העיקר זה האמונה. אדם צריך לחזור שוב ושוב על המשפט: אין רע בעולם! אין רע בעולם! השם הוא רק טוב ומיטיב. לא תמיד מבינים אותו יתברך. אבל מאמינים שהכל לטובה. גם כשיש דברים מאד קשים ח"ו. אדם מתכנן לו תוכניות והקב"ה הופך לו אותן. זה נראה כמו איזה חוסר מזל, איזה תקלה שמשבשת לו את התוכניות אבל אם יתחזק להאמין שהכל זה לפי התוכנית של ה', שלא קרה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות, אז הוא יבין שזה נסיון, הוא עובר נסיון שהמטרה שלו לקרב אותו אל ה'. מורנו הרב: "אדם כל שניה יש לו תקלה, כל שניה יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח ולרקוד, זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! כל דבר שקורה הוא צריך מסירות נפש לשמוח, לשיר, לרקוד, להגיד הכל לטובה. על כל סטירה להגיד עוד תודה, עוד שירה. כי ה' עושה רק טוב. ברגע שאדם מבין שזה לטובה, ומתגבר לשיר, לרקוד, ולשמוח, הוא נותן כוח שמהדבר הזה דווקא יהיה לו ניסים. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' אתנו תמיד, ה' הולך אתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף פעם! אף רגע! יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע אף שניה." (עד כאן מורנו הרב).

כל נסיון מזכך אותנו, מרומם אותנו, נכון עכשיו זה כואב, זה לא נעים, אבל זו הדרך היחידה להתקרב אל ה'. כל הנסיונות, מכל הסוגים, בגוף, בנפש, בממון, אנחנו חייבים לעבור אותם כי הם חלק מהמסלול שהקב"ה רוצה שנלך בו. אפילו שזה לא נראה לנו, אפילו שזה נראה שיבוש בחיים שלנו, אפילו שזה בדיוק ההיפך ממה שבקשנו והתפללנו, צריך להאמין שהכל מדוייק, הכל לפי התכנון של הבורא, שיודע שרק ככה אנחנו יכולים להתקרב אליו.

אמונה והתחזקות, זאת הדרך של רבינו. זה עיקר המסע של חיינו. כל הצדיקים לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו שלא היו מייאשים עצמם לעולם, אף על פי שעבר עליהם מה שעבר, ועל ידי האמונה שלהם, וההתחזקות שלהם, זכו למה שזכו.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! יש לך צער! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו! הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? כלום!

אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה!

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים.

יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו ויאיר לו פנים, ושירגיש תכף את אהבת ה', שה' אוהב אותו והוא אוהב את ה'.

חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת ובנוחות, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר. לפעמים הוא מרגיש שלא רק פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה.

כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה, אזי הדרך שמראים לך זה התרחקות, כדי שתיהיה לך ענוה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. אבל אתה תמשיך הלאה לרצות את ה', אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך, אל תתייאש, אל תפול בדעתך.

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. הקב"ה מטפל בנו ככה שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך כדי שבזכות החושך הזה נזכה לראות אור גדול. כי זה מה שהקב"ה רוצה, שנראה את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם, כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בחושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל טובה.

דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו, צמחנו וגדלנו. אנחנו עוברים תקופות קשות בחיים כדי שנגלה שגם שם ה' אתנו.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים ועושים את העבודה.

יהודי צריך כל הזמן לצפות לישועה כמו שאומרים "לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". צריך לעמוד בפני ה' בידיעה אמיתית שרק הוא מסוגל לעזור לנו, שאין לנו משלנו מאומה. הבעיה שלנו שאנחנו נחלשים באמונה. רואים טבע מול העיניים, לא את ה', והעצה היחידה היא התחזקות. להאמין בישועה גם בעומק ה'חוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא. צריך להתחבר אליה. אסור לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול". לפעמים בחיים כשחושבים ש'זה הסוף', דוקא אז מתחילה הישועה.

