בגמרא במסכת שבת בפרק "חבית שנשברה" בדפים קמג ע"ב-קמד פוגשים אנו את הסוגיה המרתקת שדנה אילו פירות ניתן לסחוט לכתחילה, ובאם ניתן ליהנות ממיץ שנסחט או זב מהפירות בכל מיני מצבים ביום שבת קודש. השולחן ערוך פוסק שמותר לסחוט ענבים לתוך קדרה עם אוכל אך לא לתוך קערה לצורך משקה.

כמו כל ההלכות והדינים התורניים גם מאחורי ההלכה הזאת עומדים סודות עמוקים שמחברים אותנו ישירות ל-ד' יתברך כמו כל דבר ועניין בהוי'ה כולה.

רבי משה שלמה כשר מביא בספרו "שערי החסידות" את דבריו של רבי יוחנן בגמרא שאומר שיעקב אע"ה לא מת (תענית ה ע"ב), ומסביר עפ"י דבריו של הרב חיים בן-בצלאל בספר החיים, שיעקב אע"ה ראה בהכל אלוקות ולא רק בצד הרוחני אלא אף את הצד הגשמי הוא לא תפס כמהות נבדלת מבלי לסתור את העובדה שלא דבק בצד החומרי של החיים, מאחר ולמרות חשיבותו והעובדה שנברא לצורך נשמת האדם האינסופית, החומר כשלעצמו הוא זמני ובר חלוף ונוצר לצורך עבודת ד' כפי שהיא יכולה לבוא לידי ביטוי רק בעולם הזה, והצליח לבטל את עצמו א-ל המציאות האמיתית של ד' יתברך שחי וקיים לנצח, והדבק ובטל לדבר הרי הוא כמוהו. עכ"ל. יעקב אע"ה הבין שכל דבר שקרה, קורה ויקרה מבטא את רצון ד' יתברך וכלול בתוכו, גם ובמיוחד אם לשכל האנושי קשה להבין את ההיגיון האלוקי שמסתתר מאחורי מהלכים מסוימים.

עוד ידוע שלדוד המלך היו מעלות רבות ונפלאות אך העובדה שדוקא בגללה נבחר להיות הרגל הרביעית במרכבה, והחליף בכך את משה רע"ה שפינה לו את מקומו, היא דוקא בגלל תגובתו למשמע הקללה הנמרצת ששלח לעברו שמעי בן גרא. איפוק מעורר השראה שמבטא עונה, הכנעה וביטול לממ"ה, לרצונו, להשגחתו, לדרך בה הוא יתברך מנהל את עולמו ולמציאות האלוקית, כשבמקביל לא חש כל כעס, תלונה או טרוניה, וזאת למרות שהיה יכול להפעיל את סמכויותיו המלכותיות בצורה שונה לחלוטין, אך הוא האמין, הבין ותפס בשכלו שכמו מאחורי כל המהלכים גם מאחורי המהלך הזה עומד לא אחר מאשר ד' יתברך. למעשה דוד הע"ה לא הפריד את האדם והמעשה שניצב מולו מהאלוקות אעפ"י אופיים השלילי והפסול של הדברים איתם נפגש, והביא בכך לידי ביטוי את אמונת הייחוד שהיהדות דוגלת בה, כמו שאנו אומרים בזמן קריאת שמע שהיא מצוה חשובה מדאוריתא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹקֵינוּ ד' אֶחָד".

לכאורה לא ניכר כל קשר בין שני חלקי התורה האלה ששייכים לשני חלקים שונים של הפרד"ס במבט ראשוני, אך בחינה נוספת ועמוקה של הדברים מאפשרת לגלות ששניהם מכוונים למעשה לאותו עיקרון אלוקי מזויות שונות.

כשהאדם סוחט את הענבים לתבשיל מסוים כך שהוא מהוה חלק בלתי נפרד ממנו, זה הופך את המיץ שיוצא מהם לבחינת אוכל ולא משקה, היות וכשהוא נפגש עם התבשיל התכונה הנוזלית ואף הטעם שלו מתבטלים אליו והמיץ מתמזג איתו, כמו כפית סוכר שמוסיפים לכוס תה או קפה, כשהסוכר מתבטל למשקה, מתאחד איתו וכמו נעלם בתוכו מחד, ומאידך מהוה תוספת חשובה שמשפיעה על הטעם הכללי.

