בס"ד                                                  ערש"ק                                                  כ"ו  בשבט  תשע"ו

                         ליקוטי אור - בפרשה - משפטים

  " וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם   "(כא, א)

ישנם אנשים שמחזיקים חזק בדעתם שבמדבר סיני קיבלנו רק את עשרת הדברות ותו לא, היינו ללא

החוקים והמשפטים שהם בעצם המצוות שכתובים בתורה. ודע, שזו טעות ביסודהּ! כי איתא במדרש

(שמו"ר פ"ל, ב): כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים 'ואלה' מוסיף על הראשונים. וכמובא במכילתא

(שמות פכ"א): אלו מוסיפים על העליונים, מה עליונים (עשרת הדברות) מסיני אף תחתונים (משפטים) מסיני.

אומנם, עשרת הדברות הכתובים המה על הלוחות הברית כנ"ל רב הסתום והחתום על הגלוי, אבל

ידוע ומפורסם כי כל תרי"ג המצוות כלולים בהם, כמו שכתוב (שמות כד, יב): "לֻחֹת הָאֶבֶן", ופירש רש"י

ז"ל: כל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדברות. כאשר מתוכם יש לנו רמ"ח(=248) מצוות עשה כנגד רמ"ח

אבריו של האדם ו-שס"ה(=365) מצוות לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידיו. שכן, הדבר פשוט לכל בר דעת

שגם החוקים והמשפטים האלה ניתנו למשה רבינו ע"ה מסיני, כי אין לנו אפשרות איך לקיים אותם הלכה

למעשה ללא התורה שבעל פה (ובע"ה נרחיב בדבר בעתו ובזמנו בפרשת בהר אי"ה) ובפרט שהמשפטים היינו

הדינים, הם לרוב בין אדם לחברו, ולפיכך חייב לדעת מהו השכר והעונש בעבורם כדי לשפוט דין אמת

בין הצדדים, ובכך להשכין שלום ביננו, וזה שאמרו חז"ל (אבות א): על שלושה דברים העולם עומד: על

הדין ועל האמת ועל השלום. 

וחזו עיניי במה שכתב בפרשתנו החכם השלם הרב הגאון שלום משאש זצק"ל שהיה רבה הראשי של

מרוקו, ולימים הרב הראשי הספרדי של ירושלים בספרו "וחם השמ"ש" (דרוש ג): הרבה פעמים כשעמדו

בעלי דינין לפנינו בבית הדין, וטענו טענותיהם ותשובתם בה שעתא, היה נראה לי פשוט שהאמת עם צד

זה שדבריו מוסברים ונכונים אל השכל. אומנם כיון שאסור לדון מתורה שבעל פה, אני מוכרח לפתוח ספר

ולכתוב פסק דין בשם הפוסקים, וקורה מקרה הרבה פעמים שאני מוצא הדין בהיפך, ונראה לי לכאורה

כמו זר, ואחר העיון בפוסקים אני מוצא הסברא הפוכה והיא היא הסברא האמתית ויש לה יסודות חזקים

הנכנסים לשכל. ובשביל זה נאמר על המשפטים "אף אלו מסיני" שאי אפשר לשנות כלל, כי זה חוזק

ותוקף תורתנו הקדושה שלא תשתנה ולא תתחלף לעולם ועד. מצאתי תשובה לאנשים מדור חדש,

למה לא נעשה מעט ריפודים ושינוי בהלכות ובמשפטים כפי שינוי הזמנים - ואני משיב להם שאם היה

בידינו כוח לשנות, אז כל אחד יבוא בטענה והייתה כל התורה משתנית, כי היא באמת קשה מאוד ועול

גדול עול מלכות שמים, ובקל נבוא לשנות, עכ"ל.      

