תכנית הוקעת לשון הרע מקרבנו
בס"ד
תכנית הוקעת לשון הרע מקרבנו | מאת: ברוך עינב | [email protected]
שם הוי'ה ב"ה בגימטריה 26, שזה פעמיים 13, פעם אחת כמניין "אהבה" ופעם אחד כמניין "אחד" (אחדות), שתיים מהמגמות הבולטות שמוביל הקב"ה. ידוע שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם ומכאן שהיא שקולה לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שלוש הסיבות בעיתן נחרב בית המקדש הראשון, ללמדנו על הקלקולים והעיוותים שעלינו לתקן בתוכנו ומסביבנו כדי להביא לבניין הבית שחרב.
כשם שמדליקים ענף קטן האש מגיעה בסופו של דבר לעץ כולו, כך גם אם מצליחים להגיע לידי אחדות, האהבה מגיעה איתה כפועל יוצא יחד עם כל שאר הדברים ששיכים לאינסוף ב"ה, וכך אם מגיעים לאהבה, קל יותר לבוא לידי אחדות. כשמתחברים לאחת הבחינות של ד' יתברך, האחד גורם לשני ולכל שאר הדברים שמתלווים אליהם, כמו שלמה המלך שביקש חכמה וקיבל הכל.
בני דורו של אחאב לעולם לא נוצחו בכל המלחמות בהן השתתפו מכח האחדות האדירה ששררה בקרבם אעפ"י שהיו עובדי עבודה זרה, אחת העברות החמורות ביותר.
בהגדה של פסח אנו אומרים דבר מפליא שדורש ביאור: "אִלּוּ קָרַבְנוּ לִפְנֵי הַר סִינִי וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה", שהרי תכלית כל המהלך האלוקי שהתחיל בשעבוד במצרים היתה להעניק לעולם בכלל ולעם ישראל בפרט את התורה הקדושה, היא חכמת ד', אז כיצד ניתן להסתפק רק בעצם ההגעה להר סיני מבלי לקבל את התורה? אלא שרמת האחדות הגבוהה אליה הגיע עם ישראל באותה עת היותה תכלית חשובה בפני עצמה.
קיומה של אחדות בעם ישראל מהוה תשתית וקרקע פוריה לתפיסת המציאות האלוקית כולה באופן אחדותי, שנאמר: "קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד הוא" וכפי שאנו אומרים בכל יום פעמים באהבה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹהֵינוּ ד' אֶחָד" (דברים ו, ד), אחד מאבני היסוד עליהן נשענת היהדות.
דוד המלך הגיע לדרגה גבוהה בבטחון ובדבקות ב-ד' ובאהבתו אליו יתברך, כתב לכבודו מזמורי תהלים רבים שנמצאים בכל בית בישראל ויש להם חלק נכבד בתפילות שאנו אומרים במהלך השנה, ניצח בגבורה אויבים רבים של ישראל במלחמות בהן השתתף וקידש את שם ד' בהזדמנויות רבות נוספות, אך אף אחת מאלה היא לא הסיבה בגינה זכה להיות הרגל הרביעית במרכבה במקום משה רע"ה שפינה לו את מקומו, אלא היתה זאת תגובתו המאופקת לקללתו הנמרצת של שמעי בן גרא כלפיו, שביטאה את תפיסתו של דוד הע"ה את המציאות האלוקית באופן אחדותי, מאחר וחרף המעשה המכוער שהעמיד אותו בנסיון קשה הוא לא הפריד הן את האדם שקילל אותו והן את מעשהו מ-ד' יתברך מעצם זה שלא הגיב בכעס, עצבות או כל רגש אחר שמהוה ולו בחינה זעומה של פירוד בינו לבין המציאות האלוקית כולה, למרות שיכל להשתמש בסמכויותיו המלכותיות ולהעניש את החוטא באופן מיידי, אלא הכליל את האדם יחד עם מעשהו הלא ראוי בתוך האלוקות מתוך הבנה שגם מאחורי המהלך הזה כמו מאחורי כל המהלכים בכל זמן, מקום ומצב עומד לא אחר מאשר ממ"ה, גם אם לא ניתן להגדירו כנעים או משמח או להבין את ההגיון והחשיבה האלוקיים שגלומים בתוכו, שהרי ידוע שבתוך האינסוף ב"ה יש את הצד השלם בכל שלמות אפשרית של הקב"ה ואת הצד המשתלם של הברואים.
