בתחילת פרשתנו נאמר "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו". ובמדרש (ויק"ר פ"כ, ט. תנחומא פרשתנו ו) מצינו כמה טעמים למיתת בני אהרן: "מחוסרי בגדים היו", "שתויי יין נכנסו", "לא היו להם בנים".

ידועים דברי האור החיים הק' (ריש פרשתנו) בנוגע למיתת בני אהרן, שבאה מחמת דביקותם הגדולה בהקב"ה. וכלשונו: "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתו הצדיקים . . הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם".

ונתבאר הענין באורך בספרי חסידות בכ"מ (ספר המאמרים תרמ"ו-ן ע' תקסג. ועוד), שדרכם של בני אהרן היתה בהתקרבות גדולה ודביקות נפלאה בה', ונתעלו ונתרחקו מהתעסקות בענייני הגוף, ולא היתה כל מגמתם אלא לדבק נפשם בהשי"ת, ללא כל התחשבות בעניני העולם כלל. אמנם, ענין זה נחשב לחסרון, כי, "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעי' מה, יח), שתכלית המטרה לשמה ברא הקב"ה את העולם הוא שיהיו בני ישראל נשמות בגופים, ויתעסקו עם עניני העולם ובקיום התורה והמצוות, שאזי ממשיכים בעולם עצמו קדושה נשגבה.

"מחוסרי בגדים נכנסו" - הטעם שהאדם נצרך ללבושים הוא בכדי שיוכל לבוא בהם בקהל ולהתעסק עם הזולת, ובני אהרן היו "מחוסרי בגדים", היינו, שעבודתם היתה להתנתק מהתעסקות עם הזולת ועם העולם בכללותו; "שתויי יין"　 – עניין השכרות הוא שיוצא האדם מהגבלות הטעם והדעת שלו, וכן היתה עבודת בני אהרן שיצאו ממדידות והגבלות העולם, בדביקות להשי"ת; "לא היו להם בנים" – לידת בנים הוא ענין המשכת כח נעלה של הקב"ה למטה – בעולם הזה (ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך, ובכ"מ), ובני אהרן לא עסקו בהמשכת קדושה בעולם הזה, אלא להיפך, בעלי' למעלה ובדביקות עם הקב"ה.

(ע"פ תורת מנחם חל"ט עמ' 395)