נמצא, שעשרת הדברות הם שורש כל ענפי תרי"ג(=613) המצוות וממילא גם המשפטים והחוקים היוצאים

מכל אחד מהדברות והמצוות שבהם תלויים חיותו של האדם, כאמור לעיל. וזה: 'ואלה' רצה להבהיר כי

המשפטים הללו לא ניתנו מדעתו של משה רבנו ע"ה חלילה, אלא מפי הגבורה, כמו שאמרו חז"ל (עירובין

נד): כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה (היינו מהקב"ה גם את המשפטים) נכנס אהרן ושנה לו משה

וכו', נכנסו בניו ושנה להן וכו', נכנסו זקנים ושנה להן וכו', נמצא שלמדו ד' פעמים. והנה ידוע, שחָמש

הדברות בצד ימין הם בין אדם לקונו, ואילו חמשת הדברות שבצד שמאל הם - בין אדם לחברו. ולכן,

'המשפטים' היינו הדינים הם לרוב בין אדם לחברו, ובפרט בדיני נפשות וממונות, כי בין אדם למקום

יכול ה' יתברך למחול ולסלוח לאדם באם יעשה תשובה, אך בין אדם לחברו חייב לפייסו כהלכה, כמו

שאמרו חז"ל (יומא פה): עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין

יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. ללפיכך, חייב האדם להבין טעמם באר היטב הלכה למעשה,

שמא ייכשל חס ושלום.

על כן, איתא (במיכלתא): יכול יהיו התלמידים למדין ולא שונין - תלמוד לומר שימה בפיהם וכו'. ועל פי זה

פירש רש"י ז"ל את הפסוק הפותח את פרשתנו: "אשר תשים לפניהם" - 'כשלחן הערוך ומוכן לאכול

לפני האדם'. ועל פניו, לא ברור מה הקשר בדימוי המשפט לעניין האכילה בשולחן, שהרי היה אפשר

לדמות את ההלכה הברורה לדבר מוכן בידיעת האדם שלאו דווקא שייך במשהו גשמי. אך בטרם נבאר

את הקשר, נקדים ונסביר למה נסמכה פרשת דינין (פרשתנו) לפרשת מזבח שבסוף הפרשה הקודמת,

כמו שכתוב (שמות כ, כב): "ולא תעלה בְמַעֲלֹת על מזבחי" וגו', היינו שאסור לכהן לפסוע פסיעות גסות

שמא האבנים של המזבח התבזו מאפשרות של גילוי ערוותו. וכמו שפירש רש"י: קל וחומר, ומה אבנים

הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון,

חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה. לפיכך, אפשר אולי לומר שבסמיכות

פרשת המזבח לפרשת 'ואלה המשפטים' באה התורה הקדושה להורות שלא רק הכהן שנמצא במקום

קדוש חייב להתהלך ביראה ופחד כי בבית אלוקים נהלך ברָגש, אלא כל בני ישראל חייבים לנהוג במשנה

זהירות גדול מאוד במעשינו ובדיבורנו עם חברנו כדי שלא תצא תקלה תחת ידינו, חס ושלום.

ודע, ששורש כל הדינים הוא ממידת הגאווה השולטת באדם, כמובא בספר המוסר "אורחות צדיקים"

(שער הגאווה): כי ממנה (מהגאווה) תצמח כל הרעות, כי מפגם המידות ובעיקר הגאווה, מזמנים הדין על

האדם מחד גיסא, ומאידך גיסא אלו שעוסקים בדין גורמים לעיוות הדין ונפגם המשפט, מה שגורם

לאמת שתהיה נעדרת, עכ"ל. לכן, אדם חייב לשאוף כל ימי חייו לתקן בשלמות את מידותיו כי כאשר

יש פגם במידותיו ובפרט במידת הגאווה, רחמנא ליצלן, בנקל אפשר שיפגע בחברו ואף לא ירגיש שפגע

בו, או שיהיה בטוח בעצמו שהצדק והאמת אתו, כי הפסיעות נמשכות אחרי חפצי הלב, וכאשר הם גסות

הם מעידות על גסי הרוח אשר הולכים אחרי שרירות לבם ואינם שמים לב על הליכות עולם. ה' יתברך

יעזרנו ויצילנו על דבר כבוד שמו, ונזכה להתרחק מהגאווה ורק להיות תמיד בענווה באמת ובתמים.