_____________________________________________________________
מתוך ההבנה שבכל אדם ספונה נשמה אינסופית שהיא חלק אלוקה ממעל, מגלה את כבוד ד' ומופיעה את אורו יתברך בעולם, קל יותר להבין את חומרתם של איסורים כמו לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, הוצאת דיבה, הלבנת פנים, כעס וגאוה, מאחר וכל אדם כלול באחדות האלוקית העליונה, ולכן כשאדם מוציא שם רע על חברו הוא למעשה מוציא שם רע על אחת הבחינות של הקב"ה שאמנם נמצאת בתהליך של השתלמות ותיקון המידות, אך זה לא נותן לו סיבה ולו הקטנה ביותר לדבר עליו רעה, מאחר ועצם הימצאות האדם בעולם הזה מהוה מדד לכך שטרם סיים לתקן את כל הדברים שלשמם נשלח והוא עדיין נמצא בתהליך גם אם הוא בן שמונים, וכשם שלא יהיה זה נבון לומר על תינוק שהוא לא חכם או לא גבוה מאחר וברור לכל אדם שנמצאת לפניו דרך ארוכה שבמהלכה יוסיף לגדול ולהתפתח הן ברובד הרוחני והן ברובד הגשמי, כך זה בדיוק גם עם אנשים מבוגרים, ותהיה זו שגיאה חמורה לחשוב על אדם מסוים שהוא חסר תקנה בכל דבר ועניין ח"ו, מאחר ואין דבר ש-ד' לא יכול לתקן ולפעמים הוא יתברך מחכה להתעוררות מצד האדם שיתפלל מעומק לבו ואז יראה הוא בחוש ש"ישועת ד' כהרף עין", שהרי תהליך ההתפתחות וההתעלות א-ל האינסוף ב"ה לא מסתיים לעולם, מאחר ותמיד יש לאן להתקדם, לעלות ולהגיע, כשגם אם התכלית הנוכחית הושגה תמיד יש תכלית חדשה שנמצאת באופק.
כשפלוני חוטא בלשון הרע בדברו על אלמוני הוא למעשה אומר שזה מי שהוא היה, זה מי שהוא כעת וכך גם ימשיך הוא להיות בעתיד, שזאת המהות שלו ואין לו כל סיכוי להשתנות ולתקן את עצמו. גם כשמצלמים תמונה היא כמו לוכדת ומתעדת את אותו שבריר שניה ומקפיאה אותו לתמיד, ומכאן נשאלת השאלה האם התמונות של הביצות של אגם החולה יכולות ללמד משהו על איך שנראית היום ארץ ישראל? הרי מדובר במהפך של שמים וארץ שמחזק את העובדה שעם ישראל וארץ ישראל נמצאים מעל לטבע, וכמו שגם אז היו כאלה שהאמינו בכל לבם שזה מה שיתפתח מאותה שממה ומאותן ביצות שהיו כאן, כך גם עלינו להיות מאותם אלה שמאמינים בכל תוקף שגם האופי הלא מתוקן של אלמוני יכול להשתנות ללא היכר מהקצה א-ל הקצה, ואף לחשב אם יש משהו שאנו יכולים לעשות כדי לתרום לכך, ע"י דברי תורה, מוסר, עצה, סיפור, משל או דברי תוכחה.
כשם שאין אב ואם בשר ודם שיזנחו את ילדיהם במידה ויגלו נקודת חולשה מסוימת בקרבם אלא יעשו ככל יכולתם כדי לעזור להם, וכשם שכל מפקד אנושי יצייד את חייליו בכלים המתקדמים והמשוכללים ביותר לפני שישלח אותם לקרב וגם בזמן הקרב יעשה הכל כדי לספק להם את כל צרכם, ק"ו שהקב"ה יעשה כל דבר כדי לעזור לבניו ובנותיו לתקן את עצמם בכל דבר ועניין.
כך יוצא שחטא לשון הרע מבטא ברובד התחתון חוסר סבלנות מצד האדם וגם דרישה ילדותית להשגת תוצאות מידיות בכל מחיר תוך ויתור על הדרך וכל התהליכים שהם מחויבי המציאות לצורך ההגעה אל היעד המבוקש באופן המיטבי, וברובד היותר עליון חטא לשון הרע מבטא במידה מסוימת אף חוסר אמונה וכפירה מאחר ויש בתפיסת עולמו שמשתקפת במוצא פיו בחינה של חוסר אמון באדם לתקן את עצמו ויותר מכך אף חוסר אמונה בבורא עולם שיכול לעזור לו לתקן את מידותיו.
