https://drive.google.com/file/d/0B0Xy25kIMMkiM21lbWhYUk04UTg/view?usp=sharing

חג השבועות מתקרב, ובתורה מבואר שהוא אחד מג' הרגלים, מה עניינו של יום זה ומה הלכותיו, בנושא שלפנינו:

הקדמה: 

חג השבועות חל ביום החמישים לאחר חג הפסח. חג זה הינו אחד משלושת הרגלים בהם מצווים ישראל לעלות למקדש, ולהביא קרבנות יחיד ולשמוח לפני ה', זאת, בנוסף על קרבנות הציבור שקרבים ביום זה, ובהם 'כבשי עצרת'. הקרבנות המוקרבים בעצרת כוללים: פרים, כבשים ועיזים. בנוסף לקרבנות מן הבהמה מביאים ביום זה מנחה חדשה במקדש, כלומר, 'שתי הלחם'. חג זה נקרא בתורה גם 'חג הביכורים', על שם מנחה זו, ככתוב: "וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"[1]. כמו כן, מיום זה מתחילים ישראל לקיים את מצוות הבאת הביכורים לכהנים במקדש.

שבועות – חג עליה לרגל: חג שבועות הוא אחד משלושת הרגלים בהם עולים ישראל להיראות לפני ה', ככתוב: "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים... ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה"[2]. העלייה לרגל בתקופת הקציר חייבה את העולים לרגל לזרז את עבודתם בשדה, ולשמור על היבולים מפני עין חומדת. לפיכך נאמר בתורה: "ולא יחמוד איש את ארצך". בדברי חז"ל מצינו דוגמאות להשגחה מיוחדת על ביתו ורכושו של אדם מישראל בעת עלותו לרגל לקיום מצוה זו[3]!

קרבנות המוספים: בחג השבועות, מקריבים במקדש שני תמידין - כבכל יום - בבקר ובין הערביים. לאחר הקרבת התמיד מקריבים את קרבנות המוספים, ומתברר, שהביאו בסך הכל עשרים וששה בהמות לקרבן, וכמפורט להלכה בכתבי הראשונים: "ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש: שני פרים, ואיל, ושבעה כבשים - כולם עולות, ושעיר חטאת... והם מוסף היום. ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה – 'שתי הלחם' ומקריבין עם הלחם - פר ושני אילים ושבעה כבשים - הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים - זבח שלמים... נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין, שלשה פרים, ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה עולות, ושני שעירי חטאות - נאכלים, ושני כבשים 'שלמים' – נאכלים"[4]. קרבנות המוספים באים יחד עם מנחת נסכים[5], ואין בהם חיוב סמיכה[6]. כמו כן, הם דוחים שבת ויום טוב[7].

שתי הלחם: הקרבן המיוחד ליום זה הוא 'שתי הלחם', כלומר, מנחת ציבור המוקרבת כביכורי קציר חיטים בחג השבועות - ככתוב: "והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים... ביכורים לה'"[8]. מנחה זו מתירה את איסור החדש במנחות שבמקדש, שכן, לאחר הבאתה מותר להקריב מנחות מהתבואה החדשה[9]. החיטים של שתי הלחם באות דווקא מחיטים שגדלו בארץ ישראל, ודווקא מן התבואה החדשה[10]. מנחה זו מיוחדת בכך, שהיא נעשית חמץ ולא מצה, שלא כשאר המנחות במקדש, שהן מובאות כשהן מצה דווקא[11]. מנחה זו אינה מוקרבת על גבי המזבח, שכן אין מקריבים חמץ על אש המערכה[12]. צורתם של לחמים אלו כמלבן, שאורכו שבעה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים, כמו כן יש להם ארבעה קרנות בגובה ארבעה טפחים[13].

הקרבת 'שתי הלחם': חג השבועות הוא אחד 'משנים עשר יום בשנה, שהחליל היה 'מכה' [מנגן] לפני המזבח.. ואפילו בשבת'[14]. לפיכך בעת הקרבת 'שתי הלחם', היו הלויים שרים, תוקעים בחצוצרות ומחללים, שכך היא מצות היום בתקיעה בחצוצרות ונגינה בחלילים. עם הקרבת 'שתי הלחם' היו מקריבים גם כבשי עצרת. במשנה מבואר, ששתי הלחם ושני כבשי עצרת - טעונים תנופה. התנופה נעשית באופן ש"נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד"[15]. מלשון המשנה משתמע, שהנפת הכבשים ושתי הלחם צריכה להיעשות לכתחילה ביחד, אך בדיעבד אם הניף כל אחד לבדו - יצא[16]. לאחר הנפה זו, בה הניפו את הכבשים כשהם חיים, שוחטים את הכבשים ומפשיטים את עורם. כמו כן, לוקחים מכל אחד מהם חזה ושוק, ולאחר מכן מניפים בשנית הכל יחד עם שתי הלחם, כשהחזה והשוק מונחים בצד שתי הלחם[17]. לאחר התנופה, נאכלות שתי חלות הלחם ויתרת בשר הקרבן על ידי הכהנים מכל משמרות הכהונה. כל כהן מקבל את חלקו מ'שתי הלחם' והבשר, והיה רשאי לאוכלו עם מאכלים אחרים[18]. הלכה היא, ש'שתי הלחם' הם בגדר 'קדשי קדשים', לפיכך, זכרי כהונה אוכלים אותם בתחומי העזרה המקודשת, זאת, החל משעת חלוקת הלחם ביום, ועד חצות הלילה לפי תקנת חכמים[19].

קרבנות יחיד בחג  השבועות: בחג השבועות מקריבים עולי הרגל הבאים למקדש קרבנות יחיד שהם מחויבים להביאם בחג זה[20]: א. עולת ראיה, ככתוב: "שלוש פעמים בשנה יראה... ולא יראה את פני ה' ריקם"[21]. ב. שלמי חגיגה, ככתוב: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה"[22]. ג. שלמי שמחה, ככתוב: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך"[23]. מי שלא הספיק להקריב קרבנות אלו בחג, רשאי להביאם גם בששת הימים הבאים לאחר חג השבועות[24].

שבועות – זמן התחלת הבאת הביכורים למקדש: מצות הבאת הביכורים לכהנים במקדש ראשיתה החל מחג השבועות, וזמנה עד חג החנוכה[25]. אדם שהביא ביכורים קודם לחג השבועות אין מקבלים ממנו, וכדברי הראשונים: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת, שנאמר: 'וחג הקציר בכורי מעשיך', ואם הביא - אין מקבלין ממנו, אלא יניחם שם עד שתבוא 'עצרת' ויקרא עליהן [מקרא ביכורים]. וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה, שהביכורים שביכרו אחר חנוכה [כגון שעורה בניסן חיטה בסיון][26] הן חשובין משנה הבאה, ויניחם עד אחר עצרת"[27]. נמצא, שאין להביא ביכורים למקדש קודם חג השבועות, עם זאת מפרישים את הביכורים בשדה וקוראים להם - שם 'ביכורים' בטרם נקצרו[28].