ודע, שקיום העולם הוא על ידי שכר ועונש היינו משפט. והנה, צור תמים פעלו והכול גלוי וידוע לפני ה'

יתברך אשר על הכול יביא במשפט, שנאמר (משלי  כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ". ולפיכך, אפשר אולי

להסביר את הקשר בין המשפטים אשר תשים לפניהם, היינו שיהיו כשולחן ערוך ומוכן לאכילה, כלומר

שתכלית המזבח הוא הקרבת הקורבנות שלרוב באים בגין חטאיו של האדם, ועל ידי דין אמת והקרבת

הקורבן חוזר לשרור השלום ביניהם. כך גם תכלית האוכל שעל השולחן להשכין שלום בגופו הגשמי של

האדם, וזה בבחינת מה שאמרו חז"ל (חגיגה כג): שולחן נחשב כמזבח, רצה לרמוז שכמו שהגוף מסמל

את הגשמיות ואינו יכול להתקיים בלי האוכל, כך גם העולם הגשמי שלנו לא יכול להתקיים ללא משפט,

ובפרט בין אדם לחברו, שהרי רק על ידי דין אמת יחזור לשכון השלום לבטח כנ"ל. ואם נתבונן, נשכיל

ונראה כי כל תכלית כל המשפטים הללו היא לעלות את האדם על המסילה בת א-ל כדי להשיג מידות

טובות ומתוקנות יותר. על כן, חייב האדם להוסיף לימוד על לימוד, שינון על שינון עד שהמשפטים היינו

הדינים יהיו ברמת ידיעה הלכה למעשה בשביל לא להיכשל בין אדם לחברו חס ושלום, כנ"ל.

ולעניות דעתי, אפשר לומר אולי שתיקון המשפט לאדם שפגם הוא על ידי שיעשה משפט לעצמו, וכדאי

כמה שיותר מהר כי בחלוף הזמן יגברו המניעות. ועל ידי שאדם שופט את עצמו באמת ובתמים ימנע

ממידת הדין לפגוע בו חס ושלום, כפו שדרשו חז"ל (מ"ר שופטים פ, ה): כי אם אין דין למטה יש דין למעלה,

ולפיכך נחסך ממנו המשפט, כלומר הדין מלמעלה. לפיכך, יחפש את הדרך לתיקון הפגם על פי דעת

תורה, שלרוב היא מורה שבמידה שפגם בה יתקן, בבחינת מה שכתוב בפרשתנו (שמות כא): "נפש תחת

נפש", "עין תחת עין" וגו'. וזה בבחינת מידה כנגד מידה. וזה: 'ואלה המשפטים' היינו מוסיף לדעת גם

את המשפטים שיוצאים מתוך עשרת הדברות, כאמור לעיל. כי בכך שמשה רבנו ע"ה פשט אותם לעם

כנ"ל הפכו המשפטים להיות מופשטים, כמו שדרשו רז"ל (שמו"ר  ל, ט): באו ישראל ופירש להם המצוות כל

אחד ואחד עונשה ומתן שכרה. לכן, צריך ללמוד ולהיות בקיא בהלכה בחינת רצוא ושוב, ואזי יוכל לשפוט

את עצמו, כפי שנרמז בנוטריקון של המילה משפטים: משפט שיעשה פה טרם יעשו מלמעלה. וזה

שנאמר בפסוק 'לפניהם' כיוון לרמוז אולי שיפנימו פנימה לתוך הדעת הלכה למעשה. 

ובשביל להשלים את תיקון המשפט כנ"ל צריך להמתיק את הדין בשורשו, כידוע. וכמובא בספר הקדוש

ליקוטי מוהר"ן (תורה סח): כי תחילת שורש השתלשלות הממון הוא ממקום שהנפש באה משם וכו', כמו

שכתוב (איכה ה): 'בנפשנו נביא לחמנו', מחמת שהנפש והממון באים מאותו מקום עליון, עכד"ק, ע"ש.

וכמו שדרשו חז"ל (שמו"ר כא, כג): נפש תחת נפש יש אומרים: נפש ממש, ויש אומרים: ממון. ועוד, אמרו

חז"ל (ב"ק פד): 'עין תחת עין' - ממון. ועל פי זה אפשר לומר אולי שהנפש החוטאת יכולה להמתיק את הדין

בשורשו על ידי נתינת צדקה שהיא בחינת ממון כי שורש שניהם בא מאותו מקום כנ"ל. ולפיכך, אפשר כי

מעשה הצדקה כראוי יגאל את הנפש החוטאת מהדין, בבחינת מה שכתוב (דניאל ד): "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק",

ובזאת אפשר שימנע מהנשמה לקבל את עונשה המגיע לה בהתאם לחטאהּ. וזה בבחינת פדיון נפש, כמו

שכתוב (שמות כא, ל): "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ" וגו', היינו שהכופר כלומר הממון הוא כפרה על

חטאו, כעניין הקורבנות כפי שפירש הרמב"ן ז"ל.

ועתה, אפשר אולי בסייעתא דשמיא, שיואר לנו באור יקרות הכתוב דייקא בפרשתנו בזוהר הקדוש (משפ

טים צד): 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' תַּרְגוּם: וְאִלֵּין דִּינַיָּא דִּתְסַדֵּר קֳדָמֵיהוֹן. אִלֵּין אִינּוּן סִדּוּרִין

דְּגִלְגּוּלָא, דִּינִין דְּנִשְׁמָתִין, דְּאִתְדָּנוּ כָּל חַד וְחַד לָקֳבֵל עוֹנְשֵׁיהּ. כלומר משה רע"ה היה צריך לסדר לפניהם

את הדינים והעונשים שבין אדם לחברו, בעבור שלא יחטאו והזדקקו לבוא בסוד הגלגול בשביל להזדכך.

כי על ידי שאדם יודע את הדין והעונש בגינו, ועושה משפט פה למטה כנ"ל, בטרם יעשו מלמעלה היינו

בסוד הגלגול כנ"ל, ולא רק זאת אלא גם משלים את תיקון המשפט על ידי עשיית הצדקה כנ"ל, על ידי כך

ממתיק את הדין בשורשו כנ"ל, ולכן אפשר שהנשמה לא תצטרך לבוא בסוד הגלגול, כי בכך היא מתקנת

בשורש את אשר פגמה, וממילא היא גם מזדככת. כי תכלית כל המשפטים היינו הדינים הוא שיהיה שלום

בין בני האדם כנ"ל, ועל ידי המשפט והצדקה, כמו שכתבנו למעלה, תושג התכלית כי הושג השלום, כמובא

במדרש (יל"ש שט): רשב"י אומר: מה ראו דינים לקדם כל המצוות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחברו –

תחרות ביניהן, נפסק להם הדין - נעשה שלום ביניהן. ונראה שדייקא על ידי מעשה הצדקה תכופר הנפש

החוטאת שעברה על אותה מצווה עשה או לא תעשה, ובעיקר בנידון שלנו היינו בין אדם לחברו, כי אמרו

חז"ל (ב"ב ט): שקולה צדקה כנגד כל המצוות. ועיין בספרים הקדושים במעלת הצדקה שהיא לאין שיעור

ובכך תמצא מנוח לנפשך.

וזה בבחינת מה שאמרו חז"ל (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה" - 'שמרו משפט' היינו על יד שאדם

שופט עצמו פה למטה כנ"ל, ומקדים את פדיון נפשו על ידי צדקה כנ"ל, כלומר בטרם יושת עליו כופר נפש

על ידי בית דין, או בטרם שנעשה דין למעלה בסוד הגלגול כנ"ל, ועל ידי כך אפשר שיימנע ממנו הדינים

והעונשים כי הוא ממתיק את הדין בשורשו כנ"ל. ולפיכך, אפשר בסייעתא דשמיא, שקוראים לרוב פרשת

שקלים דייקא בפרשת משפטים, כי היא זאת הפרשה תצא תמיד לפני ראש חודש אדר, רצה לרמוז לאדם

שיתעורר מעצמו לעשות משפט כנ"ל, כי חודש אדר הוא החודש שחותם את השנה, שהרי הכל הולך אחר

החיתום (ברכות יב:). אבל בשביל שתיקון המשפט יהיה בשלמות כנ"ל צריך 'ועשו צדקה' היינו על ידי שהוא

עושה צדקה כראוי בזה הוא ממתיק את הדין בשורשו כנ"ל, וייתכן אפילו שבזאת הוא מהפך את הדין לחסד

כי מעלת הצדקה גדולה מאוד מאוד כנ"ל.

ואפשר שזאת עיקר העבודה בחודש אדר כי 'אדר'(=205) עולה בגימטרייה כמניין 'הצדקה'(=205) עם הכולל.

וזה שאמרו חז"ל (שקלים א): באחד באדר משמיעין על השקלים היינו שמתחילת חודש אדר יש לעורר האדם

לתת מחצית השקל בשביל קורבנות הציבור, וכיום שבעוונותינו הרבים עדיין אין לנו בית המקדש יש להפריש

ממומנו לצדקה שהיא זכר למחצית השקל בשביל לכפר על הנפש, שנאמר (שמות ל, טו:): " לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

וזה שכתוב: 'ואלה המשפטים' רמז שצריך להוסיף על הראשונים היינו שיש להוסיף הצדקה על המשפטים

בשביל שיהיה שלמות תיקון המשפט כנ"ל, כי 'משפטים'(=480) עם הכולל עולה בגימטרייה 'שקלים'(=480),

היינו שבשביל להמתיק את הדין בשורשו כנ"ל חייב להפריש ממון לצדקה, שהוא בבחינת פדיון נפש כנ"ל. ועל

ידי כך מקרבים את הישועה כי מגלים את כבוד מלכותו בעולם, בבחינת מה שכתוב בהמשך הפסוק (ישעיה נו):

"כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות".

וזה בחינת תשובה מאהבה, בבחינת (אסתר ט, כז): 'קימו וקבלו' היינו קיימו מה שכבר קבלו עליהם היהודים,

כי בכך שמקדים את המשפט לעצמו ועושה צדקה כנ"ל, בזאת הוא מראה את הרצון הטוב שבלבו לקיים את

דבר ה' - שזה ההלכה, ובעיקר ההלכה למעשה שבין אדם לחברו כנ"ל. ולזאת אי אפשר להגיע מבלי שמחה

שבלב כי הא בהא תליא, היינו התשובה מאהבה תלויה בשמחה. ועתה, יוסף לי ה' אור להבין את מאמר חז"ל

(תענית כט): 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' באדר דווקא ולא בחודש אחר בשנה מרבים בשמחה כי על ידי זה

אפשר לעשות תשובה מאהבה, ובכך יבוא להרגיש התרוממות הנפש וקרבת אלוקים, והתעורר ויבוא מעצמו

לעשות תיקון המשפטים היינו הדינים, והמתקתם על ידי נתינת הצדקה. וזאת העבודה של תיקון המשפט

בשלמות כנ"ל, בחינת תשובה מאהבה כנ"ל, היא דווקא בחודש אדר שחותם את חודשי השנה, כי היא היא

שתחיש את גאולתנו בחסד וברחמים גדולים וגמורים, שנאמר (ר"ה, יא): 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל',

וזה שנאמר (ישעיה א): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אכי"ר.  

            פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צריך לשמור את עצמו מכל הדברים שדרך בני אדם להתגדל בהם, והם שלושה דברים: חכמה, גבורה

ועשירות, היינו שצריך לשבר גאותו שיש לו מכל אלו הדברים, ולהיות ענו ושפל בכולם (סימן גאווה וענוה,

אות יב). הצדקה מרחבת כל הפתחים של הקדושה; שכשאדם נכנס באיזה דרך ועבודה מעבודת השם יתברך,

אזי הוא צריך לפתוח פתח לכנוס באותו הדרך, ובשביל זה כל ההתחלות קשות; וע"י הצדקה מרחיב הפתח,

כי הצדקה מרחבת ופותחת ביותר כל הפתחים של הקדושה (סימן צדקה, אות לו).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה