'א"ל הכי א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. א"ל: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א"ל: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל, י) "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' (תענית ה,ב). אמנם דרש דרשה, אבל עדיין איך אפשר להבין שיעקב לא מת?- רש"י מפרש: 'לא מת - אלא חי הוא לעולם: בכדי - וכי בחנם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא דכתיב ביה (בראשית נ) ויחנטו (אותו) ויספדו (לו): מקרא אני דורש - והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת: מה זרעו בחיים - כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהן בשבי שהמתים אינן בשבי: אף הוא בחיים - שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת אבל חי היה' ממע שלומד שחי ממש. אולם אם זה כך אז לא מובן מה הראיה מירמיהו, הרי זה מדבר על גלות בבל, והרי מיילא אם היה נאמר על גלות מצרים היתי עוד אומר שראה דרך הארון, אבל בבבל הרי יעקב לא היה? ובכלל איך להבין דרשה כזו?- אולי י"ל שהכוונה שחי בבחינה רוחנית, שיודע מה קורה בעולם, שכביכול לא מת. לכן גם בבבל יודע מה נעשה, ומה שפרש"י שחשבו שמת, הכוונה שחשבו שמת ובטל מהעולם, אבל בעצם עדיין יש לו קשר לעולם. אלא שאם כן אז מה המיוחד ביעקב לא בשאר האבות?- בפשטות זה חל בכל האבות, ומה שנאמר על יעקב זה משום שבו זה התגלה בפס'. או שיעקב ניפטר במצרים ולכן הינו יכולים לחשוב שכיון שמת בארצות המתים (חו"ל) שלא כשאר האבות שניפטרו בא"י, ארץ החיים, ולכן כחו ניפגם, לכן מלמדנו שגם הוא עדיין חי ברוחניותו. אולי רמז לזה, שבמדרש נאמר: 'ר' נחמן פתח (ירמיה ל, י): "ואתה אל תירא עבדי יעקב" מדבר ביעקב דכתיב (בראשית כח, יב): "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה". אמר ר' שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העולם, דאמר ר' שמואל בר נחמן: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שָׂרָהּ של בבל עולה שבעים עווקים, ושל מדי נ"ב, ושל יון ק"פ, ושל אדום עולה ולא יודע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר אפשר שאין לזה ירידה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתה אל תירא עבדי יעקב" אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו הה"ד (עובדיה א, ד) "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך" (ויקרא רבה כט,ב). כך שלומד את הפס' שמשפיע מזמן חייו על מה שיקרה אחרי מותו, מימלא זהו שלא מת אלא כחו ממשיך להשפיע בעולם עוד מחייו. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר הסבר עמוק ויפה (מובא ב'צמאה נפשי' עמ' 305): 'לא סתם מקשר הכתוב בין יעקב לצאצאיו. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" זרעו של הנפטר משלים את מגמתו בעולם בכך שהוא ממשיך בקידוש השם. באופן זה, ממשיך האדם עצמו "לחיות", היינו ממשיך להגשים את תכליתו בעולם, שכן, חיים אמיתיים הם חיים של קידוש השם, כמו שאומרים חז"ל (יר' ברכות ב,ג): "רשעים- אפילו בחייהן קרויים מתים.. צדיקים- אפילו במיתתן קרויין חיים" חיים אמיתיים הם חיים של קידוש השם' וכו'. וניראה להוסיף שבירמיהו קודם לפס' שממנו למד נאמר: " ועבדו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם" כך שמרמז על העניין שזרעו שהולך בדרך הישרה... ואולי אפשר לומר עוד, שהנה נאמר על יוסף במצרים: '"ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו', באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב (משלי כט, ג) "ורועה זונות יאבד הון" מיד (בראשית מט, כד) "ותשב באיתן קשתו"' (סוטה לו,ב). והסביר מרן גדול הדור הגר"ח דרוקמן שליט"א, שהכוונה שחינוכו של יעקב נתן את אותותיו ביוסף, וגרם לו שלא לחטא, שזה הכוונה שראה דמות אביו. אולי מרומז בפס' "ותשב באיתן קשתו" בגלל "מידי אביר יעקב", ואיך זה נעשה "משם רעה אבן ישראל" ופרש"י: 'ל' נוטריקון: אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו', כך ש"אבן ישראל" מחבר אב ובן, וזהו שביוסף היה שקוע יעקב אביו, שבכך הצילו, וזה ע"י מה שחינכו ("משם רעה" כמו רועה שמאלף את צאנו) שבכך היה מאוחד איתו. מימלא יש השפעה של אבות על הבנים, ומימלא אולי זהו גם שיעקב לא מת, פרוש שזרעו הולך בדרכו כהמשך מחינוכו, שכך כעין עדיין חל בעולם, שממשיך להשפיע בעולם. לכן מובן מדוע דווקא על יעקב זה נאמר, כיון שאנו אומרים בכל יום: “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" שאנו מכריזים שאנו עבדי ה', ע"י הכרזה כעין המשך ההכרזה של עשרת השבטים שהכריזו כך ליעקב. 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם" ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (פסחים נו,א). שעשו עצמם כהמשכו של יעקב, שדימו עצמם אליו (באמונה בה'), וכן יש קשר שמיטתו (שלו) שלמה שלא כאברהם ויצחק, כך שמרמז על בניו כהמשכו. לכן מובן שאומר בשכמל"ו, שמדגיש "לעולם ועד" שההמשכיות לא ניפסקת. וזה נאמר כשבא לברכם, וסיומו (אחרי שציוה להעלותו לארץ) "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מט,לג). כך שסמוך מיתתו והעניין של זרעו שממשיך את דרכו (וגם בתוכן הדברים שאמר שמא יש פסול במיטתו, שבה הולך למות, שאינה שלמה) ולכן זה נאמר בהקשר לברכות שבהם מברר את יחודם של כל אחד מבניו, כיחוד השבט שיצא ממנו, שמגלה דרך מיוחדת בעבודת ה' בעולם. “כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" (שם כח) שהוא מברכם, כהמשך ממנו דרכם.