"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" וגו' (שמות כא,א-ב) פרשת משפטים על דיניה הרבים פותחת בדיני עבד עברי. לכאורה היה ראוי לפתוח בדינים ששייכים ליומיום, ולא בדיני עבד עברי שהוא נדיר, ואף לא נוהג המון שנים?- אלא שהובאה מצוה זו כראשונה כיון שהיא המצוה הראשונה בדיני ממונות שנאמרה לישראל עוד כשהיו במצרים. 'דא"ר שמואל בר רב יצחק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים' (יר' ר"ה פרק ג הלכה ה. וראה דברי מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' פרשת “משפטים"). חשיבותה של מצות דיני עבד עברי שלכן ניתנה עוד במצרים היא משום שקשורה ליציאה מעבדות מצרים (ראה בתורת המקרא שם. ובזה מובן ביר' 'ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב (ירמיהו לג) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'.' שיש קשר בין הגלויות [ובכלל זה גלות מצרים] לדיני עבד עברי), אולם גם דינים אחרים נאמרו עוד לפני מתן תורה, במרה: 'והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה. שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין ושבת וכיבוד אב ואם. דינין דכתיב (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט" וכו'.' (סנהדרין נו,ב). הרי שהדינים ניתנו עוד לפני כלל המצוות, כך שזה מראה שבדינים יש עניין חמור שלכן הוקדם לפני אחרים. וכן נאמר בהקשר לפס' כאן: 'ומניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח? "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ומה כתיב תמן "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”.' (יר' מכות פרק ב הלכה ו). וכי לא מצאה התורה מקום אחר להביא את הדין שסנהדרין גדולה יושבת ליד המזבח, הרי הסנהדרין קובעים הלכה לכל ישראל, הם עיקר מעלת התושב"ע, אז למה דווקא דינים ולא משהו חמור בהלכות?- לכן ניראה מכאן שהדינים חשובים ביותר, ולכן הם כעין כנגד כלל המצוות, ולכן בזה מובא לכעין כלל התורה של הסנהדרין, וכן ניתנו במרה זה היה כהקדמה לכלל התורה ע"י הדינים. לכן מובן שמביא המדרש: 'דבר אחר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" מה כתיב למעלה מן הפרשה "ושפטו את העם בכל עת", ואמר כאן "ואלה המשפטים", והדברות באמצע. משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע. כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע. וכן הוא אומר (משלי ח, כ) "באורח צדקה אהלך”. התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת. אהלך בדרכן של עושי צדקה בתוך נתיבות משפט, התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה. מלפניה שנא' שם שם לו חוק ומשפט. ודינין מאחריה שנאמר ואלה המשפטים' (שמו"ר פרשה ל אות ג), הרי שהדינים מחוברים עם כלל התורה, שבאים יחד, והדינים שומרים על כלל התורה. וכן משמע ' "ואלה המשפטים" ר' ישמעאל אומר: אלו מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני' (מכילתא בפס') משמע שמדמה דינים לכלל התורה. דיני עבד עברי מטרתו הוא לחנך מחדש את העבד, כיצד להתנהג כראוי, שלא כמעשיו שגנב (ובפרט שאין לו לשלם, כך שעשה זאת כעין בלית ברירה, ולכן רואה בזה כדבר טבעי, ולכן צריך לחנכו מחדש איך להתייחס לאחר ולממונו) שבאים לכוונו לדרך התורה. לכן גם הצטוו במצרים על דיני עבד, לקראת היציאה למתן תורה וא"י (שבה מקום התורה בשלמות) שכך מתחברים במצוה זו לעניין דרך התורה שמוטבע במצוה זו. וכן בנ"י היו עבדים במצרים והוכשרו בכללות כעבד להיות מסורים לאדון, וכך בהמשך ביציאתם למתן תורה וא"י, נהפכו להיות מסורים לה'. לכן בעבד עברי "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" (כא,ב), שעובד שש שנים ויוצא בשביעי, כנגד ימי השבוע ושבת, שמראה בזה שגם הדינים הם לא סתם הסכם חברתי שקבעו בממונות כדי ליישב סכסוכים, אלא זה דרך ה', זהו העולם בצורתו התקינה שמחובר לקדושת ה', שיש עניינים רוחניים אלוקיים גם בדינים. לכן גם יוצא ביובל "ועבדו לעלם" (פס' ו) '"לעולם"- לעולמו של יובל' (קדושין כא,ב) שמדוע נאמר בלשון עולם, שהיתי יכול לחשוב שמתכוון לעולם ממש (ראה שם טו,א)?- אלא בא לרמז על עולם מתוקן, שזהו יובל שהוא שנה מקודשת במיוחד לעולם, שהקרקעות חוזרות לבעליהם וכו', שספוגה בקדושה המתגלת בעולם. “כי יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה,יב) שכעין העולם מתגלה בקדושה, כעין שמתוקן הגשמי בקדושה, ולכן אז העבד יוצא בכל מצב, כיון שיש שפע קדושה לחיבור גשמי לקדושת ה'. וניראה שיש מעלה גדולה בדינים, שבהם מוריד את המצוות למעשה בעולם הגשמי עצמו, שהעולם הגשמי יתנהל ע"פ רצון ה', שזה לא רק בין אדם למקום, שכעין מתפקד רק בעצמו בקשר לקדושה, בלי השפעה לבחוץ. הדינים פועלים על העולם הגשמי המכוסה, שכל הפעולות ע"פ רצון ה' שבדינים חלים על העולם הגשמי, ולא רק על הפנימיות שלו בלבד, אלא נעשה בגשמי הגס שכביכול כעין מנותק מה', שבו הוא מגלה את רצון ה' (כיצד לנהוג בצדדים הגשמיים בעולם, ובפרט כשמתגלה הרוע של הגשמי כגנבה ובריבים וכדו'). בעניין הדינים יש חשיבות מיוחדת בתיקון העולם, כיון שחטא עץ הדעת נעשה ע"י אכילת פרי עץ הדעת, שזה כעין גניבה מה', שלא נתן להם לאכול ממנו, ולכן בעשיית רצון ה' בדיני ממונות מתקנים את שורש החטאים בעולם (ולכן פתח בעבד, שגנב ונימכר ולכן יוצא ממקומו לבית האדון לתיקון דרכיו, שכך ה' הוציא את האדם מגן עדן אחרי שגנב מהפרי כדי לתקן דרכיו). ובכלל יצה"ר עובד מכח הגשמיות שבאדם, ולכן קל יותר להתחבר לדברים רוחניים, בין האדם למקום, אבל כשזה נגע לחברו שזה עסקים גשמיים, שם יצה"ר מרגיש בשיא כוחו ולכן עובד חזק יותר, ולכן הוזהרנו במיוחד "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז,יט) הזהרה במיוחד גם לחכמים והצדיקים, בשל כוחו הגדול של יצה"ר בזה. לכן כשמגלים בזה את רצון ה' זה דבר חזק מאוד, ובו שובר כח יוצה"ר ומתחבר לה', ולכן קשור לכללות התורה, ולכן מובא במדרש שהוא כשומרים על המטרונה, שהדינים שומרים על התורה, ע"י שבירת יצה"ר. אולי בזה אפשר להבין את דבריו של הלל: 'שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. א"ל: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור' (שבת ל,א). שמה העניין שזהו כל התורה? מיילא לפרש"י הראשון 'דעלך סני לחברך לא תעביד - "ריעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז) זה הקב"ה, אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך' מובן שזהו כל התורה. אבל לפרושו השני 'ל"א: חבירך ממש, כגון: גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות' זה אמנם רוב המצוות אבל אין זה כולם?- בפשטות י"ל שלא בא לומר את כל המצוות, אלא את רובם, שניסה לומר כמה שיותר מצוות הקשורים לאחת, ועוד שמתוך שיתעסק בתורה באלו ימשך כבר גם לכל שאר המצוות. או שכל המצוות מחוברות זו לזו, ולכן גם בשאר המצוות יש קשרים לבין אדם לחברו, ונתן מצוות אלו כיון שבהם יש יותר מצוות הקשורות בגלוי. או שכל המצוות מטרתם תיקון האדם, ולכן התבטא בעניין גלוי וברור של תיקון האדם. אולם אולי אפשר שכוונתו ב'על רגל אחת', לא לצימצום התורה, אלא שיוכל לקיים את כל התורה בצורה קלה, כעין כשעומד על רגל אחת, שהוא לא צריך לעמוד ביציבות על שתי רגליו, אלא בקלות יקיים את התורה. לכן שמאי דחפו באמת הבניין, מעבר לסיפור המעשה כמות שהיה (ששמאי היה בנאי ולכן היה מצוי בידו אמת הבניין) רמז לו שלהיות דבק בתורה צריך עמל רב, עד שבונה עצמו כבניין. לעומתו הלל נתן לו פתרון, שאם רוצה לקיים התורה בקלות שידבק בעניין שבין אדם לחברו, כיון שבדברים אלו יש עניין חזק של שבירת יצה"ר, ולכן בכך יקל לו לקיים את כל התורה. לכן ניסמכו הפרשיות של מזבח ודינים, שהיר' למדו מזה לשים סנהדין אצל מזבח, שבמזבח אנו מעלים את הבהמה הגשמית לקרבן, ובזה מעלים את כל העולם לקשר גדול לה', וכך גם בדינים שבין אדם לחברו, בהתעסקות בדברים הגשמיים, כשמחברים אותם לרצון ה', אנו מעלים את העולם לחיבור גדול לקדושה, שמגלים בו את רצון ה', ששם ה' יחול בעולם בגלוי. לכן גם נאמר כאן "אשר תשים לפניהם", 'ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא,א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות' (גיטין פח,ב). שמדוע שלא ידונו לפני הגוים כשפוסקים כדינים שבתורה, הרי הם פוסקים ע"פ דיני התורה?- אלא שבדינים יש עניינים רוחניים, שמקדשים בכך את העולם, ולכן דבר זה לא שייך אצל הגוים, גם אם ידונו בדיוק כמו הדינים שבתורה, ולכן גם לא לפני הדיוטות אלא דווקא סמוכים, ש'לפניהם- קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר קודם מתן תורה כדכתיב (שמות כד) "ואל משה אמר עלה" וגו', ואע"פ שנכתבה פרשה זו לאחר מ"ת, קודם מתן תורה נאמרה, ונבנה המזבח והעלו העולה והשלמים ובאותו דם נכנסו לברית' (רש"י), שיש קשר לשבעים זקנים שעלו עם משה קודם מ”ת, שכעין מרמז על קשרם לכל התורה (כעין משה שעלה אח”כ לקבל את התורה), ולכן אז ניכנסו לברית, מימלא זהו שהדינים קשורים לעניינים רוחניים ויש בהם תיקון גדול לעולם, כדוגמת מתן תורה שהיה גילוי ה' גדול לעולם.