אם אותו חבר שבמקום ללמד זכות דיבר לשון הרע על חברו היה בודק גם את עצמו, ודאי שהיה מגלה שגם לו יש מה לתקן לא פחות מאשר לחברו, אך ברגע שיבין שאותו אדם מהוה גילוי אלוקי ברמה הגבוהה ביותר ביחס לכל שאר הדברים בבריאה, לעולם לא יעיז לומר ולו חצי מילה שנודף ממנה ריח רע אף ברמז, אלא אם זה לתועלת עפ"י החוקים שמגדיר החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון, מאחר וכשמדברים רעות על הנברא זה מקרין ישירות על הבורא ב"ה בכבודו ובעצמו, ועצם הדיבור של לשון הרע נותן תחושה שקרית שאותה תמונה מקולקלת או מעוותת עליה מדובר היא עובדה מוגמרת, קבועה וחסרת תקנה ח"ו, ולא כולל בתוכו ולו זיק של אמונה ותקוה שהדברים יכולים להשתנות, תוך שהוא שוכח את העובדה שלכל אדם, דבר ועניין יש את הזמן שלו שדרוש לו כדי להיתקן ולבוא לידי תכליתו, כמו התקופות הלא קצרות בהם עם ישראל היה משועבד במצרים והיה במסעות במדבר וכל התקופה בה היה בגלות עד להכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לעם הקודש בארץ הקודש בעה"י.
את אותה שאלה אפשר לייחס גם לגבי כל שאר הדברים, איך יכול האדם לכעוס על אחת הבחינות של הקב"ה, להתגאות עליו או להלבין את פניו?
מי שרוצה לנסות להבין במעט איך מרגיש הקב"ה כלפי מי שמדבר לשון הרע על אחד מבניו ובנותיו יכול לנסות לדמיין איך היה מרגיש אם היה שומע שאומרים את אותו דבר על אחד מילדיו, והרי אהבתו של הקב"ה לכל אחד ואחת מעם ישראל היא אינסופית שאין כדוגמתה והיא בלתי נתפסת בשכל האנושי, והרי כל אדם הוא עולם ומלואו שהולך, נבנה, מתפתח ומתהוה, ואדם שאומר לשון הרע על חברו דומה למלאך שפונה א-ל בורא עולם במהלך ששת ימי הבריאה עוד טרם השלמתה ואומר לו דברי לשון הרע על הבריאה שלו, אך אילו היה מחכה בסבלנות ורואה את התוצר המוגמר לא היה מוצא כל סיבה לדבר לשון הרע אלא היה מלא בהלל, שירות ותשבחות.
_____________________________________________________________
ננסה להתייחס למציאות של אותם אנשים שרוב הדיבורים שלהם הם סביב טענות, תלונות וקיטורים כלפי כל הסובב אותם, ושבכל שיחה איתם ניתן לקבל רשימה מפורטת ומנומקת עד ליסוד של כל החסרונות והמגרעות של האדם ההוא וכל ההיבטים השליליים שנובעים ממזג האויר הזה וכו'. המסר הסמוי והשגוי שעולה מדבריהם מבלי שהם מרגישים או מתכוונים הוא שהעולם שברא ד' יתברך הוא לא טוב ולא עובר את מבחן הסף והם משדרים למעשה שניסה הקב"ה לברוא עולם ולנהלו אך נכשל ח"ו, אלא רק במילים אחרות שעולות מהמכנה המשותף של כלל הדברים הנאמרים על ידם, כשתלונות מסוימות כוללות אף האשמה ישירה וחצופה כלפי בורא עולם.
ברור לכל שאם אותם אנשים היו מבינים את המשמעות האמיתית והאומללה של מוצא פיהם לא היו מעיזים להוציא ולו אות אחת ממה שהתכוונו לומר.
גם מכאן המסקנה היא פשוטה - מי שלא לומד תורה לא יכול להבדיל בין טוב לרע ובין היתר גם לא יודע מה לומר ומה לא, והדרך לתיקון הפגם הזה יכולה להתחיל ב"שמירת הלשון" או "נצור לשונך", ספריו הנפלאים של החפץ חיים זי"ע שבלי ללמוד מהם מובטח לכל אדם שיפול בלשונו, ולהמשיך לפי המלצת הרב האישי עם כל הספרות היהודית התורנית העשירה והמפוארת שכוללת הדרכה שמגיעה לכל תחומי החיים דרכה מתברר לו מה לעשות וממה להימנע, איך לפעול וממה להיזהר בכל דבר ועניין, שלב ומצב לפי חכמת ד' שאין למעלה ממנה.
