בחז"ל מופיעים שתי אפשרויות איך לחלק את הדין בין ר"ה ויוה"כ. הגמ' בר"ה (טז,א) מזהה את המשנה 'בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"' עם דעת הברייתא 'דתנא דבי ר' ישמעאל.. ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ' משמע שכולם ללא יוצא מהכלל נידונים בר"ה ונחתמים ביוה"כ. לעומת זאת בהמשך מובאת דעת ר"י: 'א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה' (שם ב) הרי שיש חילוק בין האנשים והזמנים, ולא כולם אותו דבר?- בפשטות הכי קל לומר שהיתה לר"י מסורת תנאית שכזו שלא הובאה כברייתא ולכן הובא בשמו, אולם זה קצת דחוק. והגר"א (או"ח תקפב סק"ט) מנסה ליישב את הסתירה הזו, ומעמיד שישנם שני דינים בימי הדין, דין אחד על העוה"ז ודין שני על העוה"ב. הדין של העוה"ב זה כמו שאמר ר"י, שהדין מחולק. לעומת זאת הדין של העוה"ז כולם נידונים בו באותו זמן. זה הסבר יפה ומיוחד, אולם מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א סותר זאת (ב'תורת המועדים' מאמר 'יום הדין לאור ההלכה') בשל דברי חז"ל בירושלמי. בירושלמי בר"ה (א,ג) שואל רחב"א על המשנה (הנ"ל) אלו שמתים מר"ה ועד יוה"כ מאי זה דין הם מתים?' וכו', ועונה שמתים מיד כרשעים כמו דברי ר"י, הרי שגם בעוה"ז הדין מחולק לדברי ר"י. אולי אפשר להביא כמה אפשרויות ליישב בין הדעות. 1. ביומא (פה,ב) מובאת מחלוקת בין תנאים, במשנה שם נאמר: 'מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה', שיוה"כ לא מכפר לבדו בלי תשובה. לעומתו מובאת שם ברייתא: 'דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר'. מימלא אולי אפשר לומר שהמשנה אצלנו סוברת כדעת המשנה שם, לכן כולם נידונים מר"ה ועד יוה"כ, ותלוי מה עשה בימים אלו ועל פיהם נישפט. לעומת זאת ר"י סובר כמו דעת רבי, מימלא אי אפשר לומר שכולם נידונים עד יוה"כ, שהרי אם כך היה היו אף הרשעים צריכים לצאת זכאים בשל יוה"כ. לכן מעמיד שהרשעים והצדיקים נידונים בר"ה, וכבר מאז ניפסק דינם, ורק הבינונים ממשיכים עד יוה"כ כדי שיזכו לחיים, ורק במקרים קיצוניים שאין יוה"כ מכפר (כמו שמביא שם רבי עבירות מסוימות) אז נידון למיתה. ומה שביר' משמע שלא סותר דברי המשנה לדברי ר"י (שהרי שואל על המשנה ועונה בדברי ר”י) אולי סובר שאותם מועטים פוסקים להם במקרים חריגים כרבי- ודוחק מאוד. או שמביא את דברי ר”י להראות שיש מקום לפסוק גם מר”ה, ולכן אף לתנא של המשנה במקרים חריגים פוסקים לאדם מר”ה. ובכ"א אפשר שלגמ' הבבלית מחלקים בין דברי התנא לר"י, כיון שבשונה מהתרוץ ביר' יש ברייתא בר"ה (טז,א) 'אדם שאירע בו.. אונס קודם יוה"כ נידון לשעבר לאחר יוה"כ נידון להבא' הרי שמעמידה הברייתא שהדין הוא ממש רק ביוה"כ. 2. מהירושלמי הנ"ל משמע שמשווה בין דברי המשנה לדברי ר"י, שאחרת מה עונה בדברי ר"י הרי עדיין קשה לדברי המשנה? מימלא יוצא שבאמת נידונים בשלושה סוגים, אלא שלדעת המשנה שאומרת שכולם נידונים בר"ה עד יוה"כ, היא מתייחסת לרובם המוחלט של האנשים, שהם אינם רשעים גמורים או צדיקים גמורים. שאותם אנשים שמעמדם ברור וגמור הם מועטים ביותר ולכן לא ראה צורך להתייחס אליהם, אלא דיבר על הרוב כיון שמביא עוד דינים ('בארבע פרקים העולם נידון' וכו') ולכן לא ניכנס לפרטים הקטנים אלא דיבר על הרוב, ובא ר"י להשלים את החלק שהתנא לא התייחס. 3. בגמ' (ר"ה טז,א) מובא הסברו של רבא בהקשר לתבואה (בהקשר לבעיה באיזה תבואה מדובר) 'אמר רבא: ש"מ תרי דיני מתדנא'. אולי אפשר שגם באדם זה אותו דבר, שיש שני דינים באדם, שפעמיים נידון. לכן יש גם שלושה ספרים, וגם כולם נידונים ביוה"כ, כיון שנידון פעמיים. בפעם הראשונה צדיק ורשע גמור נידונים מיד בר”ה, ובפעם השניה נידונים שוב ביוה"כ כי אולי הרשע חזר בו או שהצדיק ראו ליותר, ולכן נידון שוב כי ה' רצה לזכות את בריותיו. בזה אולי יהיה ברור יותר שבברייתא שם מובא מקרה אונס על התבואה ועל האדם, להשוות בניהם, שלשניהם יש שני דינים. 4. בברייתא מובא 'ונחתמים ביוה"כ' ואילו בדברי ר"י זה 'ספרים'. כך שאפשר לחלק בין זמן החתימה בספרים, שזה מחולק, לבין החתימה הסופית להוצאה לפועל. שנחתם בספר זה עדיין לא יוצא לביצוע אלא רק כרשום בספר כל אחד כמעלתו, אבל לביצוע כולם יוצאים יחד ולכן נחתם ביוה"כ. וליר' שעונה שמתים מהדין של ר"ה צ"ל שיש להשוות לברייתא בבלי שהדין הוא מיוה"כ הקודם. אלא שהיר' התקשה כיון שעכשיו נידון שוב בר"ה איך אפשר לבצע עליו דין שמדין קודם, הרי עכשיו זה דין חדש? ולזה ענה שבר"ה הרשע נחתם בספר, ולכן כיון שגם עכשיו נחתם למיתה אז זה מתחבר כהמשך לחתימה שמשנה שעברה ולכן ראוי להמיתו. 5. יש להבדיל בין נרשם בספר, שזה מה מעמדו, כרשע או צדיק או בינוני, שזהו דברי ר"י. לבין מה עונשו או שכרו שיקרה לו, שזה נחתם 'גזר דין שלו' (דגש על גזר הדין) לכולם ביוה"כ. מעין מערכת המשפט שיש את פסיקת הדין (אשם או זכאי) ובזמן אחר פסיקת העונש. וליר' שמביא שפסק הדין למות חל מר"ה, אולי כוונתו שיש מקרים קיצוניים שלא מפרידים בין פסיקת מעמדו לגזר הדין שיענש, ולכן מיד מת ע"פ פסיקת מעמדו שנימשך לעשיה, והברייתא בבלי זה מקרים אחרים שעדיין לא ניגזר דינו אלא חל הגזר דין מיוה"כ שעבר שניגזר אז דינו. 6. ע"פ היר' שמשווה בין הדעות, ניראה שאפשר שלמד שכשהברייתא אמרה 'וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ' אין הכוונה דווקא אז, אלא ש'נידון בר"ה' ואז גוזרים מיד או מחכים, שתלוי במעמדו כדברי ר”י, אבל במקסימום הגזר דין שלו נחתם ביוה"כ וזהו כוונת הברייתא לא דווקא רק ביוה"כ, אלא המקסימום שנמשך זה עד יוה"כ. וע"פ זה תתפרש הגמ' שמעמידה את הברייתא כמשנה ואומרת 'וכי קתני מתני' אתחלת דין', אין הכוונה רק חלק תחילת הדין (הכתיבה) [שהתחלה מתייחס לחלקי הדין המפוצלים], אלא שזהו תחילת זמן הדין [שזהו ההתחלה של אפשרויות הדין], שיש שבר"ה עוברים הכל, ויש שמתחלק להם בין ר"ה עד יוה"כ. אולם הברייתא שבבלי שהאונס נידון ביוה"כ הקודם סותר זאת, אולם אפשר שיש לחלק בין דין מיתה שהיא חמורה ולכן נידונת מר"ה, שלא ראוי להמית ע"פ דין קודם, לבין אונס קל שאפשר להעניש בעונש משנה קודמת כל זמן שלא ניגמר הדין ביוה"כ הזה. 7. זמן מיתת האדם תלויה גם במזל שניקבע לו בלידתו 'אמר רבא: חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא' (מו"ק כח,א) [יבמות נ,א] מימלא יש חלק גם למזל במקביל למשפט על זכויותיו וחובותיו. לכן ניראה שבחלק הראשון, שהוא מחולק בין שלושה סוגים כדברי ר"י, זה חלק מעשיו, מה ראוי לקבל עליהם. ויש שלב נוסף והוא לכולם ביוה"כ שמחברים בין הדין שניפסק ע"פ מעשיו למזלו וגוזרים על פיהם יחד. והיר' יתפרש שכיון שיש דין ע"פ מעשיו אז לפעמים לא מחכים לקשר למזלו או שכמו בבלי שנעשה לו ע"פ יוה"כ שעבר, אפשר ליישב בניהם, שביוה"כ שעבר נידון שיגמר מזלו לחיים בעשי"ת אלו, ולכן אם גם בר"ה ניפסק ע"פ מעשיו למיתה ברור שאין צורך לחכות ליוה"כ לחבר למזלו לברר מה יעשה בפועל, שהרי אין לו זכותך חיים במזלו, ולכן מת מיד בעשי"ת אלו (ויוצא שגם היר' וגם הבבלי זה שני חלקים של אותו עניין). אולי אפשר שהתלמודים חלוקים במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שלרמב"ם מיד מת השנה (הל' תשובה ג,ב) ולראב"ד מת בהמשך השנים (שהדין הוא לכלל השנים קדימה), מימלא היר' כרמב"ם ולכן מחייב שיהיה דינו שמת עכשיו מר"ה של השנה, ואילו הבבלי כראב"ד ולכן גם מגזר הדין של יוה"כ הקודם יכול למות השנה. 8. ע"פ הגמ' ביבמות (נ,א) שמעמידה את דין החיים למשך השנים, אפשר שדין החיים או מיתה שחל למשך שנים, זה נידון ע"פ הסוגים השונים כדברי ר"י, שכיון שיש המשך ממקודם אז דינו קרוב יותר לפסק הדין, ולכן בדברי ר"י זה 'זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה' שהדגש הוא על חיים ומוות. לעומתו בברייתא ובמשנה זה על כלל הדברים שיעברו עליו בעולם, ולכן בזה נידון עד יוה"כ, ולכן במשנה בברייתא מובא ביחד עם דינים אחרים (מים וכו') שמשפיעים גם על האדם בעקיפין, לרמז שעל סוג כזה מדברים. ולכן ביר' שמדברים על מוות מעמידים שניפסק בר"ה, ובברייתא בבבלי שמעמידים באונס שאינו מוות זה מיוה"כ שעבר. (וביר' בקושיא העמידו בפשטות שמוות דינו ככלל הדין, כי לא ידעו את דברי ר"י, ובתרוץ שהביאו את ר"י העמידו שיש לחלק ע"פ דבריו בין מיתה לשאר דברים). או שאפשר שבבבלי הכוונה באונס גם למיתה, וההבדל בין התלמודים תלוי במחלוקת בין ר"ע וחכמים בברייתא (ביבמות): '..זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו', שביר' זה כחכמים שגם מוסיפים חיים, ולכן כשבר"ה נידון למיתה וחייו הם ע"פ הוספה, מיד מתבטל זכות חייו, כי במקורו לא היה ראוי לגיל זה, ולכן מיד מת בעשי"ת בדין שמר"ה זה, ובבבלי זה כר"ע לא מוסיפים אלא רק מורידים, ולכן לא ראוי להמית מיד ע"פ הדין החדש כיון שהיה ראוי לחיים, ולכן מת דווקא ע"פ הדין של יוה"כ הקודם שניפסק בדין ועבר דרך יוה"כ בדין השלם (ולא דובר בבבלי במקרה שזה גם זמנו הראוי מראש, שאז זה מר"ה הזה). 9. אולי יש לחלק בין שני סוגי דין, יש דין פרטי לאדם כמה מגיע לו לחיות 'נטו' ע"פ מעשיו, וזה נידון כדברי ר"י כל אחד ע"פ עצמו, ולכן מחולק לשלושה ע"פ עצמיותם. ויש דין של הציבור מה מגיע להם שיעבור עליהם השנה, ועל זה אומרים בתפילה 'ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות' שהדין על הציבור משפיע על האדם שהוא חלק מהציבור, שלכן 'כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים' (ב"ק ס,א) ולכן ביוה"כ נידון הציבור שזהו במשנה 'בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון' ובברייתא 'ואדם נידון בר"ה' שזהו כלל האדם, כל הציבור, ודין הציבור משפיע גם על היחיד, ולכן ביוה"כ יכול לחול דין מיתה לאדם כחלק מכלל הציבור, גם אם ניפסק לו בדין השני, הפרטי (שבדברי ר"י) שיחיה. ומימלא ביר' שמת מר"ה זה זה מיתה מדינו העצמי, ובברייתא בבלי שמת מיוה"כ שעבר זה מדין ציבור, ולכן מובא מקרה של אונס כעין לרמז שמדובר באונסו ולא שמגיע לו בדינו הפרטי (זה כרמז ולא פשט, כי בפשט אונסו הכוונה שקרה לו משהו רע לא מרצונו). 10. אולי אפשר שיש שני שלבים בדין, השלב הראשון הוא כמות המצוות ועוונות שעשה, שזה נידון במחולק בין סוגי האנשים, שלכן ניקרא רשע צדיק או בינוני, שזה כמעט כמו מה שהאנשים רואים (בכ"ז יש צדיקים ניסתרים..). ויש שלב שני, שהוא הערך שניתן לכל מצוה ע"פ ערכה הפרטי העצמי, ויש עוד דברים המשפיעים על ערך המצוה ביחס לאדם הזה, כמו הקושי שלו לעשותה, והמטרה שלו בחייו וכדו', שזה ניתן לכולם יחד ביוה"כ. לכן מצד אחד יש את הכתיבה וחתימה בספר בדברי ר"י, שנירשמים בספר כמו רישום מעשיו בפועל. ומצד שני יש את 'עוברין לפניו כבני מרון' שזה 'מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא, ר"ל אמר כמעלות בית מרון, אמר ר"י אמר שמואל כחיילות של בית דוד' (ר"ה יח,א). ז"א כבשים/ דרך במקום גבוה וצר/ חיילים של דוד, שחיילים באים לכבוש למלכם, כך אצלנו זהו המלכת ה' בעולם, וזהו קידוש העולם שמרומז במעלות בית חורון (שהוא מקום) וזה נעשה ע"י בנ"י וזהו כבשים כרמז לבנ"י "ואתן צאני" (יחזקאל לד,לא), שכל זה מרמז על חלק ההקדשה של העולם, שזה תלוי בערכה של כל מצוה ועברה. וכן מובא הפס' במשנה "המבין אל כל מעשיהם" כרמז שיודע להבחין מה מעלתו וערכו של כל מעשה ומעשה, גם ע"פ היחס לאדם. והחלק השני ראוי להעשות ביוה"כ שבו ניתנו לוחות שניים, כסיום מתן תורה. לכן כשמת בעשי"ת זה מדין יוה"כ הקודם שבו הדין גמור (כבבלי) אולם צריך שיראה ע"פ כמות מעשיו גם עכשיו שדינו כרשע, ולכן לא ימנע מלתת להחיל את הדין מיוה"כ הקודם (ולכן יש קשר גם לר"ה הזה, כיר').