"את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא,ד). גורם ומכשיר לטומאה הוא לא רק הפה אלא גם הרגליים. הן המוליכות אדם לכל דבר רע, לכל חברה רעה. זהו שאמר דוד המלך בתהילים (א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובתורתו יהגה יומם ולילה". (קרבן העני)

     האדמו"ר מבויאן, רבי מרדכי-שלמה פרידמן, היה נוהג לומר: מדוע נהגו החסידים לומר 'לחיים' אחרי תפילת שחרית? אלא שאם ישאלו יהודי אחרי התפילה אם כבר התפלל, מה יענה? אם ישיב שהתפלל – וכי לזה תפילה ייקרא? ואם יאמר שלא התפלל, הרי יוציא דבר שקר מפיו, שכן גם תפילה בלי כוונה, תפילה היא. לכן נוהגים לומר 'לחיים', ואז כשישאלו את היהודי אם התפלל יוכל להשיב: "כבר אמרתי את ה'לחיים' שאחרי התפילה". זו תהיה תשובה אמיתית, שאין בה רבב של שקר...

     החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר: הפתגם הראשון ששמענו מאדמו"ר הזקן כשבאנו לליאוזנה היה: "האסור הלוא הוא אסור, והמותר – מיותר". כשלוש-ארבע שנים עבדנו להפנים פתגם זה, ורק אז נכנסנו אל הרבי ל'יחידות', לבקש דרך בעבודת ה'. (היום יום)

     ומכל מקום על האדם להסתיר ולהצניע את מעשיו הטובים ככל שיוכל. ששכר העובד את ה' בסתר הוא על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו, ושכר העושים בפרהסיא הוא על ידי המלאכים.