"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד"... (א,א).

קריאה קדושה

מוכרחים לחזור לחיות עם בורא עולם. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. הפרשה הזאת מדברת על קורבנות. ומה עיקר כוונת הקורבנות? לעלות מבהמה לאדם. "ועל כן, כשאדם חוטא ונמשך אחר תאוות הגוף, על כן צריך להביא קורבן בהמה שעל ידי זה חוזר ומכניע בחינת בהמה, בחינת גוף, ומעלה הנפש לבחינת אדם. כי על ידי הקורבן עולה מבהמה לאדם" (ליקו"ה חדש ג,ד).

אין לנו היום קורבנות. מה יש לנו כן? רצונות. הרצונות מעלים אותנו. אנחנו רוצים אותך אבא. רוצים להרגיש אותך. לא רוצים הסתרות. רוצים להרגיש את התפילה, רוצים להרגיש את השני, רוצים עין טובה, רוצים לב טוב, רוצים שתהיה שמחה בלבבות, רוצים להיות קרובים אליך ממש.

החיים שלנו זה מלחמה. כל זמן שאדם חי הוא בתוך מלחמה. מלחמה ביצר הרע איום ונורא. אדם חושב, הנה, חזרתי בתשובה, זהו, עכשיו תהיה לי מנוחה מהיצר הרע, אבל אח"כ הכל מתחיל לבוא לו מחדש, ואז יש לו משבר, וכל זה למה? כי הוא לא ידע שהמלחמה היא למאה ועשרים שנה! לכל החיים! אדם, מרוב התאוות הבוערות בו הוא נשבר לגמרי! כמה אני יכול להתמודד? והשי"ת עונה לו? תיאבק! תתגבר! תמשיך להילחם! אל תתייאש! אל תשלים עם המצב השפל שלך! כל תנועה קטנה פה למטה בונה עולמות שלמים למעלה! אתה חייב למצוא את הדרך להתחבר אלי מחדש.

כשאדם רוצה משהו, מה הסימן שהוא רוצה? שהוא מתפלל על זה. אם אתה רוצה אך לא מתפלל על מה שאתה רוצה, זה לא נקרא שאתה רוצה.

דברו איתי. תרימו את הראש אלי. למה אתם נשארים עם הדאגות שלכם ועם חוסר העצה שלכם ועם חוסר התקוה שלכם ועם הבלבול שלכם. תדברו איתי. תבקשו אותי. כי רק אצלי תמצאו את התקוה ואת הנחמה ואת העצה ואת הישועה, אצלי תמצאו את השמחה, הכל אצלי.

אנשים אומרים "לי זה לא יקרה" וזה קרה. ועוד איך קרה. חיים של קדושה וקירבת ה' אלה החיים האמיתיים.

צריך לקדש גם את המותר. אנשים אומרים תעזוב אותנו, תן לנו לחיות, מספיק שהתורה אומרת לנו מה מותר ומה אסור, אתה בא עוד להוסיף? אבל האם באמת הם חיים? באמת טוב להם?

לחיות עם בורא עולם זה רק בשפלות וענוה, ורואים את זה חזק מאד בפרשה זו. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו: "כאשר ציווה ה' את משה". אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קיראו לו שייכנס לפני ולפנים, לכך נאמר "ויקרא אל משה" (מדרש רבה).

משה רבינו, אדון כל הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, בקע את הים, דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, הוריד תורה משמים והוא אומר: אני עשיתי? מי אני בכלל? זה ה' עשה, אני לא עשיתי כלום. זה היה הדעת של משה. זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל. ענווה ושפלות רוח. כמו שכולם עומדים מחוץ למשכן, כך גם משה רבנו עומד בחוץ. הוא לא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, שהוא יותר חשוב ממישהו. וככה הוא עומד עם כולם עד שהקב"ה קורא לו להיכנס, "ויקרא אל משה"...