_____________________________________________________________
מתילדה הגיעה לאירוע משפחתי ופגשה את בני משפחתה היקרים ומהם כאלה שלא ראתה מזה זמן רב. היא לא בזבזה יקר, פנתה לדני ושאלה אותו: "כמה קילוגרמים הספקת להעלות במשקל מאז שנפגשנו"? אח"כ ניגשה לסימה ואמרה לה: "עם כל זה שאין לי מושג באיפור, הייתי יכולה לאפר אותך יפה יותר, איפה התאפרת"?, וכשמצאה את מוטי שאלה אותו: "לא מוכרים באיזור שלכם גם בגדים יפים, הם נקנו בעשור הזה"? ולשירי היא אמרה: "עדיף שלא היית שמה בושם בכלל, אפשר להריח את המחיר הזול שלו למרחקים", ולסיום שאלה את בני: "לא לימדו אותך שלא אוכלים שום לפני אירועים כאלה"?
יש מכנה משותף ברור לכל אמירותיה של מתילדה. הן מהוות אמת צרופה מחד ומאידך פוגעות מאוד בזולת. הן נאמרו בחוסר רגישות, ומחשבה נוספת יכולה היתה למנוע את העבירה והעלבון.
כשהתורה מדברת על אמת לא לזה היא מתכוונת, מאחר ואנו מצווים לשנות מפני השלום ואם אדם נפגע מדבר "אמת" שנאמר לו, זהו שקר גמור.
אנשי אמת הם אנשים אהובים מאוד על כולם, אך אם יש אדם כזה שמגדיר את עצמו כאיש אמת מחד, ומאידך אומר לכל אדם שהוא פוגש בשם האמת והצדק "את הכל בפרצוף ולא מאחורי הגב", יגלה הוא מהר מאוד שהוא מתרחק מלאהוב ולהיות אהוב על הזולת.
לעומת זאת אם יחפש נקודות זכות ודאי ימצא אותן בשפע והן תגמדנה את אלו השליליות, ואם הוא הוא רוצה לקיים את אחת המצוות המורכבות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז), תחילה יבדוק בכנות עם עצמו, ואם יגלה שהוא פועל מתוך מניעים של עזרה ותיקון ולא של שנאה, קנאה, נקמנות או הפגנת כוחניות ועליונות תוך ניצול חולשה של חברו, ימצא את העיתוי המתאים ביותר וידבר עם חברו ביחידות, ישתדל לעשות זאת ברגישות מבלי להלבין את פניו גם אם אין עוד אנשים בסביבה, כשם שהיה רוצה שינהגו כלפיו, ויקדים לתוכחתו דברי שבח, שמוכיחים שהוא פועל מתוך אהבה וחברות אמת ומגלים את כוונותיו הטובות והטהורות.
עצם אמיתות העובדה לא מקנה לאיש את הזכות לומר אותה לרעהו במידה ויש בה ולו רק אבק של לשון הרע או סיכוי קטן שיפגע.
_____________________________________________________________
נתאר לעצמנו שפלוני עובר ברחוב ושומע שני אנשים זרים מדברים דברי בלע ולשון הרע משולחי רסן מבלי לשים כל גבול למילים שיוצאות מפיהם. אם הוא חלילה יפליא באגרופיו בשניהם על אותו משקל של מידה כנגד מידה, למרות שזאת תהיה טעות יסודית חמורה וההיפך הגמור מלהיות פתרון למצב, אך רק כדוגמא קיצונית לצורך הבהרת הרעיון, איך זה ישמע אם יטענו השניים באוזניו או באוזני השופט שהתהנהגותו של פלוני חצתה כל גבול והיא נטולת כל סיבה, הצדקה וטעם טוב? מגוחך, מקומם ומעורר רחמים בלשון המעטה.
שהרי מי קבע שמה שאסור לעשות עם הידיים מותר לעשות עם הפה? האם החוק שחל על מעשיו של האדם מתעלם לחלוטין ממוצא פיו? האם האדם נמדד רק ע"י מעשיו ללא התחשבות בצורת הדיבור שלו? האם מישהו מאמין במוסר כפול? הנזקים שיכולים להיגרם משחוק וקלות ראש, רכילות, לשון הרע והוצאת דיבה הם לאין ערוך גדולים יותר מאלו העלולים להיגרם כתוצאה ממעשים, שהרי ידוע שהמציאות הרוחנית היא ודאית, חשובה ונעלה יותר מזו החומרית.