בזמנים הקשים האלה, כשלקחו לנו את ההתעוררות ואת כל ההתלהבות מוכרחים להתחזק במעט שאנחנו עוד מסוגלים לעשות.

מתי מקדשים את הלבנה? מתי אומרים "מקודש מקודש?" כשהיא הכי קטנה, כשמוצאים בה נקודת אור קטנה קטנה, זה הכי קודש. ואם אתה לא מוצא שום נקודת אור בחשיכה שאתה נמצא בה, תתחזק בזה שהיו לך פעם ימים טובים ובודאי יחזרו לך הימים הטובים. רבי נתן: "ויזהר לבלי לפול בדעתו לעולם, אף אם יעבור עליו מה, וכל הצדיקים שהיו מימות עולם זכו למה שזכו על ידי שלא היו מיאשים עצמם לעולם, רק התחזקו עצמם בכל פעם, אף על פי שעבר מה שעבר, אשרי להם אשרי חלקם" (ליקו"ה ג,א).

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך כל הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, שאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר הוא יכול לבנות את המשכן שלו.

אני לא יכול לעשות היום כלום, אבל אני לא פוטר את עצמי, אני יודע שיש ה', אני יודע שיש קדושה, אני יודע שאני חייב להתקדש, אז אפילו שאני לא עושה כלום כי אני לא יכול, לא במעשים וגם לא בדיבורים, אבל אני לא יכול להרגיש, יכול לרצות, יכול לייחל, יכול לאהוב. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל. רבנו הקדוש: "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה תדע שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקו"ת מח).

אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה. הכל או לא כלום זה מהצד של הטומאה. רואים היום אנשים שנופלים מהיהדות שלהם, מתקררים לגמרי, והכל נובע מזה שבהתחלה אתה רוצה הרבה מאד, וזה החלק הטוב שבספור, אך יחד עם זה צריך מאד מאד לשמוח עם מעט הטוב שיש לך, ולהודות לה' יתברך, אדם רואה שהוא לא מצליח לממש את הרצונות והכיסופים שלו, אז הוא נופל בדעתו, הוא נחלש, מתייאש, הוא לא שמח במה שיש לו, שהוא הולך עם ציצית, שיש לו כיפה, שהוא לומד קצת, מתפלל קצת, לזה הוא לא שם לב. תשמח במעט טוב שיש לך.

עמידה בנסיונות זו תמצית העבודה של כל יהודי. רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. בקושי הזה של הנסיון אדם בונה את עצמו. הוא מוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים שיש בו, כוחות עצומים שלא יכולים לצאת לאור כשהכל רגיל והכל נהדר, אלא כשעושים לו נסיון. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה מאושר יותר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם.

מלחמת היצר הרע היא המלחמה הגדולה שבכל המלחמות. היצר הרע אורב לאדם עד מאה ועשרים. בחיבור הזה בין האדם לבוראו נאבק היצר הרע בכל כוחו. כל תנועה קטנה שיהודי מבקש לבצע בכיוון הקדושה, הסטרא אחרא רבבות של הפרעות ובלבולים. אבל בתוך החושך והבלבולים, אדם זוכה פה הוא מצליח להתגבר, שם הוא משיג דעת חדשה, וכאן יש לו תפילה חדשה, הבנה חדשה, איזה שברון לב, זעקה אמיתית, זה הרווח האמיתי שלו.

אדם נשאר עם התאוות שלו, עם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה ובהתנשאות של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה, חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין היום שזה לא טוב מה שעשיתי, אני עכשיו רוצה להיות רצת אחרת, וזה בעצם רק חוט השערה אבל הקב"ה אוסף את השערות האלה, הוא בונה מהם את הרחמים שלו, מזה שאנחנו כל פעם מתקדמים קצת. כחוט השערה.