כשהיו צריכים לחבר את החלקים של המשכן, שום חלק לא התחבר לחלק השני, לא הצליחו להקים את המשכן. מי הצליח? משה רבינו, רק הגישו לו את החלקים והם התחברו מעצמם. והכל בזכות הענווה והשפלות. שפלות וענווה זה אני לבד לא יכול. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה. אני לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה. אני לא יכול לנצח את היצר הרע שלי בלי הקב"ה.

מהי המילה שפותחת את הפרשה? "ויקרא". ואיך היא כתובה? עם א קטנטנה, א זעירא מכנים אותה, רמז לשפלות וענווה.

העיקר לא להרים ידיים. לא לתת לעצמנו פטור. אני לא יכול לעשות היום כלום אבל אני לא פוטר את עצמי. אני יודע שיש ה', אני יודע שיש קדושה, שאני חייב לקדש את עצמי, אני אולי לא עושה כלום כי אני לא יכול, לא במעשים וגם לא בדבורים, אבל אני יכול להרגיש, יכול לרצות, יכול לייחל, יכול לאהוב. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים, תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל. אתה עושה כחוט השערה פה למטה אבל בשמים זה המון. כל נקודה קטנה של יהודי שהוא מתגבר על היצר הרע, כמה שה' מתפאר בנקודה הזו. כשאדם עוקר את עצמו בכוח מהרע, אפילו בנקודה קטנה, התנועה הזו נחשבת למשהו עצום. כל תנועה קטנה שלנו אל הקודש, אל הטוב, היא לא נאבדת לעולם.

עיקר המלחמה היא המלחמה ביצר הרע. אין תענוג יותר גדול מאשר לנצח את היצר הרע. כשאדם עומד בנסיון ומתגבר, הוא מרגיש תענוג נפלא, תענוג אמיתי, תענוג ששייך לנשמה, ששום תענוג גשמי לא ישווה לו. אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם. אבל אם חלילה לא עמד בנסיון, אז הוא מרגיש מושפל וחלש אבל אסור לו להתייאש, אסור לו לאבד תקווה, צריך להתחזק ברצונות ולהתחיל התחלה חדשה ולדעת שגם זה מאת ה' וגם זה לטובה. אם מאד רוצים, בסוף זוכים. רבי נתן זכה יותר מכל שאר התלמידים של רבינו כי אחרי כל שיעור שהוא שמע הוא רץ לשדה וצעק לה' כל הלילה שכל דיבור ששמעתי אני אקיים אותו. לכן הוא זכה. כי הרצון שלו היה יותר חזק מזה של אחרים.

המלחמה הזו היא למאה עשרים שנה! לכל החיים! היצר הרע כל הזמן אומר לנו: אתה לא מסוגל להתגבר, אתה חייב את התאוות. צריך להתקרב לצדיק הכי גדול, זה שהאור שלו הוא יותר זך, יותר צח, יותר יכול לחדור לגשמיות שלנו, כי הצדיק יותר ממה שהוא מוריד תורה לעולם, הוא מוריד אור לעולם.

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה', ובשום אופן אי אפשר להגיע לזה אם אנחנו נשארים עם המדות הרעות והתאוות שלנו. התחליף לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות, של חבור אמיתי עם אנשים. אהבה כנגד תאווה, נתינה כנגד לקיחה, אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית. רק ככה מתקרבים אל ה'. רק ככה מתקרבים אל הקדושה.

האם זו השמש, או אולי פיזור הנפש אבל 100 מטר אחרי שחצה עם הטרקטור את הכביש הצר המוביל בין המושב לעיר, הוא איבד את השליטה על ההגה, הטקרטור נפל על צידו, העגלה התהפכה והעצים התפזרו על פני הדרך. יואב זילברג נאנק פצוע וזב דם בצידי הדרך משווע להצלה. עשרות מכוניות חלפו על כביש האספלט במהירות גבוהה, אך אף אחד לא נתן ליבו כי 100 מטר ממערב לכביש נאבק יהודי פצוע סמוך לטרקטור הפוך. יואב זילברג היבט בידו הפצועה והמדממת וברגלו הכואבת, והחל לדאוג, גופו היה משותק לחלוטין. "אני מאבד דם בקצב ואינני יכול לזוז, הו, מי יצילני". ראשו עליו סחרחר ובשארית כוחות הוא מנסה לסמן עם ידו הבריאה למכוניות החולפות שהוא זקוק לעזרה, אך אין נהג שמבחין. עיניו נעצמו.

