האמירה 'לחכות למשיח' נתפסת לעיתים כביטוי לפסיביות ולהעדר עשייה. יש מי שבעיניהם ציפייה למשיח משמעותה ישיבה בחיבוק ידיים, בלי לעשות דבר, מתוך אמונה שמישהו יעשה בשבילם את העבודה ויפתור את כל הבעיות.

זו תפיסה מעוּותת של מושגי הגאולה ושל תפקידו האדם במשימה זו של ביאת המשיח. ישיבה בחיבוק ידיים היא ההפך הגמור מציפייה למשיח. מי שיושב באפס מעשה אינו מצפה באמת למשיח. הוא סתם אדם נטול מרץ ורוח עשייה. הציפייה למשיח היא כוח מניע. היא דוחפת את האדם לפעול ולעשות כדי לממש את הציפייה הזאת ולהחיש את התגשמותה.

אכן, הציפייה למשיח מכניסה למערכת המושגים שלנו מרכיב רוחני, על-טבעי. היא אינה מסתפקת בניתוח ארצי של המציאות ובמתן פתרונות אנושיים. היהודי המאמין יודע שמצפה לנו גאולה אלוקית, שהיא חלק מסדר עולמי חדש ומתיקון העולם כולו במלכות ה'.

אבל לצד כל אלה היהודי יודע שהגאולה האמיתית תבוא על-ידי מהלך אלוקי שמעל המערכות הארציות והאנושיות. זו הגאולה שהבטיחו לנו נביאינו, ושבעבורה היה כדאי לעבור את כל מסע הסבל והרדיפות שעבר העם היהודי. זה החזון המופלא של אחרית הימים, שהוא נשמת אפה של האמונה היהודית.

ואנחנו נדרשים לפעול כדי שהגאולה הזאת תבוא יום אחד קודם. לא דיי לצפות ולקוות, אלא עלינו לפעול כדי להיות ראויים לה. עלינו להתפלל לבואה. ראו כמה רבים האזכורים על הגאולה בסידור התפילה שלנו. לעיתים אנו אומרים את המילים כמצוות אנשים מלומדה, ואיננו מכניסים במילים האלה את הכוונה ואת המשאלה הפנימית שצריכה לפעם בליבנו.

השילוב בין העשייה הארצית ובין הציפייה לגאולה גם מעמיד את הדברים בפרופורצייה. יש המתייאשים לנוכח המצבים הבלתי-פתירים שעמם אנחנו מתמודדים. אחרים מתפתים לאשליות כזב, שהלוא 'חייבים' להשיג 'פתרון'. אבל יהודי היודע מהי הגאולה, יודע שיש דברים שלא ייפתרו בכלים ארציים, וכי הפתרון השלם לא יושג אלא כשיבוא המשיח.

חג הפסח מעניק לנו כוח להתחזק באמונת הגאולה ולהפוך אותה לכוח מניע כל ימות השנה. לא קל להתמיד בציפייה הזאת, אחרי שעובר עוד יום ועוד יום ועדיין בן-דוד מתמהמה. לכן אנחנו זקוקים לחיזוק האמונה הזאת ואל לנו להניח לה לדעוך.

החג האחרון של פסח קשור במיוחד עם הגאולה העתידה לבוא. הבעל-שם-טוב אומר שביום הזה מאירה הארתו של המשיח. מכאן המנהג שתיקן לאכול ביום הזה את 'סעודת המשיח', עם מצות ויין, כדי להחדיר לתוכנו את האמונה והציפייה לביאת המשיח, שתהיה מוחשית וממשית.

נתחזק אפוא כולנו באמונת הגאולה, נגביר בליבנו את הציפייה לבואה, ונפעל כדי להחיש את בואו של משיח צדקנו בקרוב ממש.

ביום שישי, שביעי של פסח, נהוג לקיים את המנהג שיסד הבעל-שם-טוב, לערוך אחרי תפילת מנחה סעודה מיוחדת – 'סעודת משיח'. נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. השנה יש להקדים וליטול ידיים לפני השעה 4 אחה"צ, מפני כבוד השבת. סעודות משיח נערכות בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ, ומחזקים בהן את האמונה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

כמאה אלף ילדים ברחבי הארץ זכו לבקר לקראת החג במאפיות המצות הלימודיות שהקימו בתי חב"ד. הילדים התנסו בעצמם בחוויית רידוד הבצק והכנתו עד שלב האפייה בתנור. אגב כך למדו על מצוות החג ומנהגיו וקיבלו מטען ערכי רב על חג הפסח. בכפר חב"ד ביקרו אלפי ילדים ב'יריד חוויות הפסח' שאורגן ברחבת בית הרבי 770. הילדים ביקרו גם במאפיית המצות הגדולה, שמספקת מצות לכל רחבי תבל.

