"כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם, ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר" וגו' (דברים ז,א-ד). '...אמר רבי יוסי בר חנינא: דאמר קרא "לא תחנם" לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן? א"כ לימא קרא: לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם? אם כן לימא קרא: לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם' (ע"ז יט,ב-כ,א). מביא תוס' ד”ה 'דאמר': 'דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע. דריש נמי מהאי קרא בסמוך שלא ליתן להם חן ושלא ליתן להם מתנת חנם וסתמא דמלתא מיירי בכולהו עובדי כוכבים וכן משמע בסוגיין בסמוך.. אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים.. וי"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות' וכו'. ובאמת כך מוכח מההמשך בגמ': 'ד"א לא תחנם לא תתן להם חן.. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו'. וכן מוכח ביר' (ע"ז א,ט) 'הורי רבי יוסי בי רבי בון שאסור להשכיר להן קבורה בא"י על שם לא תתן להם חניה בארץ' והרי בזמנם כבר לא היו שבעת העממין, מימלא מוכח שמדובר על כל גוי (ויש שם עוד דוגמאות שדנו על זמנם). והנה באמת אם כך צריך להבין כיצד זה שבפס' שמדבר על שבעת העממין מכניסים את הדין של כל הגוים מבלי לעשות הפרדה בניהם, אלא אנחנו מחלקים בין הפרטים, כיצד הרי אין לזה לכאורה רמז בפס'?- וניראה שיש רמז, שהנה בפס' נאמר "החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם" שכיון שאמר "החרם תחרים אותם" מספיק היה לומר "לא תכרות ברית" שמובן שזה עליהם, ומקסימום היה צריך לומר "לא תכרתם ברית" מדוע מביא בפרוש "להם"?- ניראה שבא לומר שברית אסור לכרות עם שבעת העממין, ולכן מודגש "להם", אבל "ולא תחנם" זה כללי על כל האומות, ולכן לא נאמר "לא תחן אותם" אלא "תחנם" כעין צורת לשון שונה ממקודם, לומר שבזה לא חל דווקא "להם", אלא על כל האומות. וכן ההמשך "ולא תתחתן בם" וגו' שיכל להאמר "לא תתחתנם" והורחב בלשון ל"לא תתחתן בם" להדגיש בם ולא בשאר אומות, שלשאר אומות מותר להתחתן איתם לאחר גיורם, ואילו עם גרים משבעת האומות אסור להתחתן איתם (יבמות עו,א). ניראה ששני הדינים, של חן ומתנת חינם, קשורים להמשך הפס', שאם תראה את חינם בסוף תבוא להתחתן בהם (שזהו המשך הפס') וכן אם תתן להם מתנות חינם זה יביא לקירבה שלבסוף יגיע לחתנות (ולצערנו אנו רואים רבים כאלו כיום..). והדין של חניה קשור למקודם, שה' מביאנו לארץ לעלינו לא לתת לגוים להיות כאן (שאת שבעת העממין להרוג ואת שאר הגוים לגרש). והנה את פרשת "ואתחנן" קוראים תמיד לאחר ט' באב, סימן שיש כאן לימוד לעניין צום ט' באב. (למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א יש שיעור שלם שבו מראה שבפרשת ואתחנן יש את תיקון סיבת חורבן הבית, שזה ב"ועשית הישר והטוב"). ניראה שכאן מרומז המעשה שקשור לחורבן ירושלים, שהנה בסיפור של קמצא ובר קמצא (גיטין נה,ב-נו,א) בר קמצא ניסה למנוע את השפלתו ע"י שישלם על כל הסעודה ובעל השמחה לא הסכים. זהו כמו חן ומתנת חינם שאין לתת לגוים, אבל לישראל כן היה צריך לתת, כך בעל השמחה היה צריך לראות את חינו של בר קמצא ולא להשפילו, ואם כבר עבר על זה, לפחות שיעשה כמתנה ויתן לבר קמצא גם אם לא מתחבר איתו, ואם גם לא זה לפחות כעין לקבל את מתנת חינם של בר קמצא שישלם על הסעודה ולא לזרקו. ובר קמצא הלך לקיסר והביאו להוריד מרד כביכול, שבזה עבר על לא תתן להם חניה. אולם ניראה שזה עמוק יותר, שר"י מביא כסיבה לחורבן: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב) שמניין לקח זאת ר"י?