, שיש בהם פחד. והטעם התשיעי שהוא קיבוץ גלויות הוא שמחה לנו, וכן הטעם העשירי שהוא תחיית המתים, ולכן הם ישרים, שהם התקיעה שלפני ואחרי השברים תרועה. וניראה שהם שלושה (תש"ת, תר"ת תשר"ת) ע"פ חלוקה לדגש על העבר, שזהו ברא את העולם, ולכן שופט בעשי"ת, ומתן תורה הוא המתקן את העולם שניברא, שבמתן תורה ירדה התורה לעולם. והחלק השני הוא כהווה, שזהו שהנביאים הזהירו עד שנחרב הבית ובגלותנו אנו מוסרים נפשנו עכשיו כל הזמן. והחלק השלישי כנגד לעתיד (ולכן הוא מרובה יותר, כנגד הטובה העתידית ש"עין לא ראתה אלקים זולתך") שזהו בעתיד יום הדין הגדול, ואף אנו כיום צריכים לרעוד מה' כעין הרעד של יום הדין הגדול, וקיבוץ גלויות ותחיית המתים זה לעתיד לבא. ולכן היו עושים חלק את זה וחלק את זה. וכיון שבתחילה היו עושים חלק כך וחלק כך (לגאונים) כלל בנ"י איחד את הכל, אבל בעקבות החורבן והגלויות היה פרוד (שלכן תיקון ר"א שלא יהיה ניראה כשתי תורות) ולכן אז לא היה איחוד של כלל הטעמים, לכן תיקן רבי אבהו לתקוע הכל, ובכך להתחבר לכל הטעמים. לכן זהו "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך כי ירא אלקים יצא את כלם" (קהלת ז,יח) 'כי ירא אלקים יצא את כולם- כגון רבי אבהו דקיסרין' (קהלת רבה ז). שיש חשיבות לכלל הטעמים, ולכן ירא אלקים לא סומך על אחר שישלים אותו, אלא עושה הכל בעצמו, כתקנת רבי אבהו. וניראה שזהתקנת רבי אבהו, שמו מורה על איחוד הפרטים, שזהו לשון אביהם, וכן מקומו קיסרין מלשון קיסר שהוא הראש שמאחד הכל תחתיו.