בס"ד                                                            ערש"ק                                            י"ט  באייר  תשע"ו

                                                עולו והתכנשו להִלולָא דבַּר יוֹחָאי

                                        ליקוטי אור - בפרשה - בחוקותי

  " אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם   "(כו, ג)

דע, שתכלית הבריאה היא האדם, ותכלית האדם היא לעשות רצון בוראו והוא עסק התורה וקיום המצוות.

כי אדם לעמל יולד, ואין עמל אלא עמלה של תורה, כי היא הנותנת לאדם להיות בין חורין באמת, שאין לך

בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות ו, ב:). שהרי יש להתבונן, האם ייתכן שאדם בא לעולם הזה רק

בשביל לחיות אולי שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהילים צ, י:), בדברים שהם חולפים מן העולם כלא

היו כהבל וריק, חלילה. וזה שכתוב: 'אם בחוקתי תלכו' ופירש רש"י ז"ל, על פי מדרש ספרא: שתהיו עמלים

בתורה, וזאת בעבור לשמור ולקיים את מצוות ה' יתברך שהם תכלית קיום האדם, כנ"ל.

ולפיכך, אדם חייב לדעת שאין העולם הזה הפקר, אלא שיש שכר ועונש עוד בעולמנו מלבד ממה שיש בבא,

כמו שאמר הנביא בהפטרתנו (ירמיהו, י"ז , י): "אני ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו",

היינו הכול גלוי וידוע לפני השם יתברך, אפילו מחשבות בני האדם. ולכן, בהתאם לדרך שאדם יבחר ללכת

בה כך בדיוק יהיו גם התוצאות, בבחינת כפרי מעלליו. דהיינו, כאשר בני ישראל בוחרים ללכת בדרך הטוב,

כלומר עמלים בתורה כאמור, אזי ה' הטוב מוליכם בקומה זקופה ומשכין שלום בארצם לבטח, וכן נותן להם

מאוצרו הטוב עוד בעולם הזה, היינו גשמים בעִתָם אשר מביאים להם פרנסה בשפע, והברכה מצויה במעשי

ידיהם. וזאת מלבד הטוב שיזכו לו בחיי הנצח בעולם הבא, בבחינת (תהילים לא, כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ

לִּירֵאֶיךָ".

אבל, אם חס ושלום הם בוחרים ללכת בדרך שאינה טובה ולא שומעים לדבר ה' חלילה, היינו לשמור ולקיים

את המצוות, אזי פשוט שהם גם לא קיימו את התכלית שלשמה הוא נוצרו ונבחרו, היינו להיות עמלים בתורה

כנ"ל. ומכאן אפשר שבסופו של דבר יבוא לכפור בעיקר חלילה, ואזי התוצאה יכולה להיות ההפך, חס ושלום,

כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר לה, ו): הכיכר והמקל ניתנו מכורכין (כרוכים זה בזה) מן השמים, אמר להם: אם שמרתם

את התורה הרי ככר לאכול (ברכה), ואם לאו הרי מקל ללקות בו (קללה).

ואם כן, יש להבין מהי עמלה של תורה? ונקדים בקצרה את כבר שאמרנו בפרשה הקודמת שדייקנו בעניין

של קבלת התורה שבעל פה מסיני, שהיא המבארת את התורה שבכתב עד כדי הלכה למעשה, שהרי ידוע

שרק על ידי יגיעה ועמל בתורה שבעל פה שמדקדקת בתורה שבכתב אפשר להגיע לאליבא דהלכתא, היינו

הלכה ברורה למעשה. ועוד, אמרו חז"ל (ברכות ח): מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו

אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. נמצא, שהתכלית של עמל התורה היא לדעת לשמור ולקיים את ההלכה

למעשה, כי על ידי כך אנחנו שומרים ועושים את המצוות הכתובות בתורה כנדרש, כמאמר חז"ל (אבות א, י"ז):

לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואפשר אולי לומר בסייעתא דשמיא, שזה הטעם שחילק הכתוב היינו

בחוקתי תלכו ואילו את מצוותי תשמרו, כי החוקים הם בבחינת ההלכות שמביאות את האדם לקיים, לשמור

ולעשות את מצוות ה' כהלכה, כמו שאמרו חז"ל (נדה ע"ג): כל השונה (גם מלשון שינון) הלכות בכל יום מובטח לו

שהוא בן העולם הבא, שנאמר: 'הלִיכות עולם לו'. אל תקרי 'הלִיכות', אלא 'הלָכות'. שהרי אי אפשר לקיים את

המצוות ללא לדעת את ההלכה למעשה. ואולי זה נרמז בכתוב: 'הליכות עולם'  שעולה בגימטרייה עם התיבות

והכולל כמניין כת"ר(=620), היינו תרי"ג(=613) מצוות שהם מהתורה, ועוד ז' מצוות מדרבנן. ובזה נרמז שרק

על ידי לימוד ושינון ההלכה למעשה יהיה אפשר להוריד הוראה מדויקת מהמוח לרגליים ללכת ולעשות את

מצוות ה' כראוי.