המשמעות האמיתית של גאולת בני ישראל ממצרים היא גאולת ניצוצות הקדושה שנפלו אליה. במרוצת גלות מצרים גאלו בני ישראל את הניצוצות שנפלו לשם, ובתום בירור הניצוצות באה הגאולה, ובני ישראל יצאו ממצרים.

עניין זה נרמז בפסוק "וינצלו את מצרים", כדברי הגמרא: "מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן... כמצולה שאין בה דגים". תורת הקבלה והחסידות מסבירה שהכוונה להוצאת ניצוצות הקדושה שהיו במצרים. לכן נאסר על בני ישראל לשוב למצרים, שכן עבודתם בארץ זו כבר נסתיימה, ואין עוד סיבה לשוב לשם.

על-פי זה נדרש ביאור בדברי הרמב"ם, המציין ש"בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים", אך הוא מסייג את הדברים וקובע ש"אין איסור אלא להשתקע שם", אך "מותר לחזור למצרים לסחורה ולפרקמטיא וכו'".

מה פשר ההיתר לחזור למצרים? הלוא תכליתו הרוחנית של המסחר היא שיהודי יוכל להגיע למקומות ולבני-אדם מסויימים ולפעול שם בענייני יהדות, שזו העבודה של בירור הניצוצות הטמונים בעולם. יהודי הנוסע למקום כלשהו צריך לדעת ש"מה' מצעדי גבר כוננו", הקב"ה הוא המוליך אותו לשם, לצורך שליחות קדושה של בירור ניצוצות. אך אם בני ישראל סיימו את בירור הניצוצות במצרים, למה ישוב לשם יהודי, אפילו לצורך מסחר?!

הביאור נעוץ בהיותה של גאולת מצרים גאולה שאינה שלמה, שהרי אחריה באו עוד גלויות. הדבר דומה לאדם שמתבשר כי ייגאל, אך באותה נשימה מוסיפים ואומרים לו כי הוא עתיד לגלות שנית. אין זו חירות אמיתית, אלא זמנית בלבד. גאולה אמיתית היא כשהוא יודע שלעולם לא יגלה עוד.

יציאת מצרים אכן מציינת את השלמת 'עבודת הבירורים' שם, אולם כאשר שבו בני ישראל וגלו, שוב התפזרו הניצוצות, ומקצתם נפלו גם במצרים. רק בגאולה השלמה, כאשר יתבררו כל הניצוצות שבעולם – ובכלל זה במצרים, תושלם גם גאולת מצרים. הדברים תואמים את הנאמר בכתבי האריז"ל שדור עקבתא דמשיחא הוא גלגול של דור המדבר, והוא ישלים את משימת יוצאי מצרים.

שביעי של פסח הוא נקודת החיבור בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. ביום הזה עורכים את סעודת משיח, שבה מאירה הארת משיח צדקנו, ובחוץ לארץ קוראים בהפטרה את הנבואה על הגאולה העתידה – "עוד היום בנוב לעמוד".

מכאן עולה מעלת דורנו, הדור של עקבתא דמשיחא, הדור האחרון של הגלות. אם בני דור יציאת מצרים עסקו בבירור הניצוצות של תקופתם בלבד, עלינו מוטלת המשימה לסיים את בירור כל הניצוצות. ולפי גודל המשימה – כך עוצמת הכוחות שניתנו לנו כדי להביא לידי סיום סופי של הגלות ואת הגאולה השלמה, בקרוב ממש.

"אז ישיר משה" (שמות טו,א). אומרת הגמרא (סנהדרין צא): "שר לא נאמר אלא ישיר". אם האדם שר על העבר בלבד, אין ממש בשירו. העיקר הוא שירת השמחה בעתיד, התקווה והשאיפה לניסים ולשמחות לעתיד לבוא.