מה שעושה את ההבדל בין מותר לאסור הוא כוונת האדם הראשונית בעת הסחיטה, כך שמותר יהיה לו לסחוט את הענבים אם בעת הסחיטה מכוון הוא למזג את המיץ שיוצא מהם עם התבשיל, ולעומת זאת אסור יהיה לו לסחוט את הענבים לצורך משקה אם כוונתו היא ליהנות מהמיץ עצמו, והדבר אף אינו ניתן לתיקון גם אם ימזג את אותו מיץ שנסחט באיסור עם תבשיל כלשהו.

כשסוחטים ענבים לתוך תבשיל, גם המקור וגם היעד נקראים אוכל, ולמרות שהמיץ שיוצא מהענבים הוא נוזלי מקבל הוא את שמו עפ"י תכליתו והמקום אליו הוא שואף ועתיד להגיע עוד בהיותו במצב נוזלי, שהוא אמנם זמני אך לא רק שאינו מעקב או מפריע אלא מהוה שלב הכרחי שמקדם את המהלך הכולל ומשרת את המטרה העיקרית.

יוצא שאם כוונת האדם היא למזג בין שני דברים מאותו סוג ובעלי אותו שם יהיה מותר לו לעשות כן אך אם כוונתו ליצור סוג חדש בעל שם חדש שלא שייך למה שהוא מייצג אסור יהיה לו לעשות כן, והדבר מהוה רמז לצורת ההתייחסות של כל אדם לעולם המושגים של איסור והיתר, ומעניק לו כלי עצמתי שעוזר לו לדעת מה טבעם של כל פעולותיו, דיבוריו ומחשבותיו, האם טובים הם או רעים? וזאת ע"י שיבדוק באם הם מייצגים את רצון ד', תורתו, חכמתו ומצוותיו יתברך אם לאו, וכך ידע אם לפניו ניצב דבר היתר או איסור כדי שידע כיצד לנהוג, להמשיך ביישום תכניתו המקורית כשהוא מבין שהיא מותרת או לנסות להימנע ממנה בכל כחו כשהוא מבין שהיא אסורה.

גם מכאן כמו מעוד אינספור סיבות ומקורות מבינים אנו את החשיבות האדירה שבלימוד התורה הקדושה, שרק היא יכולה ללמד את האדם ולהדריכו כיצד לצעוד בבטחה בדרך ד' והאמת, התורה והמצוות מבלי לסטות לצדדים ולבאר לו מה טמא ומה וטהור, כשבעולם יש לא מעט אנשים שעבורם הטמא הוא טהור והטהור הוא טמא. אף אדם לא היה מוכן לקנות מחשב שלא כולל מערכת הפעלה או שהוא אמנם כולל מערכת הפעלה אך יש בה וירוס או שהיא עובדת בצורה שאינה תקינה ויציבה, גם אם הוא המשוכלל בעולם ואף נמכר במחיר מציאה, מאחר והוא יודע שכל החשיבות של רכיבי החומרה המשוכללים מתבטלת במידה והתוכנה שמנהלת אותם נגועה או פגומה ואינה מסוגלת לשלוט עליהם, לתאם ביניהם ולהפעיל אותם בצורה תקינה. להבדיל, האדם הוא נזר הבריאה וצריך לומר לעצמו "בשבילי נברא העולם" והוא היצור המשוכלל והמפואר ביותר שקיים בבריאה, מתוך הבנת החשיבות הגדולה של מערכת ההפעלה במחשב שלו ק"ו שהוא צריך להבין את החשיבות העצומה של שכל אלוקי שקיים בתוכו ומנחה אותו כיצד לפעול, מה לעשות, ממה להיזהר וממה להימנע, כדי לצלוח את מסלול המכשולים שיש בעולם הזה בדרך העולה בית א-ל ומובילה א-ל העולם הבא.

כך גם ביצירת האדם, התהליך שבסופו נולד תינוק מהאיש והאישה, עובר דרך השלב הנוזלי של הזרע, והדיון בסוגיה שופך אור חדש שמאפשר לנו להבין את גודל החשיבות של קדושת וטהרת המחשבות והכוונות שמלוות את תהליך יצירת הוולד. הרב חיים בן-בצלאל כותב בספר החיים שלאחר ברית ה"מילה" מצטרפת לתינוק האות "א" שמסמלת את אלופו של עולם ואת אחדות ד' הכוללת שאין עוד מלבדו, וביחד נשלם שם "אלקים", שנאמר: "לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (במדבר טו, מא). ברית המילה מכניסה את האדם לרשות ד' יתברך ובכך נעשה הוא כבנו ומתוך כך לא ניתנת רשות לשום כח להזיק או לחבל, שהרי מי יעיז לפגוע בבן של מלך מלכי המלכים? עכ"ל. הרב רוני בוטה אומר בשם אחד הרבנים שאם בעת החופה עולה ח"ו ספק כלשהו לחתן ולכלה שגורם להם לחשוב על אדם אחר איתו אולי היו רוצים להתחתן, או שהם לא בטוחים באותו אדם שאיתו הם עומדים להתחתן, הקשר הזה ככל הנראה לא עתיד להצליח. עכ"ל. לעומת זאת, כשהאדם עושה כל דבר בשמו של הקב"ה ולכבודו, רוצה שיהיה איתו וילווה אותו בכל זמן, מקום ומצב אפשריים ללא כל הפסק, וכך גם מכניס את ד' יתברך לכל דבר ועניין בחייו מהזעיר והזניח ועד לגדול והחשוב ביותר התוצאות והתולדות הן שונות בתכלית ונראות בהתאם.

כשהאדם מבטל את רצונו לרצון ד' יתברך הוא הופך להיות שליח מיוחד של ד' שמוביל בשמו יתברך את המגמות השמיימיות והנשגבות והרצונות האלוקיים והנעלים בעולם, ומתוך מה נאמר בגמרא: "שלוחו של אדם כמותו" (קידושין מא ע"ב) יחד עם כמה האמור לעיל ניתן להבין שדרך החיים הזאת עוזרת לאדם "לאשתאבא בגופא דמלכא", שמהוה את אחד הרצונות העיקריים והגדולים שמשותפת להרבה מאוד צדיקים שמתפללים וכמהים כדי לזכות במעלה העליונה הזאת, להישאב לגוף המלך, להתאחד ולהתמזג איתו יתברך, כשעוד בעולם הזה כשהאדם מבטל את כל עצמיותו ל-ד' זוכה הוא לגלות את כבודו ולהמשיך את אורו יתברך בארבעת עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) במקביל בצורה שפועלת גדולות ונפלאות, עושה נחת רוח ומשמחת מאוד את הקב"ה ואת השכינה הקדושה.

אדם כזה זוכה לטעום טעם גן עדן כבר בעולם הזה, מתנה על טבעית שראויה לאדם שמנהיג את עצמו ואת חייו באופן על טבעי כשהוא מוסר את נפשו לכבוד ד' יתברך וממית את עצמו באוהלה של תורה. לא במקרה קיים מכנה משותף לכל הביטויים האלה שמבטאים מוות והסיבה היא שבכל יום שעובר הצועדים בדרך המלך עוברים מהעולם הזה לעולם הבא יותר ויותר ולא זאת בלבד שאין זה סותר את עצם חייהם בעולם הזה אלא אף מעצים אותם ומאפשר להם להביא לידי ביטוי את כל היכולות והכשרונות שהקב"ה הפקיד בידם בצורה המיטבית.

משה רע"ה היה אחד מהאנשים הכעסניים ביותר בעולם ובזכות ביטול עצמיותו ל-ד', דבקותו בו יתברך, תיקון המידות והעבודה העצמית שעשה עם עצמו, הצליח לעשות מהפך מדהים באישיותו ופנימיותו, וזאת הסיבה שהתורה מכתירה אותו כעניו באדם.

ככל שהאדם מבטל יותר את עצמיותו ומשיל את הרבדים היותר שפלים ובהמיים שבו לכבוד ד' יתברך, כך מרוקן הוא את עצמו מעצמו ואת הכלי המוגבל מעצם היותו אנושי שהוא מהוה, ואז בתוך החלל שנדרשו מסירות נפש והקרבה גדולים כדי לרוקנו עובר לשכון הקב"ה.
השינוי הפנימי בא לידי ביטוי גם מבחינה חיצונית, כך שגם הדרת הפנים של אדם כזה משתנה לאין ערוך והרושם המיידי של כל מי שפוגש אותו היא של אדם מיוחד ולא מן השורה, בחינת מלאך, שיותר קרוב לעולם הבא מאשר לעולם הזה, אדם שבורא עולם קידש ורומם אותו.

אחת הטעויות הרווחות בקרב הציבור היא שיש שני סוגי אנשים, כשלסוג הראשון הם משייכים אנשים "רגילים" ששוחים עם הזרם הכללי, "עושים חיים", מתנהגים כמו כולם ונהנים מכל התענוגות שיש לעולם הזה להציע, ולסוג השני הם משייכים אנשים צדיקים, מיוחדים וקדושים שנתפסים אצלם כיצורים שלא מחוברים לקרקע המציאות של העולם הזה ח"ו, ומנותקים לגמרי מכל ענייני החומר והגשמיות, כשאותם טועים סבורים שאנשי הקבוצה השניה קורצו מחומר שונה לחלוטין ביחס לאנשי הקבוצה הראשונה, שלעומתם לא זכו לאותה מתנה אלוקית שתוכל לזכות גם אותם להגיע לדרגות הרוחניות והעליונות האלה, והאמת היא שכל יהודי ללא יוצא הכלל הוא חלק אלוקה ממעל, קורץ מאותו חומר עליון, הגיע בדיוק מאותו מקום ויש לו את כל מה שנדרש כדי שגם הוא יוכל לזכך ולקדש את עצמו, להוות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", בעל השפעה טובה וחיובית בכל העולמות, שנאמר "דע מה למעלה, ממך (הוא)", ולעבור מבירא עמיקתע לאיגרא רמא אף אם הוא נמצא במקום הנמוך והשפל ביותר, מאחר וכמו בכל מקום גם שם נמצא ד' יתברך, שנאמר "לית אתר פנוי מיניה" (זהר).

אפילו העובר מכין את עצמו היטב לפני שהוא יוצא לעולם הזה כפי שניתן ללמוד מצורת התפתחותו המרשימה, מאחר ובין אם הוא יודע ובין אם לאו הוא לא הולך להישאר במקום הנוח בו הוא נמצא במשך זמן רב, כשהסביבה בה הוא נמצא מהוה הכנה וגשר לשלב הבא שלו, וזה בדיוק העיקרון של היחס בין העולם הזה בו האדם הוא בחינת עובר שלאחר זמן מסוים יוצא ממעי אימו א-ל העולם הבא.

כל אדם גם אם הוא שייך "לקבוצה הראשונה" יכול בעזרת עבודה עצמית, רצון אמיתי, דבקות במטרה ומסירות נפש לעבור מהקבוצה הראשונה לשניה, כשלעיתים הוא זה ששם לעצמו אבנים ומקלות בגלגלים בדמות תירוצים מגוונים שמקורם ביצר הרע, הרגלי עבר שלא קל לו להיגמל מהם, התנהגויות ומוסכמויות סביבתיות שנותנות השראה וחיזוק לדרך חייו, וחברים לא הגונים שמדרבנים אותו ללכת בדרכים עקלקלות ומפוקפקות, אך למרות כל אלה צריך כל אדם לדעת שאמנם ד' שולח לאדם את כל הקשיים האלה, אך הוא יתברך גם זה שנותן לו את כל הכלים הדרושים לו כדי להתמודד איתם ולהתגבר עליהם בהצלחה.

הציור של המיץ שזב מאליו מהענבים או מהזיתים מבלי שהאדם ייעד אותו למאכל מקביל לזמן כניסת השבת, וכך כשם שגם אם לא כיוון בדעתו לקבל תוספת קדושת שבת כמה דקות לפני שקיעת החמה כדי לזכות במצוה החשובה, קיבל את השבת כעובדה מוגמרת באופן טבעי בזמן הרגיל עם השקיעה, כך גם המיץ קיבל שם משקה עוד כשזב מאליו ומתוך נאסר לכל אותה שבת מאחר ואף אחד לא סחט אותו לתוך תבשיל כלשהו מתוך כוונה שיהיה חלק ממנו.

איסור מפרק בשבת שמהותו פירוד מזכיר את ההיפך הגמור של אחת מהמגמות האלוקיות - האחדות, שהרי אחד מתפקידיו של כל יהודי הוא להביא לתודעת כולם ש-ד' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו, כששום דבר אינו חיצוני לו, והכל וכל מה שמעבר זה הוא, בעזרתו, בזכותו, בהשגחתו, מאיתו, למענו וכלול בו יתברך. כעת, סחיטת תפוז לסלט פירות תהיה מותרת בשבת, ויתכן והטעם לכך הוא שהן התפוז והן סלט הפירות הם סוגי מאכלים, כשלא נוצר כאן פירוד אלא איחוד בין שני מינים שוים בעלי אותו שם, שהרי התפוז מתאחד עם סלט הפירות ונהיה חלק ממנו, ולעומת זאת כל הפירות אסורים בסחיטה לתוך כוס לצורך משקה (שו"ע סימן שכ ס"א באר היטב סק"ב) אלא אם יש בה דבר מאכל כלשהו כמו סוכר לדוגמא ואז יהיה מותר, למעט לימון (שם ס"ו) שמותר לסחטו ישירות לכוס לצורך משקה אף שלא לתוך מאכל כלשהו, מאחר ובסחיטת הפרי שנקרא מאכל נוצר פירוד בין שני חלקיו, המיץ שמהוה את התוכן הפנימי והקליפה החיצונית, ובכך נולדת בשבת מהות חדשה שלא היתה קודם לכן, היינו אם עד עתה היה לפנינו רק דבר מאכל כעת התווסף אליו גם משקה, ובדיוק מאותה סיבה אסור לבשל ובכך להפוך מזון אינו אכיל כמו בשר, דגים ותפו"א לאכיל.

איסור סחיטת הענבים והזיתים לצורך משקה הוא מדאוריתא (שם ס"א) מאחר ורובם משמשים ליין ולשמן, כשיש שדות שלמים של ענבים וזיתים שמיועדים במיוחד להפקת יין ושמן, ולפיכך גם ההתייחסות אליהם היא בהתאם לתכליתם העיקרית, אך מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך תבשיל (שם ס"ד) מאחר וגם כאן האחדות נשמרת כשאוכל מתאחד עם אוכל.

עפ"י ההלכה מותר להניח קרח בתוך כוס משקה אעפ"י שמשנה הוא את מצבו ממוצק לנוזל ואין כאן כל חשש לדין נולד, כשהמסתם מהוה הוצאה מהכח אל הפועל. ניתן לראות איך העקרון הזה מתקיים גם כאן, שהרי הקרח במהותו הוא למעשה מים וזאת תכליתו, גם אם לא בכל המקרים אז ברובם, שהרי יש האוכלים קרחונים בטעמים בעודם במצב הצבירה המוצק שלהם, אך ההתייחסות היא לעיקר השימוש אצל רוב בני האדם. הקרח נוצר כשהמים מגיעים למקום מיוחד כמו מקפיא שמרחיקם מאקלימם הטבעי ומביאם לקור קיצוני שגורם להם לשנות צורה ולהתקשות אך מיד כשהם שבים לסביבתם הטבעית הם חוזרים למצב הטבעי.

לדברי הרב רונן שלום אלמקיס, תלמידי חכמים משולים לאש, וכך כשם שניקח כיסא ונשאירו במשך תקופה מסוימת באויר, באדמה או במים, נמצא אותו באותו מצב בו היה בתחילה, אך אם נשים אותו בתוך האש, יהפוך אף הוא לאש ויתמזג איתה ועם להבותיה, כך גם כל אדם שנדבק בתלמידי חכמים האש שלהם מדביקה גם אותו. מכאן מובנים הטעם והחשיבות הגדולים להידבק בתלמידי חכמים, מאחר וזאת אחת הדרכים הטובות ביותר להתקרב ולהידבק ב-ד' ששוכן בקרבם והאש הזאת מדבקת גם את כל מי שנמצא בסביבתם אליו יתברך, כפי שאמר רבינו בחיי: "מעט מן אור דוחה הרבה מן החושך", כמו נר שלא נחסר גם כשהוא מדליק נרות אחרים, וכשהאדם זוכה להדליק את האש הפנימית בקרב עם הקודש, לא רק שאינו נחסר אלא הוא אף מתעצם מזה ומתמלא ברצון וחשק עזים להמשיך, להאיר ולהבעיר עוד לבבות כדי לקרבם לאביהם שבשמים.

מכאן ניתן להבין גם את המעלה והחשיבות הגדולים של מצות זיכוי הרבים, שניתן לדמותה למדורה שמדבקת את כל הסובבים אותה באש ד' יתברך והשכינה הקדושה. כשאדם מחפש את קרבתם ושיחתם של תלמידי חכמים מגלה בכך דעתו כי הוא מעונין להידבק בבורא עולם וכשהוא מרגיש משיכה טבעית אליהם הוא למעשה מרגיש משיכה למי שאמר והיה העולם בכבודו ובעצמו, והמקור הפנימי לרצון הקדוש הזה נובע מהעובדה שביחס לכל הבריאות שברא ד' הם מגלים את כבודו ומופיעים את אורו יתברך בצורה הגבוהה והעליונה ביותר.

כך ניתן לראות את המגמה של כל בני האדם להתחזק, להתקרב ולהידבק ב-ד' ובמקביל לחזק, לקרב ולדבק גם את כל מי שרק אפשר אליו יתברך, ובכך לתקן ולהעלות את כל הבריאה מעלה מעלה, כשאחת המשימות שמוטלת על האדם היא להשליך את עצמו א-ל תוך כל מדורות האש הקדושות והטהורות שיכולות לעזור לו להתחבר ולהתמזג עם ממ"ה, הקב"ה, שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ד' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ".

"השלך" = ה(שם) אני שלך או (את אשר) הש(ם) (נתן) לך (את עצמך וכל רכושך).

"יהבך" = י-ה (שוכן גם) בך.

יכלכלך = יכ(ו)ל כל (גם עבור)ך או כי לך כל.

ניתן לראות דבר מעניין במילה אש, שהן מהאותיות שבאות אחריה והן דרך אתב"ש מתקבלת אותה מילה - "בת", והרי התכונה היחודית שיש לכל נקבה היא להוליד, לרבות ולהצמיח, בדיוק כמו האש של תלמידי החכמים שיוצרת תולדות תורניות וטהורות, מרבה בזכויות ובקדושה ומצמיחה פירות מבורכים וכשרים, שעתידים להמשיך בשרשרת האש, האורה והתורה.

נותרנו עם הקושיה אודות הלימון - איך זה שמותר לסחוט רק אותו כמשקה בשונה משאר הפירות שסחיטתן אסורה לאותו צורך? והתירוץ רק מחזק את הדברים, שהרי הלימון הוא פרי יוצא מן הכלל, שבשונה מכל הפירות שנהוג גם לאכלם כפי שהם וגם לסחטם בהתאם לצורך, לא נהוג לאכול את הלימון כפי שהוא כפרי כמו תפוח או אגס אלא להשתמש בו על פי רוב כמשקה שסוחטים לתה, לתיבול הסלט ולצורך מאכלים רבים, וגם כאן ניתן לראות כיצד יודעת ההלכה להתאים את עצמה למציאות יוצאת מן הכלל בהתאם, שהרי יוצא שעיקר שימושו ותכליתו של הלימון הוא לצורך משקה ולכן גם ההלכה מתייחסת אליו כמשקה שאמנם נראה כמו אוכל אך למעשה הוא משקה, כמו בקבוק מים שמבחוץ הוא מוצק אך המהות שלו היא משקה, שהרי לא אוכלים את הפלסטיק אלא שותים מתוכו את התוכן הפנימי, כשהעטיפה החיצונית נועדה רק לצורך שמירה על הנוזל שזקוק לבית קיבול עד שיגיע ליעדו, וכך סחיטת הלימון לא מולידה דבר חדש אלא רק מוציאה מהכח א-ל הפועל את מה שתמיד היה שם.