'בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח, על התבואה. בעצרת, על פירות האילן. בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם". ובחג נידונים על המים.' (משנה ר"ה א,ב) מדוע דווקא בר"ה אדם נידון?- מרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא בספרו 'מועדי ישראל' (מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם') את הר"ן שמסביר שע"פ שיטת ר"א זהו זמן בריאת העולם, וע"פ שיטת ר"י הטעם הוא משום שה' רצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה, שזהו יוה"כ, לכן נידון בר"ה וניתן את עשרת ימי תשובה לבינונים עד יוה"כ. וכן מביא הסבר עמוק לשיטת התוס' שגם לר"י יש קשר לבריאה בתשרי, ראה שם באריכות. ניראה שבמשנה יש חילוק בין ראשי השנים (משנה א) לימי הדין (משנה ב), משמע שרומז קצת שלר"י אין זה כלל ראש השנה של העולם אלא רק ימי דין, ולכן לא הביא כלל שר"ה הוא ראש השנה לאדם, משמע יותר כר”ן. אולם אין זו הוכחה כיון שגם לשיטת תוס' עיקר ר"ה לר"י הוא בניסן, ולכן לא הובא כר"ה לאדם, ועוד שאפשר שמה שנאמר 'ר"ה לשנים' רומז על חלק בריאת העולם בר"ה. הנה לכאורה לשיטת הר"ן למה לא לדון רק ביוה"כ שבו יש מחילה למה מר"ה (אמנם הר”ן מביא עוד הסבר שאולי ה' התחיל לסלוח בר”ה לקראת יוה”כ, אולם זה בנוסף להסבר הראשון שזה דין לקראת יוה"כ שבו מחילה ולא אותו הסבר)? אמנם מביא הר"ן שזה כדי שיהיה זמן לשוב בתשובה, אבל למה לא רק ביוה"כ ושהאנשים יחזרו מעצמם קודם?- וניראה שפשטות שאדם מזלזל עד הרגע האחרון, ולכן צריך שיהיה יום דין בר"ה שרק כך האנשים ירצינו ויחזרו בתשובה. ואולי אפשר לומר עוד, בר"ה ה' דן אותנו כשאנו סומכים עליו, אוכלים ושותים ובטוחים באהבתו אותנו ובהיותו דן אותנו לטובה, וכך ראוי להיות בהדגשת האהבה שיש ביננו לה', ואמנם גם ביוה"כ צריך שתהיה אהבה ובטחון כזה, אולם כיון שזה בא בצום ופחד כעין מידת הדין אז קשה להתחבר לאהבה ושמחה גמורה, ולכן חולקו ימי הדין בין ר"ה ויוה"כ, כאשר יש את עשי"ת בניהם שבהם עושים תשובה ולכן אז מגיעים ליוה"כ אחרי תשובה מרובה ולכן קל יותר להתחבר לאהבה ובטחון בדיננו לטובה. וניראה שאולי אפשר לומר שיוה"כ ניקבע לסליחה שבו ניתנו לוחות שניות לאחר ארבעים יום שהיה משה בסיני, והנה ראוי להבין מה המיוחד בארבעים יום אלו, אמנם בפשטות זה כעין ארבעים יום הראשונים, אולם גם בהם לא מובן מה המיוחד דווקא בארבעים יום?- ניראה שבמתן תורה היה זה כעין בריאת העולם בקטנה, כיון שבו ניקבע העולם 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם יראה למה שקטה? ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). משמע שהסוף הממשי של בריאת העולם היה במתן תורה. והנה בנ"י חטאו בעגל וזה גרם לקלקול מתן תורה 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן. שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם" חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א) ולא חזרו למעמד שהיה קודם. וכן הופיע בלוחות שהיו קשר נתינה התורה במתן תורה, כשחטאו בעגל 'תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח. ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו' (יר' תענית ד,ה). שבעקבות חטא העגל פרח הכתב כמביע ביטול לנתינת הלוחות (ומתן תורה המרומז בו). ואף ניראה רמז שנפלו בעקבות כך מכובדם ונישברו, כעין מרמז על העולם שנפל כח עמידתו בעקבות העגל והיה ראוי להחרב. ואז באה בקשת הסליחה של משה על העגל בהיותו ארבעים יום שניים, ואח"כ עליה לארבעים יום נוספים למתן לוחות שניים כתחליף לראשונים, כבאים לתקן את מתן תורה. מימלא ניראה מכל זה שארבעים יום אלו הם כעין זמן הקשור בבריאת עולם, סיום העולם, ואח"כ תיקון העגל והחזרה מהקלקול שנעשה בסיום העולם בשל העגל, וכל זה קשור לאדם שהוא מקבל את התורה ובזה משלים את סיום העולם (וכן מודגש שהיה צריך להתקן בכך שלא ימות). והנה אדם מתחיל להיות לבריאה נחשבת לאחר ארבעים יום, 'אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום' (בכורות כא,ב) (ופרש"י: 'ארבעים יום - דהמפלת יום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וטהור, בציר מהכא מיא בעלמא הוא') מימלא לכן מתן תורה והעליות הקשורות איתו היו ארבעים יום כנגד בריאת האדם בעולם. ע"פ זה מובן מדוע ביוה"כ יש זמן מחילה ודין בעולם, כיון שיש בו מחילה על העגל וקשר להעמדת העולם ע"י האדם, ולכן בו ראוי לדון את האדם על העולם. והנה אמנם זהו ארבעים יום, אולם זה מצד קשר האדם, אבל מצד העולם יש עניין של התחדשות בשלושים יום, שבו החודש מתחדש, ולכן היה ראוי להחשיב את הזמן גם בחודש, לכן מצד העיקר זה ארבעים יום, אבל יש גם צד של העולם בחודש, ולכן לאחר חודש שעלה משה (שזהו מר"ח אלול לר"ח תשרי) יש גם עניין לציינו, ולכן גם בו יש עניין חשיבות של העמדת העולם, ובפרט בר"ח שמציין את חידושו, וזהו ר"ה שהוא חודש מעליית משה והוא עצמו ר"ח שמסמל את התחדשות העולם, ולכן בו נידון העולם. ניראה שיש בזה גם לברר מדוע בר"ה כל העולם והאדם נידון, ואילו ביוה"כ רק בנ"י נידונים, כמו שמביא מרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'מועדי ישראל' מאמר 'ר"ה יום הדין האוניברסלי'), כיון שר"ה זהו הזמן שמתחבר מצד העולם, ואילו ביוה"כ זהו תיקון של עיקר האדם, ועיקר האדם בעולם, האדם הניבחר שמיועד לתקן את העולם זהו בנ"י, שזהו 'דתניא, ר"ש בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם' (ב"מ קיד,ב), שאנו עיקר האדם בעולם, ולכן עניין הארבעים יום שקשור ביצירת האדם שמרמז גם על יצירת העולם על ידנו זה דווקא בבנ"י, ולכן הדין אז הוא רק לנו. ואולי רמז שמארבעים יום יוצא האדם מסתם מים להחשב אדם, לעניין ימי טומאה, וכך גם דווקא בנ"י מטמאים באהל ולא הגוים, וזה דווקא באהל [שטומאת מגע מת יש גם בהם] רמז לעולם שבו רקיע כאהל, 'ר"ל אמר: שבעה' רקיעים 'ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. וילון אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר (ישעיהו מ, כב) "הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת"' וכו' (חגיגה יב,ב). הרי שבהקשר להתחדשות העולם יש קשר "כאהל" ולכן גם טומאת האדם באהל קשור כהתחדשות עולם דווקא לבנ"י שאנו עיקר תיקון העולם וחידושו, וכך גם הזמן כנגד ארבעים יום שקשור להעמדת העולם הוא דווקא בנו. ואולי אף חשיבות הארבעים יום הוא שמאז יוצא מהיותו מים, אולי מאז מתחיל ללמוד תורה, 'דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו.. ומלמדין אותו כל התורה כולה' וכו' (נדה ל,ב) שמאז היותו ולד מלמדים אבל קודם לכן אינו אלא מים ולא ולד ואין קשר ללמדו (ואולי לכן דווקא מאז הטומאה) ולכן ארבעים יום שכנגד הווצרות האדם קשור בתורה שקיבלנו, ולכן זה ארבעים יום שזהו תחילת לימוד תורתו, וכך מתן תורה הוא תחילת התורה בעולם, ולכן