אבל עיננו רואות ולא זר, עד כמה קשה לעמול בתורה כנ"ל, כל אחד לפי מעלתו ודרגתו. ואף על פי שעמלים

בתורה ובאים לקיים את המצוות הלכה למעשה כנ"ל, יש לא מעט פעמים שבאים לעשות זאת מתוך הרגל

של היום יום ולא מכוח הרצון, בבחינת: "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ"ט:), ומכאן שיש פגם בעמל התורה.

ואפשר אולי שזה כוונת 'בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' תלכו דייקא כי תכלית שתהיו עמלים בתורה היא שהרגליים לא ילכו

לקיים את המצוות מכוח ההרגל שהפך להיות טבע, אלא מתוך רצון לקיימם בשמחה, כי זה עיקר עבודת ה'

יתברך, כמו שכתוב (דברים כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". ואם כנים

אנחנו בדבר, מתחזקת השאלה איך נזכה להיות מאותם האנשים שעמלים בתורה, אך לא רק זאת אלא שיהיו

רגלנו קלות כאיילות לרוץ לעסוק בתורה ובמצוות, מתוך שמחה פנימית בלבנו.  

ובשביל לבאר זאת, נקדים מה שידוע שהאדם מורכב מגוף ונשמה. ועל כן, קיימת מחלוקת בין הגשם לרוח,

שהרי כל אחד נמשך לשורש אשר ממנו בה, היינו הגוף הגשמי והחומרי כדרכו נמשך לחומר, בבחינת הארץ,

שמטבעו נמשך לתאוות ולהבלי העולם הזה. ואילו הרוח, דהיינו הנשמה שיורדת מכור מחצבתה תחת כיסא

הכבוד ומתלבשת בחומר כאמור, וכדרכהּ משתוקקת לרוחניות ולדבוק חזרה ביוצרהּ, ולעשות רצון בוראהּ,

כפי שיבואר אי"ה בפרשת האזינו השמים והארץ (דברים). ועם זאת, יש בכל אחד מאתנו את היצר הרע שלו

שכל תפקידו להכשיל את האדם בקיום החוקים והמצוות כנ"ל, כי גם הוא יודע שגדולה תורה שהיא נותנת

חיים לְעֹשֶׂיהָ בעולם הזה ובעולם הבא (אבות ו, ז:).

ולפיכך, הבעל דבר מצייר לנו ציורים מעולם הדמיון שעמל ועסק התורה קשה, ובלתי אפשרי לעמוד בשמירת

כת"ר המצוות בשמחה ובטוב לבב, כנ"ל. ולכן, לעניות דעתי, אפשר לקרוא ליֵצר גם "הציָר הדמיוני" כי באמת

אין ממשות בציוריו והכל רק דמיון. אבל אם האדם בוחר, חס ושלום, להאמין לאותו הצִיור הדמיוני, ואף לתת

לו כח במחשבה, התוצאה היא שלבסוף יכבד לבו כאבן לעבודתו יתברך, רחמנא ליצלן. נמצא, שברגע שהאדם

הופך את הציור הדמיוני כנ"ל כביכול למציאות, על ידי כך נכנס בלבו ייאוש ועצבות, אשר גורר תחושת עייפות

וכבדות של הגוף, שמתפשטת עד הרגליים. ודע, שזה בבחינת הכשת נחש כי הכשתו היא במקום אחד, אבל

ארסו כנודע מתפשט למקומות נוספים בגוף. ועל פי זה גם מובן איך האדם מאבד את החשק והתשוקה, היינו

את הרצון שרגליו ילכו בשמחה לעבודת ה'. וזהו כל מבוקשו ועבודתו של היצר הרע שהוא בחינת נחש, כידוע.

וכן איתא במדרש (ויק"ר לה, א): זה שכתוב(תהלים קיט): "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ", אמר דוד המלך

ע"ה: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגליי

מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, זה שכתוב: 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש להקשות, שלכאורה

לא מובן בכלל החשבון שעשה דוד המלך ע"ה שהלא הוא ידוע מראש, כי כשמחשבים שכרן של מצוות והפסדן

של עבירות, ודאי שעדיף חיי נצח מחיי רגע. ועוד יש לדקדק, שהרי לפי הכתוב בפסוק נשמע שהוא גרם לרגליו

לחזור לבית המדרש 'ואשיבה רגלי אֶל עֵדֹתֶיךָ' היינו אל העדות שהיא התורה, ואילו לפי המדרש רגליו היו

מביאות אותו חזרה לעסק התורה. וביישוב הקושיה נקבל גם את התשובה והעצה לשאלתנו כנ"ל.

