"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלח לו" (דברים כט,יח-יט). 'אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו' (סנהדרין עו,ב). 'למען ספות - לחבור כמו ספו שנה על שנה. רוה את הצמאה - שבע בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע וכן גדולה לקטן. והמחזיר אבידה לכותי - השווה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם. רוה - עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם. צמאה- זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו' (רש"י). אמנם דורש זאת בהקשר לפס', אולם מה העניין בכך, מה המיוחד דווקא בדברים אלו?- בהמשך מובא 'תנו רבנן: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: (ישעיהו נח, ט) "אז תקרא וה' יענה"'. שזה להיפך מהנאמר קודם שהם דברים שה' נגדו ולא סולח, ואילו בדברים אלו ה' בעדו ולכן עונהו. לכן ניראה שהם הפכים: אוהב את שכניו זה ההיפך מבתו לזקן, שמה פתאום נותן לזקן את בתו?- אלא שבא לטובת שכנו ולכן מוכן לתת לו את בתו, וכך את הצד החיובי של אהבת שכנו הפך לרעה. קירוב קרוביו ונשיאת בת אחותו זה ההיפך מאשה לבנו קטן, שבמקום לקחת את בת אחותו לקירוב קרוביו הוא מחברה לבנו הקטן. מלוה סלע לעני זה ההיפך ממחזיר אבידה לגוי, שדינו של הגוי בכסף הוא דין חמור שחייב מיתה על גזילה, ולכן בנתינת כסף לעני זה הצד החיובי שבעשייתו, ואילו מחזיר לגוי זה חיזוק כספו של הגוי (שכעין לוקח הגוי מההפקר) שזה צד רע (במקום לעשות עם זה דבר חיובי). כיון שכסף ויצר המין הם דברים חזקים מאוד בעולם, לכן יש בהם חשיבות גדולה לשני הצדדים. ניראה שכל זה קשור גם לבסיס העולם 'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבוד ועל גמ"ח' (אבות א,ב). שתורה מרמז על שכניו שכל התורה זה שורש של בין אדם לחברו (שבת לא,א), ועבודה בביהמק"ד מרמז על קרוביו כמו שמקרב הקרבן בין שמים וארץ שכך גם הוא מקרב, וגמ"ח מרמז על הנתינה לעני. לכן בעשיה חיובית או שלילית משפיע מאוד על עמידת קדושת העולם, ולכן ברע ה' לא סולח לו ובטוב ה' שומע לו. פס' קודם מובא "פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" (יז) ומובא בקבלה ובחסידות שזה מרמז על השופר (ר"ת של "שרש פורה ראש ולענה") שמתקן אפילו אנשים כאלו. ניראה שזה קשור גם לדברנו, שתקיעה היא כנגד התורה, שבהר סיני היו קולות שופר (שמות יט,טז), שברים זה כנגד עבודה, ששברים כאנחה עמוקה על הריחוק שבין שמים לארץ, ותרועה כנגד החסד כעני שבוכה הרבה על מר גורלו, שבשופר אנו באים לחזור לקדושה. אולי פורה ראש מרמז על שנים (פורה שיוצא עוד ולכן כשנים) כנגד בתו לזקן ובנו לאשה ששניהם ענייני אישות (וכן באישות פורה). ולענה מרמז על העני ("לענה" דומה ל- 'לעני') שבמקום שכספו ינתן לצריכים הוא נותן לגוי, שמחזיר לו אבידתו. לכן דין שופר נילמד מיובל (ר"ה לג,ב) שהוא ניקרא עולם, שיש בו עניין תיקון השלם לעולם, וכך גם בר"ה אנו תוקעים לחבר את העולם בתחילת השנה לתיקונו השלם שהכל יהיה בקדושה, להעמיד את הקדושה של 'שלושה דברים העולם עומד' בשלמות.