קשור דווקא אלינו שאנו לומדים תורה ומתקנים את העולם להתחדש בקדושה. לכן יש מצד אחד את זמן העולם בר"ה ומצד שני את זמן האדם בארבעים, ומחברים בניהם עשי"ת שמביאים תשובה לתיקון העולם. עוד ניראה שאולי יש רמז בזמן של ר"ה, שיוה"כ הוא זמן הסליחה ולכן ראוי לדין, אולם ראוי להזכיר את היותנו מקדשי עולם, ולכן יש את עשי"ת, כיון שעשרה מרמזים מצד אחד על הדברות (שבהם רמוז כל התורה) ועל עשרת המאמרות שבהם ניברא העולם, שאנו מתקנים אותו ע"י התורה, ויש בשנה ע"פ שמש כ-365 יום, וע"פ הירח כ-354 שזהו 11 יום, אולם כיון שעושים עיבור החודש אז הוא 353-355 יום בשנה, ולכן כשמתייחסים למקסימום בשנה רגילה (לא מעוברת) זה הבדל של 10 ימים (ובמינימום זה פחות יומיים, כרמז ליומיים של ר”ה [הראשון שהוא העיקר] ויוה”כ, וכן יוצא הבדל של 12 יום כנגד 12 שבטי ישראל שהוא שלמות בנ”י), ולכן יש גם רמז בעשרה ימים להיותנו מקדשי החודש שזה מעלתנו העליונה שקובעים על העולם ע"פ כח התורה שניתנה לנו, עד כדי כך ש'ד”א, "אשר לו אלקים קרובים אליו". א"ר יוחנן: כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה ואימתי יום הכפורים, הקב"ה אומר להם: לי מה אתם שואלים? אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה. מנין דכתיב "אשר לו אלקים קרובים אליו", אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן, אלא אשר לו אלקים קרובים אליו, הוא וכל פמליא שלו. אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה: עד שלא נעשית אומה שלי, מועדי ה', מכאן ואילך אשר תקראו אתם' (דברים רבה ב,יד). לכן ראוי להדגיש את היותנו מקדשי החודש שבזה מובע היותנו אומתו של ה' שקובעים עד שה' ופמליתו מקשיבים לנו מתי לדוננו, וזה מעלה גדולה לזכותנו, ולכן מודגש במדרש על ר"ה ויוה"כ, כניראה כדי לרמז לזה, וכן מאותו פס' למדו בהמשך 'ד"א, "כי מי גוי גדול" א"ר חמא בר ר' חנינא: איזה אומה שגידלה אלהיה כאומה זו. בנוהג שבעולם אומה מבקשת לעשות מלחמה ואינן יודעין אם נוצחין ואם אין נוצחין, וישראל ודאי נוצחין שנאמר "כי מי גוי גדול וגו'' (שם טו). הרי גם רמז בפס' לניצחון שלנו שה' עוזרנו, ומימלא גם בדיננו. ועוד, בשנה שמשית יש 365 יום כשעשירית מזה הוא כ-36 רמז ל-לו צדיקים 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו" ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב) הרי שיש לפחות לו צדיקים בעולם שמקבלים שכינה, שזהו יסוד קדושת גילוי ה' בעולם, ולכן חייב להיות מינימום כך בכל יום, ולכן אותם ל"ו צדיקים מצדיקים את קיום העולם בקדושה, ולכן הם זכות גדולה לחיוב במשפט, ואולי רמז בדרש הפס' (לא כפרושו כפשט, שהרי בפשט לא כך הכוונה, אבל בפשט גם לא מדבר על ל"ו צדיקים, אלא זה מהדרש לפס' לכן אפשר לדרוש בהקשר הדרשה) "ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלקי משפט ה' אשרי כל חוכי לו" (ישעיהו ל, יח)שה' חונן אותנו ומרחם עלינו במשפט בזכות אותם ל"ו צדיקים בעולם. לכן ראוי לרמז על אותם צדיקים, לכן יש עשי"ת שהם ל"ו מהשנה, שבהם אנו מתקדשים ומרמזים על קשרנו בקידוש העולם יחד עם אותם ל"ו צדיקים. ואולי אפשר לעניין ר"ה שהוא חודש לאחר עליית משה למתן לוחות השניים, ובנ"י התכוננו בעלייתו של משה לשוב בתשובה שלמה על העגל, ולכן לאחר חודש יש כעין חשיבות של התחדשות, ולכן אז ראוי לדון כתיקון שלם, שהמיתה חזרה לעולם בעקבות העגל (ע"ז ה,א) ולכן ראוי אז שמתגברים על חטא העגל, לדון על חיי האדם להחיותו, וכן ביוה"כ שירד ממש אז גם הושלם והודגש תשובתם ולכן ראוי גם בו לדון על חיי האדם, כשבר"ה נכתב ונחתם צדיק ורשע, צדיק שתיקן עצמו מהחטא והרשע שעמוק בחטא, ואילו הבינוני ניתן לו עוד זמן לתקן חטאיו עד יוה"כ שאז הוא הסוף השלם. זהו שנאמר בגמ' 'א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה... ר"נ בר יצחק אמר: מהכא (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" מחני נא זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינוניים' (ר"ה טז,ב) הרי שיש קשר בין הסליחה על העגל לבין זמני הדין השונים. ואולי זמן הארבעים הוא כנגד האמהות (שמסומל ב-4 אמהות כפול עשר שמייצג שלמות) שהתורה ניתנה לדורות, ועיקר מצוות לימוד תורה הוא ללמד לבנים "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא,יט) ולכן חשיבותה היא בהעברה לבנים, והיהדות עוברת ע"פ האם, ולכן יש חשיבות לרמז האמהות. אולי רמז ב'אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני' וכו' (קידושין ל,א) שמתן תורה בארבעים יום כרמז להעברה לדורות הבאים. וכנ"ל בעליה ללוחות השניים שהם כתחליף לראשונים, ובהם קשר הסליחה מהעגל. אולם מצד שני הבחירה בנו נעשתה מכח בחירת האבות, ואף הסליחה ניתנה ע"י הזכרת זכות אבות (שמות לב,יג) ולכן יש חשיבות גם בשלושים (האבות הם 3 כפול שלמות של עשר) ולכן גם אחרי שלושים יום מעליית משה יש חשיבות למחילה. לכן יש את ר"ה אחרי שלושים ויוה"כ אחרי ארבעים. ואולי התכוננו לעשיית תשובה ברדת משה עם הלוחות השניים ולכן ביוה"כ עשו תשובה, וגם התחילו בתחילת החודש בהקשר הצפיה לרדת משה (ולא עשו כל הארבעים כי זה עוד רחוק) ולכן עשו תשובה בעשי"ת, ומצויין זאת בדין בתחילה וסוף, בר"ה וביוה"כ. ואולי ראוי תשובה על כל דברה ודברה שפרחה מהלוחות, ולכן עשרה כנגדם, וזהו עשי"ת, ומודגש בתחילה ובסוף ע"י דין. ואולי אפשר שנאמר על סוכות "וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג,טז) "באספך את מעשיך" - שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים' (רש"י). הרי שהתורה מרמזת על צאת השנה בהקשר לכך שאוספים הביתה לקראת הגשמים, ולכן זה כמו זמן סיום השנה, אולי לכן אז נידונים בתחילת החודש כתחילת שנה חדשה, כי ניפרדים ממה שעשו כל השנה ועכשיו כמו שהגיעו לנחלה, כאילו מתחילים חיים חדשים טובים שאוספים את הטוב ולכן ראוי לדון האם מגיע להם עכשיו חיים טובים. ויותר מזה, ניראה שבא הדין אז כדי לחדד לאדם את קטנותו, שיזכור שהכל מה', וכך ידאג גם לתת לחלשים ולנזקקים, כמו שה' דואג ונותן לנו, ובפרט כשיזכור שנידון על חייו "וצדקה תציל ממות" (משלי יא,ד). אולי אפשר שלזה רמז בפס' “לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, צדקת תמים תישר דרכו וברשעתו יפל רשע, צדקת ישרים תצילם ובהות בגדים ילכדו, במות אדם רשע תאבד תקוה ותוחלת אונים אבדה, צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו" (שם ד-ח), שמוזכר ההבדל בין רשעים לצדיקים, שצדיק לחיים ולהחלץ מרע, ואילו רשע יפול עד מוות, וכל זה קשור שה' כועס עליו ביום, אולי רמז ליום הדין שבו כועס על הרשעים, וזה קשור להון שאוסף הביתה, כמו שאמרנו שזמן הדין קשור לזמן האסיף, שמר"ה מתחיל לאסוף ולכן אז נידון כתחילת זמן זה ולכן ראוי לדון בו, ובנוסף יש בזה משום דירבון לנתינת צדקה. ובסוכות הוא כנגד השיא או לקראת סוף האסיף.