בפרשתנו נאמר הציווי "ואהבת לרעך כמוך" (יט, יח). ובנוגע למצוה זו הקשו המפרשים (רמב"ן, פענח רזא, חזקוני, ועוד), הרי כל אדם יכול לשלוט על מעשיו אך אין בכחו של כל אחד ליצור רגש בלבו, ואם כן, היאך שייך שיבוא כל אחד מישראל לקיים מצוה זו, שירגיש בלבואהבה לכל אחד מישראל?

שנינו באבות "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (פ"ג מ"ד). וכן אמרו חז"ל "למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך – לא דורון הוא משגר לו, ואנן קרויין בנים, דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם" (ב"ב י, א). ונמצא, שכל ישראל, מבלי הבט על מצבם הרוחני, גם במצב ש"כעס על בנו", הם קרויים "בנים למקום", ובמילא הם אחים ממש.

ידועים דברי האור החיים הק' (ריש פרשתנו) בנוגע למיתת בני אהרן, שבאה מחמת דביקותם הגדולה בהקב"ה. וכלשונו: "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו . . הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם". ו"חטא" בני אהרן הי', שאף שידעו שהתקרבותם תביא להיפרדות הנפש מהגוף, מ"מ, לא נמנעו מהתקרבות זו, והלכו בדביקותם בהשי"ת עד כלות הנפש ממש, ולא באופן שיחזרו לקיום התורה והמצוות בעולם הזה (ראה ספר המאמרים תרמ"ו-ן ע' תקסג. ועוד).

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 989 ואילך)