אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים
אשה
כי תזריע וילדה
זכר וטמאה שבעת
ימים
לכאורה יש מקום לשאול, איך יתכן שמלידה של נשמה יהודית יגרם
טומאה ליולדת, למה?? אדרבה, שתהיה תוספת קדושה לאמא על שהביאה עוד קדושה
ונשמה יהודית לעולם!!!
וראיתי שמפרשים שכל פרישה מקדושה יוצרת טומאה, שחלל שנוצר אחרי
שהיה מלא בקדושה מזמין טומאה, ולכן יולדת זו שכל ימי הריונה גדל אצלה כחלק מגופה
עובר קדוש וטהור שלומד תורה קדושה מהקב"ה, ואוכל כמו אוכלי המן בלי הפרשות של
צואה וכדומה נדה ל'
ע"ב.
לכן כאשר אותו עובר קדוש פורש מהאם, נוצר חלל של קדושה
באימא, וזה מזמין טומאה לאם, ולכן היא טמאה על זכר 7 ימים ועל נקבה 14 יום.
והנה כתוב בגמרא נדה לא' שאלו תלמידיו את
רבי שמעון בן יוחי, מפני מה אמרה תורה: יולדת מביאה קרבן?? אמר להם בשעה שכורעת לילד בגלל כאבי הצירים
קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
ועוד שאלו אותו מפני
מה אמרה תורה שבלידת זכר היא טמאה שבעה ובלידת נקבה טמאה ארבעה עשר??? ענה להם
רשב"י, בזכר שהכל שמחים בו לכן מתחרטת כבר לאחר שבעה ימים ממה שנשבעה שלא
תיזקק לבעלה שלא תלד עוד ילדים, אבל בנקבה שאין שמחה על כן היא מתחרטת משבועתה רק אחרי 14.
ומשמע שגם בזכר היה
ראוי שתהיה טמאה שבועיים אלא שהשמחה בלידת
הזכר ושמחת הברית קיצרה את ימי הטומאה.
אומנם בגמרא שם מבואר
סיבה אחרת לשאלה, "למה אמרה
תורה מילה לשמונה??? ועונה הגמרא שלא יהיו
כולם שמחים ואביו
ואמו עצובים, כי היולדת טמאה לבעלה
בשבוע הראשון, אבל ביום השמיני היא טהורה לבעלה ולכן אז כולם שמחים גם הורי התינוק
ולכך הברית מילה נערכת ביום השמיני".
ולא הבנתי, שאם הכל תלוי
בשמחה ובשמחת הברית, מדוע קבעה תורה ברית בשמיני, שיקבע למשל ביום השני, וכך כולם
ישמחו כבר ביום השני וממילא בגלל השמחה היולדת תתחרט כבר ביום השני משבועתה??
וגם לטעם השני של הגמרא לא מובן מדוע מטבעה היא טמאה 7 ימים,
הרי הקב"ה יכול לקצר את טומאתה לפחות מ7 ימים וכך הברית תהיה בפחות מ8
ימים??? הרי זריזים מקדימים למצווה, ולכאורה כדאי הדבר שיוקדם כניסת הרך הנולד
בבריתו של אברהם
ונראה לחדש יסוד
עצום, שהרי העובר הזה בבטן אמו למד מהקב"ה את כל התורה כולה, ולמרות שבהר סיני
קיבל את כל התורה כולה יחד עם כל נשמות ישראל, בכל זאת בבטן אמו למד מריבונו של
עולם את כל התורה כולה לא בפעם אחת אלא לפי כל הסגנונות שילמד מרבותיו וכן על פי החידושים
שהוא יחדש בתורה שזה חלקו בתורה.
והנה ממשמעות הגמרא
שם משמע שבורא עולם בעצמו הוא זה שמלמד את העובר, כפי הפסוק שהביאה הגמרא בעניין
"ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך, שמור מצוותי וחיה" וכן הפסוק
הנוסף "בסוד אלוק עלי אהלי".
ואם כן קשה מה זה הלשון "מלמדים
אותו" – לשון רבים?? הרי הקב"ה אחד יחיד ומיוחד הוא מלמד את העובר
והיה צריך להיכתב "מלמד" בלשון יחיד???
ועל פי הדברים הקודמים זה מתורץ, שלמרות
שבורא עולם מלמד את העובר תורה, בכל זאת כתוב "מלמדים אותו" לשון
רבים, כי העובר לומד לא רק פעם אחת ובדרך אחת את התורה אלא הקב"ה מלמדו בכל
סגנונות הלימוד שילמד מכל רבותיו ומכל חידושי עצמו במשך כל ימי חייו, ולכן כתוב
לשון רבים, שכאילו למד מרבים.
וממשיכה הגמרא: וכשיצא
מבטן אמו "בפתח חטאת רובץ" בא מלאך שהוא היצר הרע וסוטר לו על
פיו ומשכיח לו את כל התורה שלמד.
וכמובן כפי שמסבירים
המפרשים, המטרה שמשכיחים לו את התורה היא לטובה, כי כך אדם יוכל בעבודה עצמית לשחזר
בקלות את מה שנשכח ממנו.
אבל עדיין הילד שנולד הפסיד במכה אחת את כל התורה כולה – את
כל תורת חייו ממש!!! ועל זה ששכח את התורה התינוק צריך להתאבל ולשבת שבעה,
ולכן גם האימא טמאה 7 ימים, כי ממילא העובר יושב שבעה על התורה ששכח, וזכיתי
וכיוונתי ממש לדברי הדרישה (יור"ד סי' רס"ד ס"ק ב') בשם הר"ר
מנחם.
וביום השמיני אכן הרך
כביכול סיים את השבעה, והאימא כבר טהורה לבעלה, אז כולם שמחים, ואז אפשר לקיים את מצוות
הברית ולחזק את התינוק, שהרך הנולד בכוח מצוות וקדושת ברית המילה יהיה מסוגל
להתקדש ולהגיע חזרה לתורה ששכח.
ואכן כך מברכים
אותו, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
