"וְזֶה בְּחִינוֹת תְּשׁוּבָה, כִּי זֶה עִקָּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר אַיֵּ"ה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ... כִּי כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵך בַּדֶּרֶך אוֹ כְּשֶׁהוֹלֵך בַּדְּרָכִים בְּרוּחָנִיּוּת אֲזַי הַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, בִּבְחִינוֹת (מִשְׁלֵי ו): 'בְּהִתְהַלֶּכְך תַּנְחֶה אתָך'... כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ נִמְצָא שֶׁיּוֹדְעִין עַל כָּל פָּנִים שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ"קַ יִתְבָּרַך, רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר וְנֶעְלָם, וְעַל כֵּן מְבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וּבָזֶה בְּעַצְמוֹ מְחַיֶּה עַצְמוֹ בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ... וְאַחַר כָּך זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, יב)   

באחד לחודש השביעי, שהוא ראש השנה, קורא עם ישראל בקול שופר לד' אלקינו, ובכך מקיים את מצות היום המרכזית: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶֽם" (במדבר כט, א).

כתב רבי נתן מנמירוב, תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות הל' ר"ה ה"א):

"וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל הַתְּשׁוּבָה, בְּחִינַת 'שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם'... וְזֶה הוּא בְּחִינַת קוֹל הַיּוֹצֵא מִן הַשּׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹל אֱמֶת הַיּוֹצֵא מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, בְּחִינַת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ד', בְּחִינַת: 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ'... וְקוֹרְאִים אֶל ד' בֶּאֱמֶת מֵעֹמֶק הַלֵּב, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִצּוֹלִים מִן הַחֹשֶׁךְ".

ר' נתן, כמו אדמורי"ם רבים, עומד על מבנהו של השופר, אשר מצידו האחד הוא צר ומצידו השני רחב. והתוקע נופח בצד הצר, והקול יוצא ונשמע מן הצד הרחב, וזהו בפשטות: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" (תהילים קיח, ה).

אחד החידושים הגדולים של רבי נחמן מברסלב הוא שעצם הזעקה, עצם הפניה לד' יתברך, יש בה כבר יציאה מן המיצר: "כִּי זֶה עִקָּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר אַיֵּ"ה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ".

ברגע שקול הזעקה נשמע בחללו של עולם ובחללה של הנפש, הרי שהוא עצמו הופך למענה. הקושי, הזעקה, הפניה, עוד בטרם אנו מחפשים את ההיעתרות בעולם האובייקטיבי, הם עצמם המענה והיציאה מן המיצר.

זעקת 'האַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ' - היא עצמה עיקר התיקון, וכל השאר כבר הוא פועל יוצא של אותה זעקה ההופכת ברגע מקול היוצא מן המיצר לקול הנשמע במרחב. בו ברגע שהזעקה פורצת מן המיצר, שב האדם אל המרחב, אל הנינוחות, אל ההכרה כי ד' ניצב עליו: "כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ - נִמְצָא שֶׁיּוֹדְעִין עַל כָּל פָּנִים שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ"קַ יִתְבָּרַך, רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר וְנֶעְלָם".

זהו סודה המתוק של התשובה: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה סה, כד).

תקווה זו מעניקה משמעות חדשה לצמד המילים: "וַיֹּאמֶר ד' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ" (במדבר יד, כ) - הסליחה, מובטח לנו, מתגלה בעוד אנו מדברים, וקול השופר היוצא מלב נשבר ומנפש כואבת, הופך בן רגע לקול מבשר, מבשר ואומר: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ".

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון: http://etzion.org.il/he/home