- אלא שזהו הסיפור של קמצא ובר קמצא, שהרי מצד הדין באמת הסעודה שלו ולא חייב להכניס את בר קמצא, אולם לפנים משורת הדין היה צריך להכניסו, ולו היה עושה כך לא היה מגיע לחורבן, אלא שחכמים לא מיחו בו כי דנו ע"פ דין תורה שאינו חייב, וזה קומם את בר קמצא ללכת לקיסר ('אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו' וכו') מימלא זהו מקורו של ר"י. והנה נאמר על מקור חורבן בית ראשון: 'אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א) ומביא במקום הר"ן בשם ר"י החסיד: 'שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה'. אמנם זה בבית ראשון אולם ניראה שאף בחורבן בית שני יש את היסוד הזה (מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר שאי חשיבות התורה מביא לעשות רק מה שחייבים ולא לפנים משורת הדין. וניראה ש)אפשר (גם) לומר שע"י אי החשבת התורה, שלא עוסקים בה לשמה, זה מביא לניתוק משורש התורה שהוא גמ"ח. 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים' (סוטה יד,א) שהכוונה שהתורה במהותה היא חסד שלכן זה בא לידי ביטוי בתחילה וסוף. אולי זהו כלל דברי הגמ': 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא". דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי' וכו'. ניראה שכוונתו שמשה רצה ליכנס לארץ, כיון שהתורה מקומה השלם היא בא"י (שבחו"ל הוא כ"ציונים”) לכן רצה ליכנס לא"י, לא רק כפשט שבא"י יש הרבה מצוות שאין בחו"ל, אלא בעומק 'הרבה מצוות נצטוו ישראל' שזהו כלל המצוות, 'ואין מתקיימין אלא בא"י' הקיום השלם והאמיתי שלהם זה דווקא בא"י, ולכן רצה משה ליכנס לשם כך לארץ. והתורה בשלמותה קשורה ביסודה לגמ"ח, ולכן נאמר צמוד לכך שהתורה תחילתה וסופה חסד. והחסד הראשון הוא כתנות העור שניתן לאדם וחוה שהתביישו בעקבות עץ הדעת, מימלא זה בא לומר שהתיקון של התורה את עץ הדעת קשור בגמ"ח, וזהו סופה חסד שמשה היה איש התורה, ולכן ה' עשה עימו חסד בסופו, כמו שהסוף (תיקון העולם) יהיה בשלמות תיקון החסד של התורה. וזהו 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא' (שבת לא,א). מימלא כשלא למדו לשמה ולא התחברו לעומק התורה, אלא נישאר רק הצד החיצוני, אז זה גרם למעשה שדנו ע"פ התורה בלי שורשה, בלי לפנים משורת הדין. ניראה שלכן אומרת הגמ' 'שלא ברכו בתורה תחילה' שגם מרמז שלא התחברו לברכת התורה, הברכה של חסד התורה, אלא נישארו רק עם החלק החיצוני הדין היבש. וזה גרם גם שלא ברכו את 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' שהתרחקו מהתפיסה שהתורה היא של כל בנ"י יחד ולכן התרחקו מחיבור בבנ"י שמביא ללפנים משורת הדין, ולבסוף הגיעו לשנאת חינם ממש (או לרצח וניאוף בבית ראשון, וחטא ע"ז זה ריחוק שלם מהתורה). לכן דין מתנת חינם ומציאת חן שאסורה כלפי גוים (כדי שלא להתקרב) מצווה כן לעשות זאת כלפי יהודים, כדי שיהיה אחדות שלמה בעם ישראל באהבת חינם. וניראה ששורש החורבן עוד החל אצל אריסטובלוס והורקנוס שהלכו לפומפיוס הרומי שיעזור להם אחד נגד השני, שנילחמו זה בזה, וכך יוצא ששם החל שורש החורבן, שיש שנאת חינם- שנילחמו זה בזה (שעשו אי מציאת חן ומתנת חינם) והביאו את הרומים לארץ (לא תתן להם חניה), ואצלם פסק השלטון העצמאי של היהודים בארץ. ולאחר כמה שנים (אחרי שלא תיקנו פגם זה) והתעצם בחורבן הבית ע"י שנאת חינם והבאת הקיסר הרומי להחריב את ארץ בטענת בר קמצא שהיהודים מרדו בו. לכן פרשת ואתחנן מופיעה לאחר ט' באב, לומר שהתיקון לחטאים שגרמו לחורבן הבית, הוא ע"י עשיית "לא תחנם" שזה חל כלפי הגוים, והיפוכו הוא לגרום לאהבת חינם (חן ומתנת חינם) וליישב את הארץ על ידנו (היפך מלא תתן להם חניה) ובכך לזרז את הגעת משיח צדקנו במהרה בימנו, אמן.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.