הגמרא (סנהדרין צב) אומרת שנבוכדנאצר ביקש לומר שירה, "בא מלאך וסטרו על פיו". אין הכוונה שלא רצו לשמוע את שירתו, אלא אמרו: אתה מבקש לומר שירה כאשר הכתר על ראשך? כדאי לשמוע איך תאמר שירה אחרי סטירת לחי. "בא מלאך וסטרו על פיו", הרי לך סטירה, ועכשיו אמור שירה!

"ואתה הרם את מטך" (שמות יד,טז). על הגאולה העתידה נאמר (ישעיה יא): "והניף ידו על הנהר... והִכהו לשבעה נחלים". שם לא נזכר 'מטה', שכן משה רבנו נזקק למטה כדי להוריד דין ועונש על המצרים, כמאמר חז"ל (מדרש רבה): "אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במקל", אבל לעתיד לבוא, שאז "יתפרדו כל פועלי אוון", לא יהיה צורך במטה.

"קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח). כשם שהנס על ים סוף בא פתאום, כשנדמה היה שאפסה כל תקווה ואין כל מוצא מהמצב – כך גם בפרנסה.

"זה א-לי ואנווהו" (שמות טו,ד). מכאן למדו חז"ל (שבת קלג): "התנאה לפניו במצוות". את המצוות צריך האדם לקיים בכוונה טהורה לשם שמים, בלי כל פנייה, ואז המצוות נאות.

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד,כד). 'ימין' רומזת לעבודה במידת החסד, נתינת צדקה, הכנסת אורחים וכדומה. 'שמאל' רומזת לעבודה במידת הגבורה, כמו כפיית עצמו לקיום מצווה. על האדם לעבוד את הקב"ה בשני הקווים גם יחד. כאשר עבודתו היא בשני הקווים, מוכח שהוא עובד כדי לקיים את ציווי הבורא ולא מתוך טבעו.

אף שקריעת ים סוף והליכת בני ישראל בתוך הים ביבשה היו שלובות בנפלאות גדולות ובניסים רבים, תחילת כניסתם למים לא הייתה בדרך נס. הם נכנסו למים בתחילה במסירות נפש, ובזכות זה נבקע להם הים.

פעם אחת שאלו את רבי נתן-נטע משינווה מדוע הגלות האחרונה ארוכה כל-כך ועדיין לא נושענו. השיב רבי נתן-נטע: "בליל הסדר, כשיבוא אליהו הנביא, אשאלהו".

בסדר השני אמר רבי נתן-נטע: "שאלתי את אליהו, ותשובתו הייתה: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' – מדוע הגלות הזאת ארוכה מכל הגלויות האחרות? מפני ש'הלילה הזה כולנו מסובין' – בגלות הזאת כולנו דומים לסובין".

אמרו את הדברים לפני רבי אלימלך מליז'נסק, והוא הסביר: הגלות מתארכת מפני שבני ישראל אינם בבחינת קמח, שמתחבר יחד לעיסה אחת, אלא בבחינת סובין, שכל אחד נפרד מחברו, ואי-אפשר לחברם יחד.

"למה אוכלים מרור, זכר לשעבוד מצרים, ואין עושים זכר לביזת הים? – מפני שהמרור נשאר עד היום, ואילו מהרכוש הגדול לא נשאר זכר" (רבי מאיר מפרמישלן)

התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן.

"אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן.

"כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.

זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו.

עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.

באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו.

רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם.

ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב.

בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן.

החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.

הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו אלוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה אלוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.

השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.

"אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו".

הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון אלוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף.

"בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן.

"פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה.

"כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.

"למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה.

המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג".

כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".

(תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)

גאולת מצרים והגאולה האמיתית והשלמה הן שני שלבים של מהלך אחד. חז"ל אומרים שמשה רבנו סירב בתחילה ללכת למצרים ולגאול את עם ישראל מפני שרצה כי גאולת מצרים תהיה הגאולה השלמה. הוא אמר לקב"ה: "שלח נא ביד תשלח", וכוונתו הייתה: "שלח נא ביד משיח".

כאז כן עתה, כל הסימנים שנתנו לנו חכמינו מעידים שאנו עומדים על סף הגאולה ממש. כאז כן עתה, נוצר מצב של "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". אולם כאז כן עתה, בסופו של דבר לא יישאר שום יהודי בגלות, וכולנו נזכה לגאולה האמיתית והשלמה, ובקרוב ממש.