בתורתנו הקדושה יש לכך דוגמאות למכביר כמו אותם ליצנים שרצו לבזות את דוד המלך ושאלו אותו - מה דינו של הבא על אשת איש? ענה להם שמיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
הקב"ה ברא את העולם באמצעות כב אותיות התורה ללמדנו על כוחן של המילים שיכולות לברוא עולמות מפוארים ולהעצים ערכים חשובים כמו אהבה, אחדות ואמונה מחד ומאידך לזרוע הרס וחרבן, ליצור מחלוקות, שנאה ופירוד לא עלינו.
ידוע שכמו עיור גם עני חשוב למת, ולכן אמר יעקב לאליפז שבא להרגו בשליחותו של עשו שיקח את כל רכושו ובכך ישיג המטרה שלשמה בא.
גם דתן ואבירם ירדו מנכסיהם בזמן שמשה רע"ה היה במדין ואז אמר לו הקב"ה שהוא יכול לחזור למצרים מאחר ששונאיו מתו, ומהעובדה שפרעה עדיין חי נמצאים אנו למדים שלשון רעה וזדונית של יהודי גרועה מזו של פרעה הגוי.
לא במקרה ברא הקב"ה את האדם כששני שערים מפרידים בין לשונו לבין שומעי דבריו, אחד מאבן והשני מבשר, ללמדנו כמה צריך האדם להיזהר בלשונו לפני שהוא מוציא מילים מהפה, שנאמר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).
הערך הגימטרי של שם "אלקים" שווה 86 ושל המילה "פה" שווה 85, שנאמר: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהלים ח, ו), ואחד הוא המספר השלם הקטן ביותר שהוא גדול מאפס, ללמדנו כמה חשוב הוא הפה ביחס לכל שאר האיברים שנאמר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא), שהרי העולם כולו נברא באותיות ור"ת של "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה" (דברים ל, יב) הם "מילה" ומס"ת מתקבל שם הוי'ה ב"ה.
_____________________________________________________________
ישנם אנשים שנוהגים לומר "שה-ד' יסלח לי" רגע לפני שהם עוברים על איסור לשון הרע, ולצורך הדוגמא מדברים בגנות פלוני או מרכלים על אלמוני, סתם כך וללא כל צורך או סיבה, אך מתוקף היותם מאמינים הם מכניסים את הקב"ה לתמונה, מתוך אמונה שגויה שהוא ינקה להם את העבירה מראש עוד לפני שזאת נעשתה, כאילו אין לו יתברך דברים חשובים ונעלים יותר להתעסק בהם, וכאילו אין דרכים מוצלחות ונשגבות יותר להתחבר ל-ד' יתברך.
אם אותו אדם מרגיש שהוא נזקק לסליחתו של בוראו יתברך, סימן שהוא יודע להגדיר את האמירה שעומדת לו על קצה הלשון כעבירה, והידיעה הזאת מהווה חצי מפתרון הבעיה, ולכן במקרים כאלה הדבר המעולה ביותר עבור אדם כזה יהיה פשוט להשלים גם את החצי השני כדי להגיע לפתרון מלא של הבעיה, ולהוסיף לאבחון העבירה גם את יכולת האיפוק שטבועה בו, ולא לומר את מה שהתכוון מלכתחילה, וכך להחליף את החטא במצוה בזכות ההתגברות על יצרו ולעצור את עצמו מלעשות דבר שמנוגד לדרך ד' ורצונו יתברך, שנאמר: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה" (איוב כו, ז), ונמצא שהרוויח כפליים לפחות, בדרך לנסיון הבא שגם בו ישתדל להמשיך בדרך החדשה והנקיה בה הוא לא יתן לאף מילה לצאת מפיו ללא שליטה ובקרה, אלא יעביר אותה דרך מסננת שבודקת היא מובילה אותה למצוה או שמא לעבירה עד שיצליח להגיע לרמת רגישות גבוהה שאפילו אם דברי לשון הרע נאמרים על ידו ירגיש דחיה וסלידה ואז יוכל לקיים מצות תוכחה וגם לקיים את דברי חז"ל: "ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (פרקי אבות ב, ה).
_____________________________________________________________
לשון הרע יכולה לגרום לשנאה ושנאה לפירוד ח"ו, ופירוד זה ההיפך הגמור מאחת ממטרותיו העיקריות של הקב"ה שלשמן הוא יתברך ברא את העולם, האחדות, שאותה משיגים ע"י אהבה ואחוה, שלום ורעות.
_____________________________________________________________
מ"בעלי לשון הרע" מתקבל בר"ת: "הבל (הבלים)", "להב (חד)", "לבה (רותחת)", "בלה (בלה)...".
