'א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעא, שנאמר (שמות לא, יז) "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". אי הכי לא לענשו נכרים עלה? שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו. ואי בעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו, דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא, יז) "שבת וינפש" כיון ששבת ווי אבדה נפש' (ביצה טז,א). 'לא (נענשו) נכרי עלה - ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצות דכתיב: "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" (דברים לג) וכתיב "אלוה מתימן יבא" (חבקוק ג). נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו' (רש"י). מה העניין שלא להודיע לגוים את שכר השבת? מיילא שלא היה מודיעם את מצוות השבת, אבל את שכרה?- בפשטות כיון שהיה צריך להודיעם כהצעה לקבלת התורה (שהציע את התורה לכל האומות), אז אמר את מצוות השבת, אבל לא התעמק בשכרה, בשל מעלתה בחיבורה הניסתר לבנ"י, שראוי להסתיר כמה שאפשר. ואולי, נאמר במכילתא על הפס': '"אות היא לעולם" מגיד שאין שבת בטלה מישראל. וכן אתה מוצא שבכל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו, כגון: שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה. הרי אלו נתקיימו בידם ואין ניטלין' מילה גם הגוים (חלקם) מלים, לימוד תורה גם הגוים לומדים מצוות בן נוח, טבילה גם הגוים טובלים, אבל שבת זה רק לבנ"י, ולכן מסירות הנפש של בנ"י על זה הוא מיוחד לבנ"י, לכן בה מודגש מסירות הנפש על השבת, ולכן שכרה גדול יותר אצל בנ"י מאשר אצל הגוים בשל אותה מסירות הנפש, ולכן שכרה אינו אותו דבר בגוים ובבנ"י בשל כך. מימלא זהו החיבור שבין ה' ובנ"י, אותו חיבור פנימי, שמראה את החיבור של בנ"י לה' במסירות נפש שלא כגוים. ואולי זה קשור במעלת החיבור שבין בנ"י והשבת, שהיא בת זוג של בנ"י: 'תני ר"ש בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ) "זכור את יום השבת לקדשו"' (בראשית רבה יא,ח). מימלא יש חיבור מיוחד בין בנ"י והשבת, ולכן גוי לא קשור בזה (ולכן כששומר שבת חייב מיתה), ולכן השכר שעל מצוות השבת אינו דומה בין השכר שנעשה לבנ"י לבין השכר שהיה יכול להיות לגוים. וזה מראה את האות "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", שקשור לבריאה והשבת, שזהו שאמרה לה' שאין לה בן זוג בימים. עוד אפשר שזה בשל: 'רבי אלעזר בן פרטא אומר: כל המשמר את השבת, כאלו עשה השבת. שנאמר "לעשות את השבת”. רבי אומר: כל המשמר שבת אחת כתקנה, מעלה עליו הכתוב כאלו שומר שבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו מתים, שנאמר : "ושמרו בני ישראל את השבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם”.' (מכילתא. שמות לא,טז). שניראה שדבר זה הוא דווקא בבנ"י ולא בגוים, שזהו דברי הפס' "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם" וגו'. מימלא זה שלא כשאר מצוות שמתקשרים לה', אלא יש בזה חיבור עליון לחלק האלוקי שבאדם שמיוחד בבנ”י, ולכן כאילו עשה את השבת, כעין ה' שקבע את השבת. וכן כאילו שמר את כל השבתות שבעולם, שזה גם כעין שורש השבת שה' קבע בעולם. ואולי מרומז בפס' “ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שם יג) שהנאמר "ביני ובין בנ"י אות היא לעולם", היא האות שנאמר שם, והוא לדעת שה' מקדשנו: '"לדעת" - האומות בה כי אני ה' מקדשכם' (רש"י). שיש חיבור מיוחד שנעוץ בבנ"י ובקדושה בחיבור לה' שמתגלה בשבת. לכן הגוים גם אילו היו מקבלים את התורה לא היו מתחברים למעלה זו, ולכן שכרה אינו דומה לשכרם של בנ"י, ולכן לא שייך לומר להם שכרה השלם. ובדעה הנוספת נאמר על הנשמה היתירה, שאף היא קשורה לתוספת מיוחדת בקדושה ובקשרה לבנ"י (נשמה) שאין בגוים, ולכן גם אם אמר את השכר שלהם לעומת של בנ"י, בכ"ז אין זו הבנה שלמה בשכר השבת שיש לבנ"י, שעניין הנשמה היתירה לא אמר להם, ולכן חסר להם את השכר של ההנאה שיש בשבת עצמה ע"י אותה נשמה יתירה. או כפשטות שלהם לא היה נותן נשמה יתירה ולכן לא הזכיר זאת (שלא כשכר שכבר אומר להם מצוות ושכרן). ומה שנאמר בצנעא, אע"פ שנאמר בסיני (לדעה שכל הדברות נאמרו בקול) בכ"ז זה כמוסתר, כיון שלא כסתם מצוה שמובן קצת במה חלה גם כשנאמרת בכלליות, בשבת פרטיה לא מפורטים אלא נילמדים מהמשכן, ולכן זהו בהצנעה.