החיים זה מסע. עד הרגע האחרון ממש. כמו בסיפור הבא:

שלא תטעו, דוידקו גלילי היה אומנם קבלן שיפוצים חרוץ, אבל ההשכלה של אלברטו הקטן, שנולד לו בגיל מאוחר יחסית, היתה חשוב לו מאד. סדר היום של השניים נפתח בתפילת שחרית בבית הכסת הבולגרי של איזיקיטו הפחח ברחוב הנגרים, מיד אחר כך היה דוידקו קונה לזאטוט שלו לחמניה טריה במשקל כבד במאפייה הביתית של מרקו התורכי, ומצרף אליה כוסית לבן עם המון שומן עיזים מבית הגבינה של שושנה יעקובוב הבוכרית. דוידקו דאג שאלברטו יאכל טוב, ילמד טוב, ומיד אחרי הלימודים הוא צירף אותו לצוות עובדיו שהתפזרו באתרים שונים. "בני היקר" שינן דוידקו באוזני בנו הצעיר. "דע לך, אם אתה רוצה ברכה בעמלך, עבוד ביושר, מילה שלה שתהיה מילה, עובדה שתהיה עבודה, והכי חשוב תהיה ותרן!!! אל תפתח במלחמה עם אף אחד בשביל כסף. כסף בא, כסף הולך. העיקר השם הטוב שלך והבריאות".

הנה כי כן, צמח לו אלברטו שלנו לשם ולתפארת, וקנה שם טוב כשיפוצניק אמין, מקצועי ואחראי במרחבי תל אביב כולה. עשרות שנים חלפו, אבא היקר כבר נפטר בשיבה טובה, אלברטו כתב לזכרו ספר תורה מהודר, ותמיד נעתר לשפץ בתי כנסת במחיר חצי חינם, "העיקר לעילוי נשמת אבא שלי, שהיה איש ישר ונקי כפיים".

יום אחד הוא מקבל טלפון מירושלים, על הקו אדמונד בסטון, סוחר ירקות ירושלמי אמיד ומכובד שתיפקד אף כגבאי מרכזי בבית הכנסת הגדול בשכונת מגוריו. נוסע לו בבוקר קייצי אחד אלברטו ירושלימה עם שניים מעובדיו, ובפתח דירה מיושנת ברחוב התות 27 ממתין לו הסוחר הנודע אדמונד בסטון. מדובר בדירה עלובה למדי שבסטון קנה לרגל נישואי בתו השניה, "אני מבקש שיפוץ יסודי, פלוס מטבחון חדש", מבקש בסטון. אבלרטו מעיף עין מיומנת מקיר אל קיר, ואומר "אדון בסטון, שמעתי עליו הרבה דברים טובים, יאלה שיהיה מתנה לבת שלך, 4,000 דולר כל העבודה, בעוד שבוע אתה מקבל ארמון. מילה של אלברטו זו מילה".

בסון מחייך חיוך קטן מתחת לשפמו הדקיק, מסמן לאלברטו לגשת לפינת המטבח, ומתחיל לספור מרשרשים, "הנה קח לך 2,000 דולר מקדמה. ניפגש בשבוע הבא".

בתוך חמישה ימים הפכה החורבה העלובה למוזיאון מתוק ומצוחצח. כטוב לבו בשיפוץ, הוסיף השיפוצניק המסור גלילי עוד כהנה וכהנה הטבות ושינויים מבורכים, כמו החלפת תריסי העץ הרקובים בחדשים ויפים ומעקה עץ דקורטיבי חדש למרפסת, העיקר שבסטון יהיה מבסוט. כי אצל אלברטו טוב שם טוב, מכסף טוב.

והנה מגיע לו אדמונד בסטון, משמיע שריקת התפעלות מעומק ריאותיו המעשנות, עובר בין החדרים, צועד לכיוון המרפסת ונושם עמוק. "מר גלילי כל הכבוד, עבודה למופת. ידעתי שאני לא טועה, השם שלך הולך לפניך כאמין ובעיקר כמקצוען". אלברטו נהנה מהשבחים, לחץ בחמימות את ידו של מר בסטון ולחש לו בביישנות: "עליך להוסיף עוד אלפיים דולר. סוף חשבון, ושיהיה לנו לברכה". "אני לא מאמין למה שאני שומע!?" השתאה בסטון. "מה פתאום אלפיים דולר, הלוא קיבלת ממני 4,000 דולר במזומן בשבוע שעבר, טבין ותקילין, אצלי התשלום מראש... אם אני רוחש אמון, זה עד הסוף". "סליחה ידידי, אתה טועה", ניסה אלברטו לתקנו, "קיבלתי 2,000 דולר עם הבטחה להשלמה עם סיום הפרוייקט".