זילברג הביט ברב פישביין וחש גל של חיבה מציף את ליבו. "היהודי הזה דואג לי. יכול היה לשלוח אותי עם האמבולנס ולהיעלם. גם ככה הוא עשה יותר מדי, הנשים אותי, הרגיע אותי, קרע את החולצה בשבילי. כל כך יפה מצידו"... למה להאריך, אחרי יומיים שוחרר אדון מושבניק מביה"ח, לאחר התקנת גבס ברגלו הימנית וחבישה מסיבית של ידו השמאלית, עם ציווי למנוחה בת חודש ימים לפחות. "אני חייב לך את החיים שלי הרב פישביין, מה אני יכול לתת לך, רק תבקש". "אדון זילברג יקירי , יש לי בקשה אחת, שתאמין שהקב"ה הוא זה שלחץ בשבילי על הברקס בשביל שאשוטט עם עיני על הנוף החלקאי ואז הבחנתי בך, רצתי לכיוון הטרקטור וביצעתי בך החייאה וחבישה. "נו, אז אני מאמין...?" הפטיר זילברג, והרגיש שגל של אמונה מציף את ליבו. "מצויין, כשתבריא תבוא פעם אחת לשיעור תורה שאני מלמד בעיר, בשכונת האתרוגים בבית הכנסת "ישורון" ביים ראשון תשע בערב... מספיק פעם אחת, והיה זה שכרי". "קיבלתי אגיע, אם זה השכר אני מוכן לבוא גם חמש פעמים" השיב זילברג בבישנות מהולה בהמון הערכה למיטיבו החרדי.

אכן חודש אחר כך פקד המושבניק המשוקם את השיעור של הרב פישביין וגילה עולם קסום של אגדות חז"ל, חידושים מרנינים על פרשת השבוע, והעיקר פילפולי הגמרא במסכת בבא קמא, היו עבורו החיתום. "יש אלוקים. זו חוכמה אלוקית, אין ספק בכך, אם כך התורה אמת ואני מלא בושה שמרבית חיי עברו עלי כמו גולם". ואז חש זילברג את חיבוקו של הקב"ה, והשיב לו חיבוק. "ברוך הבא" אמרה בת קול משמים.

תלמידיו של הרב פישביין היו בעלי תשובה ותיקים ומיומנים בלימוד. זילברג היה לעומתם ירוק כמו פטרוזיליה, ובמשך שבועות ארוכים לא הוציא מילה מפיו, לא שאל ולא ענה. הוא הקשיב ובלע כל מילה כמוצא יהלומים. הוא הסתפק בשאלות של אחרים, והיה מביט משתאה בכאלה שידעו להקשות, לתרץ, ולחדש חידושים. הביישנות של זילברג וקוצר ידיעתו התורנית, גרמו לו לשבת שקט וכמעט בלתי נוכח. הוא אומנם שמר שבת עד כמה שהבין, בכיסו היתה כיפה, וכבר למד ברכות ראשונות ואחרונות, והצימאון? ענק. והנה ללא הודעה הודעה מוקדמת, במשך חצי שנה נעלם יואב זילברג מן השיעורים. הוא התעלם מהצילצולים של הרב פישביין, והחליט למחוק את השיעורים מתודעתו, אם כי הוא עדיין חש סימפטיה עמוקה למיטיבו.

