"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'” (ויקרא כז,ב). '"כי יפלא" - יפריש בפיו' (רש"י). ובפרוט יותר מובא ברש"י בדברים (יז,ח) '"כי יפלא" - כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה'. לכאורה מדוע כאן נאמר בלשון הפלאה ולא ישר ופשוט 'כי יפריש נדר'?- ומסביר מו"ר גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שזה בא לבטא שבדיבורו של אדם יש פלא, שהוא מקדש בעולם והדיבור הוא בין גשמי לרוחני שזה דבר שהוא דבר מופלא (ראה ב'הקדושה והטהרה'). ואולי אפשר להוסיף שאותיות "פלא" הם גם 'אפל' כעין "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה" (שמות ט,לב) 'מאוחרות' (רש"י) אולי בא לרמז שיש ליזהר מאוד בענייני נדרים שלא לאחר, כפס' “כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא" (דברים כג,כב). שלכן "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (שם,כג) '...דתני רב דימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא? (דברים כג, כג) "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" הא לא חדלת איכא חטא' (נדרים עז,ב) וכמו שנאמר בגמ' 'דתניא, רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן' (שם כב,א). 'הנודר כאילו בנה במה – בשעת איסור הבמות. ונראה בעיני דלהכי מדמינן לה לבונה במה, משום דסליק אדעתיה דנודר דמצווה קא עביד, דרחמנא אסריה במילי דאיסורא, ואיהו נמי אסר אנפשיה. וקאמר דטעי, דאדרבה לבונה במה דמי, דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים, אזהריה דלא לוסיף עלה לבנות במה ולהקריב בחוץ. הכי נמי, נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים, כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא – פשע, כעניין שאמרו בירושלמי בפרק פותחים: לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! ושייך ביה נמי האי לישנא, משום דנודר מתפיס בקרבן, וכיוון שאין קרבנו רצוי, נמצא כבונה במה ומקריב בחוץ' (ר"ן). לכן רומזת התורה בלשון איחור לרמז לפס' שנדרים (ושבועות) זה דבר שאינו ראוי. אולי גם זאת רמוז בלשון הפלאה, ש'אלף' רומז ל"כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" (תהלים צ,ד) שכל אלף שנה כעין יום, ומימלא לכן 'אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב, שנאמר (ישעיהו ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"... תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ואומר (תהלים צב, א) "מזמור שיר ליום השבת" יום שכולו שבת, ואומר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור"' (סנהדרין צז,א) ושביעית היא כנגד השבת "והיתה שבת הארץ" וגו' (ויקרא כה,ו). לכן העולם הוא כנגד ששת ימי הבריאה, ובסופו שבת (נאמר שמיטה ולא שבת, כדי להדגיש שמשמט, שבשבת רגילה זה לא מודגש. אבל עיקרו כנגד הימים שלכן בפסוקים שמביאים לראיה נאמרו "יום" ולא שנה) ולכן אלף שנה כנגד כל יום בבריאה. מימלא האלף שנה מרמז על העולם שלנו שהוא כמתפרט מימי בריאת העולם, שאצל ה' גלוי כל דבר בעולמנו כהתפרטות מהבריאה, שלא כראייתנו שזה מכוסה מאיתנו. לכן מרומז בשורש 'אלף' שה' ברא את העולם כדי שנהנה ממנו, ונקדשו, ולא לאוסרו עלינו, שזהו החטא, כמו שמסביר הר"ן. (ואף בפס' “כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו" שעולים למקדש ששם הדיינים [ראה רש"י], ומימלא זה קשור בקידוש העולם הגשמי [כמקדש], כמעלים אותו בכך לה', את כל הבריאה שה' ברא, ולכן מודגש המקדש ב"ועלית" שהוא גבוה משאר מקומות במעלתו, ומשם מוריד קדושה לכל העולם). ועוד שזה אותיות "אפל"- אפילה, שכעין מוריד חשכה לעולם, שכאילו בנה במה לע"ז, להיפך מהאור שהוא מרמז על הקדושה "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). ואולי 'פלא' גימטריה של 'א-להים כה' ש"כה" הוא לשון הנבואה של הנביאים '"זה הדבר" - מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" - כך נתנבא נביאים ב"כה אמר”, ומוסיף עליהם "זה הדבר"' (ספרי במדבר ל,ב) שלשון "כה" הוא בערך, שזה ההבדל מנבואת משה: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה' (יבמות מט,ב) שהנביאים לא התעלו כ"ך כמשה, ולכן נבואותיהם היו אולי עם 'לכלוך' מהעולם (מעין חלום שהוא חלק מנבואה, וסתם כך חולם על מה שקרה לו בחייו) בדימויים שראו בנבואתם, והם מתנבאים על המתגלה בדורם (שמתנבאים להוכיח העם וכיוצ"ב) כך ש"כה" הוא כעין התגלות הקדושה דרך האנשים בעולם. כך אותו נודר כעין 'מגלה' שדבר זה אסור ע”פ הקב”ה, ובכך מעלה את מידת הדין, שכאילו בנה במה (אלקים=דין. ואף שם זה קשור לבריאה, גימטריה 'הטבע', ראה ב'תורת המקרא' למרן פאר הדור הגר"ש גורן זצוק"ל).