לבנ"י יש מעמד מיוחד בא"י שאין בחו"ל. כמו שמובא בגמ' (הוריות ג,א): '...אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, סה) "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל'. הרי שרק בא"י בנ"י נקראים קהל, ולא בחו"ל. וכניראה מזה למד הרמב"ם: ' אילו הנחנו דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל' וכו' (ספר המצוות. עשה, קנג). והעיר על כך החת"ס: 'נראה מדבריו, כי אילו ח"ו לא ישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו יהיו יושבים ישראל בחוץ לארץ - מקרי כליון האומה ח"ו' (שו"ת יו"ד רלד). וכן מובא ברמב"ם בהל' שגגות (יג,ט): 'ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל'. וכן בפרוש המשניות לרמב"ם (הוריות א,א): 'ויושבי א"י אלו הם כמו שכתוב "וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים" ר"ל שאותם שהם במקום זה הם כל ישראל ואין משגיחין לאשר הם חוץ לארץ'. וכן בפרוש המשניות בכורות (ד,ג): '...לפי שבני א"י הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותן "כל הקהל" ואפי' היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות'. ולכאורה מדוע זה כך, מה זה משנה אם יהודי הוא בא"י או בחו"ל?- בפשטות ניראה שכיון שבא"י הגשמי הוא קדוש, שזו מעלתה של א"י, ארץ שהיא קודש. לכן אין הגופים עושים הפרדה בין בני האדם כמו שבחו"ל, ולכן הנשמה יכולה להתאחד ממש בין כל בנ"י בלי הגבלה ולכן אז נקרא "קהל", ציבור מאוחד בשלמות. אולם ניראה יותר מזה, שעניין זה (של קהל) מופיע בהקשרים של קדושה גדולה, בקביעת החודשים ובסמכות קביעת התורה. לכן ניראה שזה קשור במעלתה המיוחדת של א"י בהקשרה בקודש. שהנה התורה שלמותה ועיקרה היא דווקא בא"י, כמו שמובא בספרי ("עקב" מג): 'ד"א "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים", אלו המצות שישראל מצויינים בהם'. מימלא עיקר התורה היא בא"י, לכן דווקא בא"י יכולים ישראל להתחבר בשלמות לשורשם המאוחד עם התורה, שבכך מתעלים ומתקדשים לשלמות מעלת בנ"י, שזהו "קהל" ישראל במעלתו. ואילו בחו"ל 'כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה' (חגיגה ה,ב) שמנותקים מהתורה שהיא דווקא בא"י. וניראה שכל עניין התורה הוא להמליך את ה' בעולם ע"י קידוש שמו: 'לא נתנה תורה על מנת כן, אלא כדי לקדש שמו הגדול' (תנא דבי אליהו רבה כו). וזה שייך דווקא בא"י, כיון שבחו"ל זהו חילול השם: "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו,כ) '"ויחללו את שם קדשי" - השפילו את כבודי ומהו החילול באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו' (רש"י), וכן ניראה בכל דור בנ"י כבזויים בגלות וזהו חילול ה', ואין בזה יכולת לקדש שמו, שדווקא כשבנ"י בא"י אז זהו מעלת בנ"י, ומשפיעים בכך קידוש ה' וקדושה שלמה בעולם. וניראה שבא"י שמתחברים בה לתורה בשלמות אז מגיעים למעלת "ויחן", אחדות ישראל בשלמות כאחד, כמו במתן תורה. ולכן דין מלך הוא דווקא מכניסתם לא"י 'וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה' (סנהדרין כ,ב) כיון שמלך שולט על כל בנ"י, וזה רק מחיבור עם א"י (ובהמשך לאחדות זו גם יכולים למחות עמלק ולבנות מקדש בשלמות). וניראה ששורש בנ"י קשור בא"י (בשל שורש הקדושה ותיקון העולם) ולכן ההבטחה לאברהם לזרע היתה דווקא מא"י (“לך לך... אל הארץ.. ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב,א-ב) וכדי שיוולד יצחק שמו של אברם שונה לאברהם '"ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע" אמר רב שמואל בר רב יצחק: המזל דוחקני ואומר לי אברם אין את מוליד! אמר לו הקדוש ברוך הוא: הן כדבריך! אברם לא מוליד, אברהם מוליד! שרי אשתך לא תקרא שמה שרי. שרי לא תלד, שרה תלד!' (בראשית רבה מד,י). והנה על שינוי השם נאמר: 'אמר ר' יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם. אמר ר' שמעון בן יוחי: יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח סביב כיסאו של הקב"ה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משמה של צדקת? א"ל הקב"ה: לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף אותיות, עכשיו תהיה נתון בשם זכר ובראש אותיות, הדא הוא דכתיב: ויקרא משה להושע בן נון יהושע' (ילקו”ש רמז פב). ניראה שבאו לומר בזה שה-י' התחלקה בין אברהם לשרה, ובשלמותה נימצאת אצל יהושע, בפס' שנאמר בהקשר לא”י (לשילוח המרגלים) [וכן יהושע היה המנהיג של הכניסה לארץ) לומר שכשהשם שרה ואברהם אז הם יולדים (כנאמר במדרש רבה) וזה בזכות הקשר לא”י כמתחבר ע"י יהושע שהכניס את בנ”י לא”י, ובכך חל קשר בין בנ”י לא”י ולכן אז ראוים לבא לעולם, וזהו שכך נעשה שיוולד יצחק. לכן כיון שיצחק בו מתגלה הקשר לא”י, לכן “וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך” (בראשית כו,ב) '"אל תרד מצרימה"- ..אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך' (רש"י) ניראה שמעלתו כעולה תמימה בעקידה, קשורה לעצם מעלתו בהקשר לא”י, ולכן מתגלה כעולה בציווי שלא ראוי לרדת לחו”ל. לכן אולי בעקידה נאמר “...ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (שם כב,ב) שזה מאוד מזכיר את הציווי ללכת לא”י "לך לך.. אל הארץ אשר אראך" (שם יב,א). שא"י קדושה ואנו בה קדושים.