ולעניות דעתי, בשביל להשיג את תכלית עמל התורה מתוך שמחה כנ"ל יש לעורר את רצון הלב, כמו שכתוב

(תהילים קיט, לו): "הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ", היינו לגרום ללב לחשוק ולכסוף ללימוד התורה, וממילא גם רגלינו ילכו

לקיים את המצוות בשמחה ובטוב לבב ולא מתוך הרגל. וזה רצון הלב אפשר שיושג על ידי כוח הדיבור. שכן,

מי לנו כמו נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה, הרגל הרביעית המרכבה, אשר זכה בה בזכות שהיה מדבר

ומתבודד עם ה' יתברך יום יום, ועל ידי זה חיבר ברוח הקודש את ספר תהילים, שבו העיד על עצמו שבכוח

הדיבור ניצח את היצר, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב:). והאמת היא, שפשוט שדוד המלך ע"ה ידע

את החשבון שעדיף ללכת לבית המדרש ולבית הכנסת, אלא אפשר אולי לומר שכל החשבון שלו הוא במלחמת

היצר הרע, כי ככל שאדם גדול יותר ברוחניות מלחמת היצר קשה יותר, כמו שכתוב (סוכה נב): 'כל הגדול מחברו

יצרו גדול הימנו', קל וחומר דוד מלך בישראל. וזה 'ואשיבה רגלי אֶל עֵדֹתֶיךָ' רצה לומר אולי שהיצר, הלא הוא

הציר הדמיוני כנ"ל, ניסה להסיטו מעמל התורה, וזה על ידי שהיה מצייר לו ציור דמיוני, עד שרגליו שהם חלק

מהגוף הגשמי רצו ללכת למקום אחר, כמובא במדרש 'למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך'. אך מיד

הוא היה מעורר את הרצון שבלב, על ידי כוח הדיבור עם ה' כנ"ל, היינו היה מדבר עם ה' יתברך שייטה את לבו

לעמול כל הזמן בתורה, וכשהלב מתעורר כול הגוף מתעורר, וממילא רגליו ירצו להביאו לבתי המדרש.

נמצא מכאן, שהרצון הוא המנוע שמניע את הלב לעורר את רמ"ח האיברים ושס"ה גידים של האדם לעבודתו ה'.

ובשביל לעורר את הרצון חייב להוציא את הדיבור מהפה ממש, ולבקש בתחנונים מה' יתברך, בבחינת: כדלים

וכרשים דפקנו דלתך, וישפוך שיחו לפניו יתברך שיזכה אותו להיות מעמלי התורה מתוך רצון ושמחה, שיזכהו

לעבוד על מידותיו, שיזכהו לשמוע דרשות של חכמים, שיזכהו לאמונת חכמים אמתיים שבכל דור ודור. וזהו

הדיבור ממש כנ"ל, חייב להיות יום יום בחינת: חוק ולא יעבור, ורק כך נעורר את 'רצון הלב' להניע את הגוף

הגשמי ללכת לעמול בתורה כראוי. וזה בחינת: פטיש יפוצץ סלע, היינו בכוח הדיבור מניעים את רצון הלב, עד

שבסופו של דבר גורם לרגלינו לרצות ללכת ללמוד תורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

ורק כך אנחנו יכולים להתמודד עם היצר, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל): בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין,

כי התורה שומרת אותנו מהצייר הדמיוני שמכביד את לבנו עד רגלינו כמו אבן כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר

 לה, ה): אמר הקב"ה התורה קרויה אבן, ויצר הרע קרוי אבן, האבן תשמור את האבן. ובכך, נזכה בעזר ה' הטוב

לסיוע ותגבור במלחמת היצר וחילותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לו): "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם", היינו את

ציוריו הרעים של היצר הרע כנ"ל. ורק על ידי זה אפשר להרגיש קרבת אלוקים, שזה העיקר בעבודת ה'. כי

באמת לא כל אחד יכול ומסוגל לעמול בתורה כנ"ל, לכן אמרו חז"ל (אבות ב, ט"ז): "לא עליך המלאכה לגמור",

אבל מצד שני גם אסור לאבד את הרצון שבלב לשאוף לשמור ולעשות את ההלכות שמביאות לקיום המצוות

כנ"ל, כי רחמנא ליבא בעי!. שאם לא כן, באים בסופו של דבר לבטלה מלימוד התורה חס ושלום, ולכן המשיך

התנא ואמר (שם): 'ולא אתה בן חורין לִבָּטֵל ממנה', כי אין בין חורין באמת, היינו מהיצר הרע וחבר מרעיו, אלא

רק מי שעוסק בתורה כנ"ל.

