"לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב,ד). "בדרך" ולא ברפת. מכאן אמרו מצאה ברפת - אין חייב בה, ברשות הרבים - חייב בה. "והתעלמת מהם"- פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאין אתה מתעלם. כיצד, היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה שלו מרובה משל חברו – פטור. שנאמר והתעלמת מהם , פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם' (ספרי). הדין שמובא בספרי, מובא במשנה על השבת אבידה: 'מצאה ברפת - אינו חיב בה, ברשות הרבים - חיב בה. ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה. אם אמר לו אביו 'הטמא', או שאמר לו 'אל תחזיר' לא ישמע לו' (משנה ב"מ ב,י) הרי שמדובר באבידה ('אל תחזיר') ולא בעזרה להקים?- אלא ניראה שחז"ל ראו בשניהם דין שקשור ביסודו, ולכן למדו מזה לזה, ולכן גם במשנה ההמשך הוא על הקמה: 'פרק וטען פרק וטען, אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר (שמות כג, ה) "עזב תעזב", הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק, פטור, שנאמר "עמו"'. וניראה שמעבר לרעיון שדומים ולכן למדו זה מזה, גם התורה כתבה את דין ההקמה מיד לאחר אבידה לומר שקשורים, כעין שההמשך מדבר על שניהם. אולי אפשר שנאמר כאן "הקם" ונאמר על כלל התורה "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז,כו), לרמז על קשר, שכמו שכאן המצוה קשורה גם למצוה אחרת, כך גם בכל התורה, כל מצוה קשורה עם שאר המצוות בקשר פנימי. והנה מובא במשנה: 'אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור... לפריקה.. וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה' (משנה ב"ק ה,ז). והסבירו בגמ' (ב"ק נד,ב) שלמדו לפריקה משבת: 'לפריקה יליף "חמור" "חמור" משבת'. וצריך להבין, הרי הפס' של שור וחמור נאמר בהקמה, ולא בפריקה, אז למה המשנה לומדת זאת על פריקה (ומימלא גם להקמה שקשורים) ולא להקמה שממנו נילמד?- ובפשטות י"ל שכיון שנילמד משבת, שבה נאמר "לא תעשה כל מלאכה.. ושורך וחמרך" וגו' (דברים ה,יג) לכן אמרו במשנה דווקא על פריקה (אע"פ שהפס' בהקמה) כדי לרמז שהלימוד הוא משבת, שבו נאמר בהקשר של אי מלאכה, וזהו כפריקה שמפסיק את עבודת הבהמה. ואולי אפשר שיש בזה רמז לתיקון העולם שיש בשבת, שלכן נילמד משבת, כדי לומר שהעזרה שלך לחברך, אינו רק משום תיקון הסדר ציבורי, שצריך לעזור כדי שיוכלו לחיות כראוי (ע"י של אחד יעזור לחברו). אלא יש בזה עניינים אלוקיים, כמו שבת שזה עניין אלוקי. לכן בזה מורידים מהגשמיות הרעה שבאדם, ומקדשים אותו, ולכן חלק מהותי מהמצוה הוא '"לא תראה את חמור אחיך" זו מצות לא תעשה. ולהלן הוא אומר (שמות כג) "כי תראה" - מצות עשה. אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מנין? תלמוד לומר (שמות כג) "חמור שונאך" מכל מקום. אם כן למה נאמר "אחיך"? אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע' (ספרי). שזה לא דבר נוסף כאגב המצוה, אלא זה חלק ממהות המצוה, תיקון העולם. לכן באה המשנה ואמרה על פריקה, לרמז על פריקה של הגשמיות הרעה שיש במצוה זו, כעין שבת, שיש במצוה זו עומקים בקדושה. (ולכן גם מודגש פריקה ששם נאמר "שונאך" ללמד על כנגד יצה"ר, כמו שמובא בספרי אצלנו בפס'). [ומימלא גם (כמו שאמרנו קודם) ללמד על שאר התורה שב"יקים", שבכל מצוה ישנם הרבה ענינים עמוקים בקדושה]. ולכן זה עוד סיבה לומר במיוחד בפריקה, כיון שיש בזה צד של צער בע"ח, שכך ניראה בפשטות שסיבתה כדי שהבהמה לא תסבול, לכן צריך להדגיש שיש בזה גם עניינים אלוקיים. ניראה שלכן גם 'העמידה ונפלה העמידה ונפלה, אפילו חמשה פעמים – חייב, שנאמר "הקם תקים"' (ספרי) שמעבר לסיבה הפשוטה שצריך לעזור שוב כי צריך את עזרתו, ניראה שיש בזה מצד תיקונו בעולם גם כנגד "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד,טז). לכן אחרי המצוה כאן נאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" וגו' (פס' ה) שלא ילבש מרמז על חטא עץ הדעת, שזהו לבוש גבר ואישה, כאדם וחוה, ובלבוש בדומה להבנתם את היותם ערומים בעקבות עץ הדעת, שזה נעשה ע"י תחולת יצר העריות שלכן אז החלו להבין את הבעיתיות בהיותם ערומים, וכך גם כאן סיבת האיסור היא משום זה: '"לא יהיה כלי גבר על אשה" - שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים שאין זו אלא לשם ניאוף... "כי תועבת" - לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה' (רש"י). כך שגם כאן יש מצוה מצד הגיוני (שלא יביא לניאוף) ויש בה צדדים אלוקיים לתיקון העולם. ואף בולט בו עניין הדומה לתיקון עץ הדעת, ולכן סמוך לכאן כדי לחדד זאת אף כאן. ולאחריו מובא דין קן ציפור, שאף בו נאמר 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו' (משנה ברכות ה,ג) וסיבתו: 'וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות' (ברכות לג,ב). כך שגם בהקשרו יש עניין של עומקים אלוקיים, ולא רק צד חיצוני של רחמים על החיות (אולי האמורא הזה למד זאת כדברינו מההקשר לבגדי איש לאישה כמו שאמרנו). ולפני הדין של אבידה נאמר: "...לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי" וגו' (כא,כג) שהתלוי בעץ רומז למיתה שקשור לעץ הדעת, שהמומת זה בשל חטאיו, ותלייתו כעין הקשרו לעץ הדעת, וזה באותו יום שיש לקברו, שיש חשיבות של ימים, ולכן זה כעין רמז לשבת, שהשבת היא הקדושה של הימים, וכך כאן זה בהקשר לקדושה, שהאדם הוא צלם אלוקים (“כי קללת אלקים תלוי" זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו'. רש"י) ולכן היום רומז לקדושה, ליום השבת, שהוא הקדושה בעולם שמשפיע לששת הימים, וזהו כרמז-לימוד של השבת בהקמה. וזה תיקון לאדם על חטאו, שלכן מענישים אותו כאן, וביעור הרע (החוטא) מהעולם, וזהו רמז לתיקון העולם. ודינו משום שהאדם בצלם אלקים, כך ניראה שגם באבידה והקמה, בעזרה לישראל, יש בכך עזרה כביכול לקב"ה, שזהו בתיקון העולם, בגילוי ה' בעולם, שזהו כביכול עזרתנו לקב"ה, ולכן בעזרה לישראל מתקנים את העולם, מגלים את ה' בעולם.