"כפרת עוונות הכסף", סיפר לאשתו לונה על ההתרחשות עם סוחר הירקות הירושלמי, "כסף בא, כסף הולך".

אחר כך הגיעו השמועות הרעות לאוזנו של אלברטו, לקוחות וידידים שלו סיפרו לו שבסטון הסוחר הירושלמי זועם עליו על כי ניסה להונות אותו ולסחוט ממנו כסף לחינם. "מילא גנב לי", הרהר אלברטו, "אבל גם להוציא עלי שם רע? לא יפה מצדו, באמת לא יפה, אבל אני? אבא שלי חינך אותי לוותר. אני שותק, והקב"ה ירחם".

חלפו להן 18 שנים. השעה שתיים בלילה לפנות בוקר, גשמי זעף בחוץ, נקישות בדלת דירתם של הזוג גלילי. אלברטו מתעשת, גולש לנעלי הבית ופותח. בפתח אישה צעירה, נסערת ובוכיה, בידה מעטפה.

"שמי רחל, אני בתו של סוחר הירקות אדמונד בסטון, הנה קח לך, במעטפה הזו יש 2,000 דולר שאבא סיפר שלא שילם לך על עבודתך, אני מתחננת לפניך מר גלילי, אנא בוא עמנו לבית החולים כאן בסמוך, אבא רוצה לבקש ממך סליחה..."

אלברטו מתלבש בזריזות, מתעטף במעיל, מניע את הטנדר ונוסע אחר מכוניתם של רחל ובעלה. הגיעו לבית החולים עלו מיד לקומה השניה.

אדמונד בסטון הזדקן, גופו שדוף, הוא מחובר למכשירים ועיניו בוהות בחלל. כשאלברטו נכנס, לחשה רחל: "אבא, אלברטו גלילי השיפוצניק נכנס, הוא כאן". עיניו של אדמונד נפקחו באיטיות והביטו נוגות לעברו של השיפוצניק, "אלברטו סלח לי, סלח לי בבקשה, אני הכפשתי את שמך לפני 18 שנה בעוד אני בעצם הייתי הגנב".

"אני סולח לך ידידי... מכל הלב. מזמן סלחתי", משיב השיפוצניק שנסגר לו עוד מעגל בחיים.

"תודה", לחש אדמונד בשארית כוחותיו, "תודה שסלחת" ושקע בשינה עמוקה.

ד"ר נתנאל יבין התיישב בלובי המחלקה וסימן לאלברטו לגשת אליו, "אדון אלברטו, אדמונד בסטון חלה במחלה סופנית לפני שנה, טיפלנו בו ועשינו את המיטב כדי להאריך את חייו. לדאבון הלב, לפני כחודשיים קרסו המערכות הפנימיות שלו. על פי הסטטיסטיקה הרפואית מרחיקת הלכת ביותר, הוא היה צריך לחיות יומיים, שלושה מקסימום. אבל איפה הסטטיסטיקה ואיפה בסטון? האיש סובל חודשיים יסורי תופת נוראיים אבל לא יכול למות, פשוט לא יכול למות... ועכשיו רחל תשלים את הפאזל..."

רחל התיישבה בוכיה על כיסא עץ וסיפרה: "לפני כמה שעות הגיע לכאן רב חשוב מירושלים, שמכיר את אבא ומכבד אותו מאד. ד"ר יבין סיפר לו על המצב המוזר הזה ועל יסורי התופת של אבא, הרב הצליח לעורר את אבא ולתקשר אתו, וביקש ממנו: אדמונד , תנסה להיזכר באיזה עוול שגרמת ליהודי, תנסה..." אבא, מתוך ערפול חושים והמון יסורים, הצליח לאחר שעתיים להיזכר בעוול שהוא גרם לך. הרב ביקש שאאתר אותך ואדאג לשלם לך את החוב עוד הלילה. עשינו מגבית זריזה בן האחים וברוך השם קיבלת את המעטפה ומחלת לאבא. דע לך מר גלילי, אבא שלי הוא איש חסד, זו היתה נפילה חד פעמית, אני מקווה שהקב"ה ירחם עליו והוא יבריא, תודה לך אלברטו שעשית את רצון אבא. למרות הלילה, החורף והקור".

שעתיים אחר כך נפטר אדמונד בסטון, שזכה מן השמים למתנה מיוחדת. פמליה של מעלה לא נתנה לו למות עד שיתקן את העוול שגרם לאלברטו וישיב את חובו.

אלברטו הניע את הטנדר, והודה אולי בפעם המיליון לאבא שלו דוידקו ז"ל. שאומנם לא היה משכיל גדול, אבל לימד אותו שאין דבר גדול כמו להיות ותרן בממונו. גשם זלעפות ניתך של שמשת הטנדר, והווישרים עמלו קשות להסיטו, הו, כמה קשה עמלו.

תפילה

רבנו של עולם

זכה אותי לקבל את כל התקלות, ואת כל העכובים, והתוכניות שמתהפכות פתאום, תעזור לי לקבל הכל בהבנה, בסבלנות, באמונה שהכל מגיע ממך אבא, שהכל נכתב מראש, שלא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות, שככה נכתב מששת ימי בראשית.

כמו אותם יהודים מאמינים, ששום דבר לא מוציא אותם משלוותם, והם חיים את האמונה שהכל מאת ה', שככה בדיוק ה' רצה, שכל עכבה לטובה, ועוד כל מיני שכלים של אמונה שכל כך מחזקים, שהופכים את החיים למשהו כזה רגוע.

כי אני שוכח. ואפילו כשמזכירים לי ואני אומר את המילים האלה, זה כל כך חיצוני, בפנים אני כמו קפיץ מתוח, מחכה שהסיוט הזה יסתיים, שכבר נצא סוף סוף לדרך.

זכה אותי לזכור שזה נסיון באמונה מה שקורה לי עכשיו, שמה שקורה חייב לקרות, וכל הבחירה שלי היא אם לקבל את זה באמונה ולהישאר רגוע, או לקבל את זה בחוסר אמונה ולהתעצבן.

רבונו של עולם

בתוך הנסיונות, בתוך המתח והדאגה, בתוך הצער, בתוך האכזבה והתסכול, תזכה אותי לזכור, ממש להרגיש, שאתה איתי, שאתה חי את הצער שלי, שאתה מרגיש את הנסיון שאני נמצא בו, שאתה יודע מה שעובר עלי, שאתה לא שוכח אותי, שאתה אוהב אותי, שאתה תוציא אותי מהחושך הזה.

כי ברגעים האלה של הנסיונות אני שוכח הכל אבא. אני שוכח גם אותך. אני כל כך לבד.

ואם אני אזכור, אני אתחיל לדבר איתך ממש בתוך הנסיון, ואני אבקש ממך לחזק אותי, להזכיר לי שאתה שלחת לי את הנסיון הזה, ואם כך אז בודאי שיש לי את הכוח לעמוד בו, ואני אבקש ממך לתת לי יד, שאני ארגיש שאנחנו ממש יחד.

וגם אם חלילה לא אעמוד בנסיון, ואפול לכעס, או לדיבורים של רכילות ולשון הרע, או לאכילה לא בקדושה, או לשינה מיותרת, או לכל תאווה כזו או אחרת, שאני לא אשבר, שאני לא אתייאש, שאני אזכור שהכי חשוב זה הרצון שלי, שאני לא רוצה את התאוות והמדות הרעות, שאני רוצה להשתנות, שאני רוצה אותך אבא, שרק איתך באמת טוב לי.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי