"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א). 'תנו רבנן: מנין שבשופר? ת"ל "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר "בחדש השביעי" שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי" ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? ת"ל "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה? ת"ל "תעבירו שופר" ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? ת"ל "בחדש השביעי" שאין ת"ל "בחדש השביעי" ומה ת"ל "בחדש השביעי"? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? ת"ל "והעברת שופר תרועה" "שבתון זכרון תרועה" "יום תרועה יהיה לכם". ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל "שביעי שביעי" לגזירה שוה, הא כיצד? שלש שהן תשע' (ר"ה לג,ב-לד,א). את דיני השופר (ועצם זה שזה בשופר) למדים בעיקר מיובל. מדוע למדים ר"ה שהוא תדיר (כל שנה) מיובל שהוא נדיר (כל חמישים שנה)?- מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שזה בא לברר לנו מה השופר בא לומר לנו, שזה כמו ביובל שהוא יציאה לחירות ושיבה הביתה, כך גם בר"ה שזה בא לידי ביטוי בניתוק מיצה"ר. וניראה שאפשר שיש בזה משום הסבר לכוחו של השופר. אותיות 'שופר' הם כמו של 'פורש' שאפילו מי שעמוק בחטאו יכול ע"י השופר לפרוש מחטאו. כמו שמובא בקבלה ובחסידות ששופר מרומז בפס' “שרש פרה ראש ולענה" (דברים כט,יז), ש'שופר' הוא הר"ת של זה, לומר שהשופר מעלה אפילו את הרחוקים ביותר מדרך הישר. אולם מדוע זה כך, במה מיוחד כח השופר?- לזה לומדים מיובל, לומר שכח השופר נעוץ בעומקו בקשר לא"י. היובל מדגיש את הקשר שלנו עם א"י, כיון שנוהג רק כשכל יושביה עליה בתיקנן: 'משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה" בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן' (רמב"ם שמיטה ויובל י,ח). ביובל אפילו השדות חוזרות לבעליהם (שם טז) שמוכיח על הקשר העמוק שלנו עם הארץ, שיש חיבור שאינו ניתק לעולם. כך השופר שתוקעים ביובל מוכיח על הקשר לא"י, וכך גם בר"ה אנו תוקעים כדי להתחבר לכח זה. לכן מובן 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א) כיון שהשופר מקשר ליצחק, שהוא לא יצא מא"י (בראשית כו,ב) ולכן קשורים בכוחם. לכן השופר מתקן אפילו את הרחוקים ביותר, כיון שבא"י יש שכינה תמידית, ולכן בכוחה לתקן אף את המקולקלים ביותר. ניראה שזה מרומז במסכת גרים (ד,ג): 'חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים. היה בארץ ישראל ואמר גר אני , מקבלים אותו מיד. ובחוצה לארץ, אין מקבלים אותו אלא אם כן היו עדיו עמו. וחביבה ארץ ישראל שהיא מכפרת עונות ופשעים, שנאמר: וכל יאמר שכן חליתי' הרי שכביכול אפילו הגרים מושפעים בא"י שמשפיע להכשיר גרים, ומיד מובא שהיא מכפרת עון. הרי שבא"י יש בעניין השכינה שבה (שמקרב אנשים לה'- גרים) גם תיקון עוונות, שהיא משפיעה לחיבור לה'. ניראה שלכן ישנו חיוב לתשעה קולות (אנו עושים יותר תקיעות בגלל הספק, לצאת ידי כל האפשרויות), וישנם 3 אפשרויות למהי התרועה בתורה (שבריםתרועהשברים תרועה), ובדיעבד ביותר '..ובמקרים יוצאים מן הכלל יתאמץ לכה"פ לשמוע במשך היום תשר"ת, תש"ת, תר"ת פעם אחת' ('דיני אלול ור"ה', מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שכעין יש עשרה תקיעות חובה המינמליות ביותר, ובפועל תוקעים בכל סוגי התקיעות גם כעין שיש עשרה, אע"פ שבפועל חייבם בתשעה (שלוש פעמים תקיעה תרועה [תלוי בפירוש] ותקעה). ניראה שזה מרמז על השבטים שנחלו בא"י, שנחלו 9 וחצי שבטים, ולכן יש כאן 9 או 10 תלוי איך מסתכלים. ועוד שאפרים ומנשה הם בעצם שבט אחד של יוסף, ולכן אפשר לחלקם לשנים וזהו 10, או לאחדם וזהו 9. ועל קדושת א"י נאמר: 'עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות' וכו' (משנה כלים א,ו) שבהקשר לא"י יש עשרה קדושות, וזהו כמו שיש אפשרות לעשרה סוגים לסדר התקיעה, תש"ת תר"ת תשר"ת, ובפרט ע"פ דעת הגאונים (אוצר הגאונים ר"ה עמ' 61) שהיו עושים את כל האפשרויות האלו במקומות שונים (שבכל יוצאים ידי חובה ולכן היו שעשו כך והיו שעשו כך), הרי שהם התרועה שבתורה, שזהו הקשר לא"י. גם התורה ניתנה בלוחות הברית בעשרה דברות, כיון שהתורה מקומה דווקא בא"י (ספרי דברים מ"ג), ולכן קשורה לקדושות שבא"י, ויחד מתקנים את כל העולם שניברא בעשרה מאמרות. וכך גם בתקיעות אנו מתחברים לקדושת השכינה בא”י, ומחילים בנו את התורה (וה' מחובר לתורה) ולכן מתקן אף את החוטאים הרחוקים ביותר מה'. בר"ן (בר"ה) מובא שלדעה שהעולם ניברא בניסן, ר"ה נימצא בתשרי כיון שהוא סמוך ליוה"כ שבו נימחלים העוונות שיש בו סליחה, שה' רצה לזכותנו. ע"פ זה ניראה שהנה מובא בחז"ל שני עניינים שהיו ביוה"כ שבהקשרם יש סליחה ביוה"כ, שהם מתן לוחות השניות שאיתם בא מחילה (תענית ל,ב) וברית המילה של אברהם (פדר"א כט), והנה הלוחות קשורות לא"י כמו שאמרנו (10 הדברות) וגם ברית המילה בעצם קשורה לא"י, כיון שא"י הובטחה כללית לאברהם, אבל בעצם זה בתור האב של בנ"י, ולכן בברית המילה שנעשה הייחוד להיות בנ"י (מופרד מהגוים) זה בעצם קשור לברור שא"י היא בשבילנו. לכן עומק ברית המילה ועומק הלוחות קשורות בא"י (ולכן אף בתקיעות זה בשלשות, כנגד 3 פעמים שעלה משה לסיני, וכנגד 3 אבותינו). לכן על העגל משה בקש סליחה בהזכרת זכות אבות וא”י: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם" (שמות לב,יג) ומיד מובא "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שם, יד) כך שגם הכפרה שבאה אח"כ קשורה בזה (ולכן בלוחות השניות מיד בהקשר הסליחה מוזכר עניינים בא"י [שמות לד]). גם בברית המילה של אברהם מוזכר נחלת הארץ בהקשר הברית (בראשית יז), כי בשניהם יש את עניין הקשר לא"י, ולכן ביובל השחרור הוא ביוה"כ, שהוא מדגיש את הקשר לא"י. ר"ה קשור ליוה"כ, שבא מכוחו (ע"פ הר"ן) לכן בר"ה תוקעים בשופר לקשר לא"י, לחבר לזכות הכפרה של יוה"כ וא"י. לדעת ר"ת שמסביר שיש שני ענייני בריאה, בניסן ותשרי, ומסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (במועדי ישראל) שבתשרי היה חלק המאמרות, הרי שלדעה שנברא בתשרי, ר"ה קשור למאמרות, שאף הם קשורים לא"י כמו שאמרנו. הקשר שלנו עם א"י מקשר לגאולה, שזהו 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו' '(סנהדרין צח,א) שהארץ נותנת פירות לבנ"י זהו קדושה גדולה שמראה על התחלת הגאולה. לכן 'ואמר רבי יצחק: … למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?- כדי לערבב השטן' (ר"ה טז,א-ב) ומובא בתוס': 'כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' "בלע המות לנצח" וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא', שהשופר מחבר אותנו לא"י ולכח הגאולה שקשור בזה, ולכן כשהשטן שומע שוב ושוב את השופר אומר אולי הם יתחברו כ"ך עד שזה יהפך לשופר של הגאולה ממש ולכן מסתתמים טענותיו, שחושב שבנ"י הולכים עכשיו לחזור למקומם כזמן הנוהג יובל, שגם במעמד זה תבוא הגאולה ויהרג. השופר מעבר לקשר ליצחק שמקשר לא"י ולגאולה העתידה שתעשה בשופר (ותקבץ לא"י מכל קצוות הארץ), יש בו גם קשר לביאה לא"י שהיתה ממצרים, שיש דעה שלומדת את התקיעות מהתקיעות במדבר (ר"ה לד,א). וגם עצם התקיעות שנאמרו, שזה תרועה, מקשר לא"י. 'אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן 'יום יבבא יהא לכון', וכתיב באימיה דסיסרא "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל' (ר"ה לג,ב) הרי שלומדים מאם סיסרא, ושם היה זה מלחמה של בנ"י נגד סיסרא בא"י. והנה אנחנו מחמירים ומהדרים לשמוע מאה קלות (מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר שזה בא לומר כאין סוף, שאנו לא מפסיקים מהתקיעות) ניראה גם כרמז לזכות במשפט, שמתחברים לה' בצורה מושלמת, שזה בחיבור מאהבה, ודבר זה הוא דווקא ראוי בא"י (שהיא שלמות הקדושה), שבחו"ל עבודת ה' מיראה ובא"י מאהבה (זוהר במדבר קיח,א). לכן בר"ה אנו מתחברים דרך השופר לא"י ולכן לאהבה, שזה שלמות הקשר לה', ולכן ע"ש הפס' “ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י,יב) 'תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך"' (מנחות מג,ב) שמברך את ה' על הטוב שנתן לנו, שזה כיראת ה' (הפס') עם אהבה (ברכות), שכעין קוראים עם א' באמצע, א=אחד, שה' אחד שהכל לטובה (ברכות ס,ב). כך גם בתקיעות מדגישים את צד האהבה שבא מא"י, ובפס' מופיע 3 פעמים "ה' אלקיך" כעין 3 התרועות (שהתקיעות מוספות מסביבם) להמליך את ה' בעולם, ה' מדת הרחמים שהוא אלקיך מידת הדין, שה' כולו טובה, גם כשיושב לשפוט אותנו בדין בר"ה.