יום שני של חול המועד פסח. מעמד ברכת הכוהנים בשריד בית מקדשנו. רבבות כוהנים גודשים את רחבת הכותל המערבי, ומולם יותר ממאה אלף מתפללים. הכול ממתינים לחזן שיכריז 'כוהנים'. החזן, הרב ברוך ברנדוויין , מכוסה טלית. מעיניו זולגות דמעות התרגשות.

"כ-ו-ה-נ-י-ם!", קורא הרב ברנדוויין, והכוהנים מתחילים לברך את עם ישראל באהבה. "אי-אפשר לתאר את האווירה המחשמלת", אומר הרב ברנדוויין. "המעמד הזה מסעיר אותי בכל פעם מחדש. אני עוצם עיניים ומשתדל לכוון ולחשוב על כל עם ישראל".

כבר תשע-עשרה שנה הרב ברנדוויין, תושב ירושלים, משמש שליח הציבור בברכת הכוהנים הגדולה בעולם. את המעמד יזם סבו, הרב מענדל גפנר , לפני ארבעים וחמש שנה.

הרב ברנדוויין נכח בכל מעמדי ברכת הכוהנים, מהפעם הראשונה, ולא החמיץ אפילו פעם אחת. "ליוויתי את סבא, עד שהלך לעולמו", הוא מספר. "סבי חי בעבור עם ישראל. הוא גידל שבעה-עשר ילדים בדירה קטנה, שממנה יצאו הרבה חסד, תפילות, מעשים ופעילות לכל עם ישראל. זה היה בית שופע גמילות חסדים".

גם המשטרה נערכת לקראת המעמד הענק. "זה המעמד הרוחני הגדול ביותר, שנמשך שנים רבות כל-כך ברציפות", אומר הרב ברנדוויין. "גם בשנים של בעיות ביטחוניות נהר הציבור למעמד. נכון שיש טרור, אבל עם ישראל בא בהמוניו. דבר אינו מרתיע אותו. להפך, ההתכנסות הזאת נחוצה דווקא בימים כאלה, לתפילה כאיש אחד בלב אחד, ליד שריד בית מקדשנו, בימי הסגולה של חג הפסח. לפעמים יש הערכות על ירידה, אבל בסוף עם ישראל מצביע ברגליים ובא להתחבר עם הקב"ה".

בין ההמונים רבים תושבי חו"ל. "פעמים רבות פגשתי יהודים המתגוררים בחו"ל, והם סיפרו לי כי באו לחגוג בארץ מתוך הרצון להשתתף בברכת הכוהנים בכותל", אומר הרב ברנדוויין.

את המעמד בשנת תנש"א לא ישכח הרב ברנדוויין לעולם: "זה היה בחול המועד סוכות. זמן קצר לאחר שנחתם המעמד וההמונים החלו להתפזר, החלו ערבים להשליך מלמעלה אבנים וסלעים לעבר הרחבה. בחסדי שמים לא היו נפגעים בנפש. נס גדול אירע שם. מתברר שהערבים טעו במועד קיום המעמד, והשליכו את האבנים כשהקהל כבר התפזר. רק מההימלטות של הציבור יכול היה להתרחש אסון חלילה.

"רבים לא הצליחו לבוא בשעת ברכת הכוהנים, והיו בדרכם להיכנס פנימה. הם נעצרו בשער האשפות בשל יציאת המשתתפים במעמד. כך נוצר פקק משני הצדדים – הנכנסים והיוצאים – וקהל ההמונים לא היה ברחבת הכותל בעת השלכת האבנים". לסיום הרב ברנדוויין מאחל לעצמו את מה שהיה סבו מאחל, שכאשר יבוא משיח יזכה להיות שליח הציבור במעמד המיוחד גם בבית המקדש השלישי.

כדי שיהיה מותר לבשל, להכין ולהדליק נרות בחג לצורך השבת, חייבים להכין תבשיל מיוחד מערב החג ולעשות בו 'עירוב תבשילין'.

השנה רצוי להקדים את תפילת מנחה, ולהתחיל את הסעודה לפני השעה 16:00. יש לסיים אותה לפני שקיעת השמש, בת"א בשעה 19:23 (ונשים יסיימו אותה לפני זמן הדלקת הנרות, בת"א - 19:03), כי משעה זו ואילך אסור לאכול בלי קידוש של שבת.