"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶנָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹוצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה, יא)

הקב"ה ציווה להפריש ערי מקלט המיועדות לקלוט לתוכן אנשים שרצחו נפש בשגגה כדי לכפר על שגגת רציחתם, בכך ניתק הרוצח בשגגה מכל מהלך חייו: ממשפחתו, מעבודתו, מחבריו, ומצב זה יכול להימשך עשרות שנים (עד לפטירת הכהן הגדול). וכל זאת על שטעה פעם אחת בחייו ולא נזהר מספיק. בכך רצתה התורה שנראה בחיי אדם ערך רציני עד מאוד! לכן פסקה, שאין כל חנינה לרוצח בשוגג: "וְלֹא תִיקְחוּ כֹופֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן" (במדבר לה, לב), כי רק כך נבין שחיי אדם הם עניין כבד משקל.

נחשוב לרגע: מה יהיה הדין לגבי אדם שפשע, התרשל ולא נזהר, ו'כמעט' גרם לרצח בשגגה? האם עבר על מצוות התורה? וודאי שכן! למשל: ראובן ושמעון מורידים כל אחד חבית דרך החלון מקומה שנייה של בניין ולא נזהרו מספיק, כגון שדיברו בניהם או צחקו וכד', והחבל נשמט מיד כל אחד מהם. החבית של ראובן נפלה על יהודי והרגו, ואילו החבית של שמעון נפלה למדרכה והתנפצה, אך בסיעתא דשמיא לא נגרם שום נזק נוסף. נמצא, שלמרות אי הזהירות השווה של שניהם, ראובן חייב גלות לעיר מקלט, להתנתק ממשפחתו, וכל תהליך הכפרה הנ"ל. אך מה עם שמעון? לכאורה פטור מכלום שכן חביתו לא גרמה למיתת אדם, הוא ממשיך את השגרה כרגיל. אולם מצד האמת גם שמעון צריך כפרה על שהתנהג ברשלנות - שהרי פשיעתם שווה! מבחינתו הוא חייב לעשות תשובה, בדיוק כמו ראובן שיושב בעיר מקלט ומכפר על רשלנותו. ואדרבה: ראובן היושב בעיר מקלט עושה תשובה ומכפר על מעשיו, ואילו שמעון נשאר עם מידותיו הרעות ויחזור עימן לעולם הבא!

נשאל את עצמנו כמה פעמים סיכנו את עצמנו, או אחרים, בכך שהתנהגנו בחוסר זהירות ורשלנות?

הכבישים היום הם זירת אי הזהירות והרשלנות. איש אינו מתכוון להזיק, אך לצערנו קורים אסונות. יוצא מכאן לקח עצום עבורנו: אדם הנוסע בכבישים באופן בלתי זהיר, גם אם לא נגרמה שום תאונה חייב לעשות חשבון נפש. אי ציות לחוקי התעבורה חמור כל כך, כמו כל סעיף אחר בשולחן ערוך. חייב אדם להקפיד על כל פרט בחוקי הנהיגה. אדם הנוהג בחוסר זהירות, במהירות אסורה, מי שעוקף במקום שאסור לעקיפה -　 העבירה של חוסר הזהירות תלויה מעתה ועומדת לו, עד שיכפר עליה. מצד מעשיו הוא צריך להיפרד מהחברה, ולצאת לגלות מכפרת בעיר מקלט. אלא שהקב"ה ברחמיו חס עליו, ולא הביא בידו להגיע לאסון.

מובן איפוא, שאין כל היגיון במשפט כמו: "אתמול נהגתי מהר וכמעט התנגשתי – אבל ברוך ה' לא קרה　 כלום". בעצם קרה דבר נורא! התרשלת בשמירת נפשות – ודי בזה! השאר, התוצאות – הן כבר עניין אחר.

מי שמתנהג ברשלנות, וגם אם לא אירע אסון והכל ב"ה הסתיים בשלום – הרי שמבחינה רוחנית הוא סיים... בעיר מקלט! האדם נתבע על רשלנות, על חוסר הדאגה המספקת, גם כשלא הזיק בידיו ואפילו לא התכוון כלל להזיק.