"כן יוסף מחל להם בליבו, אבל על דבר אחד הוא לא יכול היה למחול להם, גם אם ירצה, על ביטול התורה שהם גרמו לו. 22 שנים הם הרחיקוהו מאביו יעקב, עמוד התורה והיראה, ויוסף נאלץ לחיות בביטול תורה יחסית למה שהיה מסוגל לזכות וללמוד מאביו. דעו לכם, לפני כחצי שנה פרצתם בצחוק למשמע כמה מילים של חברנו זילברג, וחצי שנה ידידנו נעדר מהשיעור עקב בושה ועלבון. הוא מוחל לכם בכל ליבו, אבל אין בכוחו למחול לכם על חצי שנה של ביטול תורה, אוי אוי אוי". הרב פישביין סגר את הגמרא, ופנה לצאת החוצה בדיוק לאחר שלוש דקות מתחילת השיעור. "אבל אני סלחתי" התחנן זילברג "ועכשיו אתה כבוד הרב גורם לכולנו ביטול תורה... לא חבל?". הרב פישביין חייך בטוב לב "הו, זילברג זילברג אתה אוצר שזכיתי בו עקב תאונה בצידי הדרך,\. ממש עץ שתול- על-פלגי מים. קיבלתי עלי עול מלכות שמים, ואל נבטל תורה. בבקשה כולם להתיישב. אל תשאלו איך וכיצד, אבל לפתע נינסכו בזילברג המושבניק מפלים אדירים של בטחון עצמי והמון שאיפה לדעת, ומאותו ערב ואילך, הוא כבר שאל, והיקשה ותירץ כמו אחד מטובי התלמידים. ביטול תורה? חס ושלום.

תפילה

רבונו של עולם

ואם אני נזכר גם להגיד תודה, לא רק פעם אחד, כמה וכמה פעמים, אני מרגיש אז איך השמחה חוזרת אלי, חודרת למחזור הדם ומגיעה לכל חלקי הגוף. זה כזה נס וכאלה רחמים שמחושך כזה אפשר להגיע חזרה לאור. והכל בזכות זה שמתאמצים לזכור שהכל מה' והכל לטובה. זכה אותי אבי שבשמים לא לשכוח אותך לעולם, אף לא לרגע, ובעיקר בזמנים הקשים ששם מאבדים את ישוב הדעת, דוקא אז לזכור אותך אבא ולפנות אליך.

רבונו של עולם

איך זה שאני יודע שפה הכל זמני, שהדבר האמיתי זה שם, לא פה, שכל מה שעושים פה זה להכין את התענוג הנצחי, את חיי הנצח שלנו, ובכל זאת אני עושה לפעמים שטויות, ואני לא משקיע את כל כולי במאמץ הזה, עולם הבא לא עומד לנגד עיני כל רגע ורגע, בכל מה שאני עושה.

מילא כשהייתי צעיר שלא יכול לחשוב על העולם הבא כי זה נראה לו כל כך רחוק, אבל בגיל שלי זה אחרת, סוף סוף מבינים שבסוף מתים, אז איך זה שאני שקוע יותר מדי בענייני העולם ולא מצליח להתגבר על מה שצריך להתגבר?! תעזור לי אבא להרגיש ולראות את התכלית האמיתית רגע רגע מול העיניים.

רבונו של עולם

תן לי את הכוח להתרכז כל פעם בעניין אחד שאותו אני רוצה לשנות, שעליו אני רוצה להתגבר, וככה להתפלל כל יום לפחות חצי שעה, עם כל הלב, להתחנן לפניך שתזכה אותי להשתנות, להתגבר, לנצח.

כי אני מתחיל בהתלהבות, ויש לי שמחה גדולה שאני עובד, שאני פועל, שזכיתי להכיר את הדרך הזאת שהצדיקים התוו לנו והבטיחו לנו שאיתה אפשר לנצח את המלחמה, אך אני קצת מתקרר בהמשך, אני לא שומר בנאמנות על החצי שעה הזאת ואפילו שאני משתדל במשך היום להשלים, זה כבר לא זה. זכה אותי אבא לעבוד עם השעון, במדוייק, להשקיע את כל כולי כי זה הלב של העבודה שלנו, לנצח את התאוות, לתקן את המדות, להוסיף קדושה לחיים ולהתקרב אליך אבא.

תן לי כוח, תעזור לי, כי לבד קשה לי.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי