"מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל מסבת משבצות זהב תעשה אתם" (שמות כח,יא). '..ור' נחמיה שמיר למאי אתא? מיבעי ליה לכדתניא: אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר (שמות כח, יא) "פתוחי חותם" ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר "במלואותם", אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום' וכו' (סוטה מח,ב). מדוע באבנים של האפוד והחושן יש עניין לעשות דווקא בצורה מיוחדת שכזו, שאינה כתיבה ואינה חריטה רגילה?- במשנה (סוטה ט,יא. שעליה הגמ') מוזכר השמיר ב:'משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר (תהלים יב, ב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד" וגו'. כיון שכל אלו פסקו יחד משמע שיש קשר בין כל אלו, והנה נופת צופים הוא:'מאי נופת צופים? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן. ולוי אמר: שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו. ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא' וכו' כך שמדובר על לחם ודבש, שזה מזכיר את המן שהיה "לחם מן השמים" (שמות טז,ד) “וטעמו כצפיחת בדבש" (שם לא). ובדמה לעניין המן באים אנשי אמונה שהם: 'אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה', שזהו כעין המן שירד בכל יום, כך אנשי אמנה היו בטוחים בה' שיביא להם מאכלם בכל יום כמו שנתן את המן. ניראה שלכן גם בעקבות החורבן: 'אמר ר' שמעון בן גמליאל: תדע שנתאררו [טללים שבראשונה] כשהיה טל יורד על גבי תבן ועל גבי [הקשין] מלבין שנאמר (שמות טז,יד) "והנה על פני המדבר דק מחוספס"' וכו' (תוספתא סוטה טו,ב) שהפס' הזה מובא בהקשר למן, כך שבא לרמז על ביטול הכח הזה, כעין השפעת המן בעולם. והנה כיון שיש השפעה על הנופת צופים שזה האוכל המשובח, שבעצם קשור הירידה גם לכלל הטיב בעולם 'רשב"ג אומר: העיד ר' יהושע: מיום שחרב בהימ"ק אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות' (משנה שם), שניפגם ההשפעה לשבח העולם בשל ירידת הקדושה שבחורבן. וזה גם השפיעה על האנשים (אנשי אמנה). לכן ניראה שיש בזה קשר בין האדם והשפעת הקדושה על העולם, שזהו בעצם עניינו של המקדש, קידוש עצום של העולם ע"י האדם. כך גם השמיר נימשל בתאנה וקרקע: 'כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום' שמרמז על ההשפעה למתיקות והטיב בעולם, שתאנה ניבקעת זה כשמגיעה לשבח שלה, והקרקע מרמז בדגש על העולם, וכן שניבקע בימות הגשמים בזמן שפועל לרווית האדמה כדי שיוכל אח"כ לגדל היטב. כך ניראה כשנגד זה באבנים (של האפוד והחושן) היו רושמים בדיו והשמיר היה מבקע שבזה משנהו (שעכשיו חקוק בו) אבל זה מבלי לחסר ממנו. שכך גם בעולם אנו פועלים בקדושה לתקן את העולם, שמעלים אותו לקדושה, ולכן באבנים שהיו חקוקים שמות השבטים (ולר"י בכל המקדש) זה מרמז על השפעתנו על העולם הגשמי הקשה, וכן האבנים מרמזים על לוחות הברית, שהיו עשויות אבן, שבהם מתקנים את העולם. שבלוחות היו עשרת הדיברות שהם כנגד עשרת המאמרות, שהלוחות הם השורש לגילוי הקדושה בעולם, שעומד על המאמרות (שבהם ניברא העולם). ואנו הם המוציאים זאת לפועל, שבאים (עם התורה) לגלות את ה' בעולם הזה המכוסה מגילוי ה' בברור. ולכן כנגד זה שמותינו משנים את האבן מבלי להחסירה, שלא ממעטו, כך גם אנו מתקנים את העולם מבלי לחסרו, אלא מעלים את כל כולו לקדושה כראוי, שכל העולם כולו יתגלה בקדושה. שיהיה גילוי ה' בכל העולם, וזהו '.."ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל" כשאתם עדיי אני א-ל, וכשאין אתם עדיי כביכול איני א-ל' וכו' (ספרי דברים סימן שמו), שאנו המגלים את גילוי שם ה' בעולם. לכן השמיר 'ומששת ימי בראשית נברא' כמוצמד לעניין שבבריאת העולם, לגלות את שם ה' בעולם על ידנו. וזה נעשה ע"י שכותבים בדיו והשמיר מבקע, שכך מרומז בכתיבת דיו כמו עניין ס"ת (שנכתב בדיו) שהוא התורה, ומבקע כעין הלוחות החקוקות, שמחבר ישירות מעשינו (ע"פ התורה) לתיקון העולם שמרומז והחל בירידת הלוחות. וניקרא שמיר מלשון שמירה, ששומר על הדבר שבוקע שלא יחסר ממנו, והוא 'ברייתו כשעורה' שהוא מאכל הבהמה (ראה סוטה ט,א) שבא לרמז על הפיכת האדם הבהמי והגס להיות קדוש וטהור. ונישמר בצמר ובסובין שעורה, שצמר מרמז על אבותינו שהיו רועים (וכן משה ודוד), וסובין הוא המנופה ממאכל, שכך קשור לעניין העלאת הבהמיות הנמוכה ביותר (כסולת שעורים) לקדושה ע"י בנ"י.