"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ג) '..ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' (נדה לא,ב) 'שלא יהיו הכל שמחין - שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש'. מביא הת"ת שהגר"א מביא מכאן ראיה שאע"פ שבטלה הסיבה נשאר הדין, שכאן בטל הסיבה כי כיום נוהגים לישב על דם טוהר (כך שעדיין תהא אסורה לבעלה כשתראה דם טוהר) ומימלא בטלה הסיבה שבשמיני ובכ"ז נישאר הדין. והוסיף הת"ת שהביא שמובא בתנחומא: 'ילמדנו רבנו: קטן לכמה נמול? כך שנו רבותינו: קטן נמול לשמונה. מה טעם? כשם שנמול יצחק אבינו' (תנחומא "תצוה" סימן א) שמה הראיה מיצחק הרי זה פס' מפורש? והעמיד שבא לומר כגר"א שכיום שלא שייך דין דם טוהר שמותרת ואולי לכן לא שייך עוד מילה בשמיני, ולכן הביא ראיה מיצחק שעדיין לא ניתנה תורה ומימלא לא שייך הדין מצד דם טוהר ובכ"ז מילתו בשמיני ומימלא גם בימנו כך הדין. ואולי זהו שממשיך התנחומא ומביא: 'אמר רבי שמעון בר יוחאי: בא וראה, שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו' שבכוונה הביא את דברי רשב"י לומר שקשור לדבריו. אולם ההסבר הזה קצת דחוק, שהרי בתורה לא מצויין מטעם דם טוהר, אז מדוע שבשל סברה נשנה דין מפורש בתורה? ועוד שיש עוד הסברים בחז"ל: כדי שהולד יתחזק 'ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כוחו' (מדרש רבה "כי תצא" פרשה ו אות א, ורמב"ם במורה נבוכים). וכן כדי שיעבור עליו שבת (ויקרא רבה כז,י). אז למה שנתיר בגלל שבטל טעם אחד, ועוד הרי אם יש כלל שלא בטל הדין אז מה שונה כאן שלכן צריך להביא ראיה מיצחק?- לכן ניראה שהתנחומא בא לומר כמו גמ': 'אמר ר' אסי: כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמנה, שנאמר (ויקרא יב, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה" וגו' "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". א"ל אביי: דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמנה. א"ל: נתנה תורה ונתחדשה הלכה' וכו' (שבת קלה,א-ב). שהתנחומא כניראה חולק על רב אסי וסובר שיש ראיה מיצחק אבינו (דורות ראשונים) שגם כשאין אמו טמאה נימול לשמונה, וזהו 'קטן לכמה נימול' פרוש קטן שנידון מצד עצמו, שאין בו קשר לאביו ואמו, כגון נוכרית שילדה ואח"כ התגיירה (שעל זה דיבר רב אסי) [שגר אינו קשור לאביו ואמו]. או לפחות סובר התנחומא שיש לחשוש לזה (כמו שבפוסקים מובא להחמיר למול ביום השמיני, אבל אינו דוחה שבת). והנה בפשטות ניראה שהשאלה 'קטן לכמה נימול' לא משום שלא ידעו את ההלכה הפשוטה הזו, אלא זה בא כהקדמה לשאלה 'מה טעם' (ואולי אפילו 'ילמדנו רבנו' הכוונה ילמדנו מה הטעם, ו'מה הטעם' זה פרוט שאלתם או המשך דברי רבותינו). וניראה שהטעם של יצחק זה ראיה לטעם שמובא מיד בשם רשב"י: 'אמר רבי שמעון בר יוחאי: בא וראה, שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו' וכהסבר: 'וכל כך למה? אמר רב נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו. הוא רואה בנו שופך דם ממילתו, ומקבל עליו בשמחה'. לכן מביאים ראיה מיצחק שאין ספק שאברהם מאוד אהב את יצחק, ולכן בו מובלט האהבה של האב, ובכ"ז מל את בנו. לכן המצוה היא למול את בנו כמה שיותר מוקדם להראות את זריזותו לקיים מצות בוראו, ולכן בגיל שמונה שהוא הגיל המינימלי, כיון שלפניו זה סכנה לולד, כמו שמובא הטעם במדרש שהולד מתחזק בשמיני (וזהו כמו שבבהמה מצינו שאז יוצאת מכלל נפל, והאדם והחיות הביולוגיה שלהם דומה [שלכן עושים ניסויים בבע"ח לבדיקת תרופות וטיפולים] ולכן כמו שבבמה יוצאת מנפל, כך בולד הוא מתחזק, אמנם באדם יוצא רק בגיל חודש, אבל מהבהמה הוכחה שיש התחזקות גדולה מאוד בגיל שמונה ימים). או אפילו יותר מזה, אם ימול בפחות מגיל שמונה ימים זה יראה כנסיון להרוג את התינוק, ולכן דווקא בגיל שמונה ימים זה מראה את אהבתו של האב ובכ"ז מסירותו לעשות מצוות ה'. והנה רש"י מביא את ההסבר לדברי רשב"י בגמ' מצד דין טומאה, אולם אפשר מצד דרשה שזה קשור לנאמר קודם: 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן... ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים', שהאשה נשבעת ליפרד מתשמיש בעלה ולכן יש סיכסוך בניהם, ולכן הם כעין עצבים בשל הריב שבניהם, לכן דווקא ביום השמיני אחרי שנירגעה והתחברו בניהם שוב, אז ראוי לעשות את המילה בשמחה יחד. וזהו אולי כנאמר בשם רשב"י בתנחומא שקשור לאהבת בנו ועושה בשמחה, כך שקשור לשמחה, שאין גם ריב בין בני הזוג, ולכן אינם עצבים. אולי זהו מקשר בין כלל הדעות: המילה לשמונה ימים שאז האשה נירגעה, שלכאורה למה לוקח שמונה ולא פחות או יותר?- ניראה שזה קשור גם למצב הולד, שעד גיל שמונה ימים הוא חלש מאוד ולכן מרגישה שאין כ"ך בטחון בחייו, ולכן עדיין בסערת רגשות, ורק לקראת השמיני שמתחזק, אז נירגעת ותחילה ליתחרט בשביעי ובשמיני לגמרי נירגעה ויש חיבור בניהם ואז ראוי למילה בשמחה יחד. וזה קשור גם לשבת, שבשבת יש מנוחה ושלום בעולם ובין בני הזוג, ולכן זה משפיע על חיבור בניהם, ולכן צריך שתעבור גם שבת בנתיים, וזה מרומז במדרש במלך ובמלכה (שהמלך נותן לה את הכבוד להיות ניפגשים איתו רק אחרי פגישה איתה), שבא לרמז על אחדותם של בני הזוג. וכן בכלל קדושת שבת משפיעה על הקדושה בעולם, לכן גם על האחדות בני הזוג שקשור בחיבור לה' 'דריש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א)ואז בחיבור קדושת השכינה ראוי למול, לעשות ברית עם ה' בעולם.