'א"ר חייא בר אשי אמר רב: ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. א"ר הונא בריה דרב יהושע: ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא' (סוטה ה,א). 'אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם. ומעטרא ליה כי סאסא לשיבלתא - גסות מועט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם ומעטרתו כסאסא המעטרת את השבולת' (רש"י). בפשטות רב בא לומר שיהיה בו טיפה זעירה של גאוה ולכן התבטא בשמינית שבשמינית שהוא נמוך ביותר (רש"י אומר 'עוכלא' שהוא 'שמינית' הלוג, שמזה יפחית עוד שמינית). אולי אפשר שבא לרמז ברמז שבכמות הזו לכמה דברים: א.שמפחית פעמיים בחזקה את הגסות בשל חומרתה, ונקט שמונה (ולא שש או שבע או תשע [ודאי שלא פחות מחמש כי זה נמוך, שאפילו לא חצי מהשלם (עשר)]) כי בא לרמז שאמנם הגסות היא דבר רע, אבל צריך להשתמש בו כדי לעשות את העולם תקין, שאחרת לא ישמעו לו, ולכן 8X8 שזה 64 שכשמחברים את מספריו (6+4) יוצא שלמות (10), שזה העניין שעומד בשורשו של המעט גאוה, שמטרתו להעמיד עולם תקין בשלמות. ב. אותו הת"ח שמשתמש בגאוה צריך ליזכור כל הזמן מול עיניו את רעת הגאוה, ולכן שיזכור 'א"ר אלכסנדרי: כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר (ישעיהו נז, כ) "והרשעים כים נגרש" ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קימעא עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת עאכ"ו' שיזכור תמיד את הסכנה להיות כרשע ובכך יצא שקלקל, ולכן זוכר זאת ברביעית הדם שבו. זהו 64 בגימטריה 'כדם', שיזכור תמיד מול עיניו את היותו רביעית הדם, שיענש בחומרה על גאוה. ג. ציצית באה לזכור את ה', ובה יש שמונה חוטים וארבע כנפות, ואותו ת"ח המשתמש בגאוה עושה זאת בשביל להעלות את כל העולם לה', שזה דומה לציצית (שיש בה ארבע כנגד צדדי העולם), וכך צריך להיות מול עיניו כל הזמן זכירת ה', שלא יתנתק לרגע, שהגאוה מביאה לריחוק מה', שלכן 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל'. ולכן צריך חיבור כל הזמן כדי שיהיה גאוה טובה לקדושה, ולא גאוה מטומאה המרחיקה מה', שהם קרובים ויש סכנה להתבלבל בניהם, ולכן חשוב מול עיניו זכירת ה' חזקה. וגם זה לא מספיק אלא שירצה שהאחר יהיה גם הוא לטובה וקדושה, ולכן שגם האחר יחשב כציצית (שלא ילמד ממנו גאוה ויתרחק מה') ולכן זה שני ציציות שזה יחד 8 כנפות, וזהו שמונה שבשמונה. ד. 64 זה פעמיים 'לב', שיראה מול עיניו כל הזמן את הטעם לגאוה זו, שהיא לתקן את האחר לקרב ליבו לה', ולכן לב האחר וגם ליבו שלו שיהיה שלם בדבר למען ה', ולכן זה שני לב. וגם בכלל שיהיה ליבו מחובר לאחר, שלא ישנאהו בליבו, אלא יעשה זאת רק לטובת חברו, ולכן ליבו שלם עם לב האחר, שרק כך אפשר להשפיע חיובי לאחר (ולא להמרידו) וזהו שני לב. ה. שמונה מרמז מעל הטבע, שכך הת"ח יזכור תמיד שהגאוה אינה בשל מי שהוא בגשמיותו, שזו גאוה רעה, אלא כל כולו יתרכז מאוד בעניינים הרוחניים שרק בשל כך הוא מתגאה עליהם, ולכן שיעמיק בריחוק מהגאוה הגמית מאוד, ולכן שמונה כפול שמונה, שמבטל לגמרי את הדברים הגשמיים. ו. ביום השמיני לאדם מלים אותו, כך ששמונה רומז לברית מילה, שבה חותכים בברית, שבזה מפחית מהיצרים, כך צריך לבטל מעצמו את היצר של הגאוה לגמרי. ואף הברית היא אות חיבורנו לה' להבדיל מהגוים. והנה עמלק יצא מאליפז שהיה תלמידו של יעקב, כך שאליפז קרוב לקדושה ובכ"ז יצא ממנו שיא הטומאה. כך גם בגאוה שהיא לקדושה בקלות יכול לההפך לרשעות, ולכן מאוד ליזהר מזה. ומובא בקבלה ובחסידות (בשם היהודי הקדוש) שהמלחמה כיום בעמלק היא במלחמה בגאוה, שעמלק בגימטריה 'רם', ולכן צריך ליזהר מאוד בגאוה לצורך הקדושה שתהא נקיה לגמרי שלא ליתקשר לטומאה, שאז ידרדר מאוד אפילו עד שיא הטומאה. לכן שיזכור את היותו יהודי המקושר בברית ובמהותו לה', וכל כולו יהיה בכל כוונתו רק לה', ויחתוך את יצרו הרע. ז. אולי שמונה רומז לטומאת שמונה שרצים, כך יעמיד מול עיניו את הטומאה שבגאוה, וירגיש עצמו שפל כשרץ הארץ (וכפול להעמיק יותר). וכן 64 בגימטריה 'סד' שרומז על טומאת מת (שהיו מסמנים בסיד את הקברים) שהוא אבי אבות הטומאה, שכך גם הגאוה תמשכהו לשיא הטומאה, וכן שיזכור שסופו של כל אדם למות ולכן הוא לא שווה, וכך יבוא לענוה. ח. 64 זה אחד פחות מ65 שזה גימטריה של 'אדנ-י' שיעמיד מול עיניו כל הזמן שה' עומד עליו, ורק מזה כחו, כבא בשם ה' וכעין משתמש בכבוד ה', ולכן צריך מאוד ליזהר שלא יעוות מעט ויחשב כמשתמש בכתר ה'. וזהו שאומר רב הונא שזה כסאסא שמעטר את השבולת, שזה דומה לכתר. והשבולת (של חיטה) היתה עץ הדעת והיא המביאה את הדעת: 'דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון... ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א) ולכן שיזהר להיות בדעתו במלואו לה', ולא יעוות בדעתו טיפה לגאוה עצמית, שאז הוא כמו אדם וחוה שרצו להיות דומים לה', שזה גאוה, ומזה בא כל הרשעה בעולם. ט. אולי רמז "מאשר שמנה לחמו" (בראשית מט,ח), "אשר”=ראש- הת"ח שמנהיג את הקהילה, "שמנה" ישתמש בשמינית (="שמנה") גאוה (שההשמנה מסמן את הגאוה והריחוק מה' "וישמן ישרון ויבעט" וגו' [דברים לב,טו]) בשביל "לחמו" לילחם ברשעה ובכך לתקן את העולם לה' וכעין להגישו בכך לה' "והוא יתן מעדני מלך", וזה ע"י שמקשר עצמו לה' בכל כולו, שמחבר עצמו רק לקשר נשמתו הקדושה, שרק ממנה הגאוה ולא קשור לגופו הגשמי, וזהו “שמנה" אותיות 'נשמה' שממנו השמינית.