וזה שנאמר: 'אם בחוקתי תלכו', אין 'אם' אלא לשון בקשה (ע"ז ה:), היינו אפשר שנרמז בזה שיבקש מה' הטוב

בפה ממש על ידי כוח הדיבור כנ"ל, שיקרב אותו ואף ימשיך לחזק אותו בעמל התורה, היינו לשמור ולקיים את

המצוות, שהם בחינת 'הליכות עולם', בחינת כת"ר המצוות כנ"ל, ובכך יעורר את רצון הלב כנ"ל שזה עיקר רצון

ה', ובכך ממילא רגליו ירצו ללכת לעשות רצון בוראם היינו ללמוד תורה. ומזה הוא גם מרוויח שישכון השלום

בגופו, כי הוא מזין בעמלו גם את נפשו הצמאה לדבר ה' כנ"ל. וזה שכתוב (ויקרא כ"ו, ו): "ונתתי שלום בארץ" רמז

שנעשה שלום בגוף, שהוא בחינת ארץ כנ"ל, על ידי עמל ועסק התורה. אבל אם חלילה נלכד בתאוות גופו, כפי

שאולי נרמז בפסוק (שם, מד:): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם", היינו שנתן לגוף שהוא בחינת ארץ כנ"ל,

להישלט על ידי אויביו הגדולים ביותר, הלא הם היצר הרע וחילותיו, כמו שכתבנו למעלה, ובכך נלכד במלכודת

הייאוש והעצבות עד שרגליו נעשו כבדות מנשוא, וממילא איבד את הרצון לקיים את ציווי ה', ואפשר שזה יגיע עד

כדי 'בחוקתי ימאסו' חס ושלום, היינו כפירה בעיקר, חלילה וחס, ה' יצילנו.

ואף אם נפל לאן שנפל, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אל התייאש כלל וכלל, כי יש תקווה ותשובה לפני ה' יתברך.

ולכן, מיד יפעיל את כוח הדיבור ממש וישפוך שיחו לפניו יתברך יום יום כנ"ל, בחינת דוד המלך ע"ה כנ"ל, וע"י

כך יעורר את רצון הלב לחזור ולשמור ולקיים את המצוות כראוי, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר לה, א): חשבתי ברכות

חשבתי קללות וכו', אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי? כשתשמרו את תורתי. דהיינו יש לו

תקנה והיא התשובה שיעשה על ידי כוח הדיבור כנ"ל, שיעורר את הרצון בלבו להבין שצריך לשמור ולעשות

את דבר ה', כמו שכתוב (ישעיהו ו, י): "ולבבו יבין ושב ורפא לו". ולפיכך, נזכה לרב טוב בזה ובבא כנ"ל. אכי"ר.

                                תם ונשלם ספר ויקרא לכבוד הא-ל הגדול והנורא.

                              תודה לא-ל עליון על השפע מלב הבאר והנֹעם העליון.

               פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

על ידי עסק התורה יכול לזכות להבין הרמזים מכל הדברים שבעולם, להתקרב על ידם להשם יתברך, ואפילו

במקום חושך ואופל,  נדמה לכאורה ששם קשה להתקרב להשם יתברך, גם שם יאיר לו השכל האמת למצוא

גם שם את השם יתברך, ולהתקרב משם דייקא להשם יתברך (סימן תלמוד תורה, אות ג). גם הדיבור הוא בחינת

"אֵם הבנים", היינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בנהּ אפילו למקומות המטונפים, ואינה שוכחת אותו, כמו כן

הדיבור הולך עם האדם תמיד, אפילו במקומות המטונפים, ומזכיר אותו תמיד את השם יתברך; היינו, אפילו

אם האדם מונח חס ושלום בשפל המדרגה מאוד, במקום שהוא חס ושלום, אף על פי כן על ידי הדיבור יכול

להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, דהיינו שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על

כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו, או לשיח עם רבו או חברו ביראת שמים,

יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, אפילו במקומות הרחוקים מאוד מהשם יתברך שהם בחינת

מקומות מטונפים, אפילו אם נפל לאן שנפל רחמנא ליצלן, כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את השם יתברך.

והבן הדבר היטב מגודל כוח הדיבור, והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו

לגמרי חס ושלום (סימן דיבור, אות יט).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

              ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה