"ואהבת את "   לפרשת " ואתחנן טו באב " --------------------------------------------------

אנו מצויים אחרי ימי בין המצרים  ובערב שבת שחל בו טו באב , חג האהבה  העברי

בו אנו מצויים פשוט לאהוב.. כן , אתם קוראים נכון , כתוב בפרשה  " ואהבת את ה", אלהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך", אנו מצווים לאהוב  את הקב"ה בכל ליבנו ממש כמיהה של ממש  ,ולהבדיל ציינו אתמול את טו באב שהוא כאמור חג האהבה  העברי ," לא היו ימים טובים לישראל  כ טו באב וכיום הכיפורים  .

בשבת זו " ואתחנן" אנו מציינים בהפטרות את" שבע דנחמתא" עד ראש השנה תשע"ו שיבוא לטובה, בפרשת השבוע  קוראים על עשרת הדיברות  , שהם למעשה כריתת ברית בין עם ישראל לבין הקב"ה , כברית בין בני זוג בחתונתם ובכל ימי חייהם עד 120 ,המצווה  לאהוב את הקב"ה בכל לבבך , מקבלת תוקף יותר חזק אולי בימים אלו בהם אנו מתקרבים לחודש אלול וימי הסליחות הבעל"ט בהם אנו מקיימים את הפ"ס אני לדודי ודודי לי , והעניין הזה של אהבת ה" מקביל [להבדיל] לאהבת  בני זוג ביום חתונתם , שכן בעצם הפ"ס אני לדודי ודודי לי מסתתרת הענקה הדדית בין שני המדוברים,  הרי שבעצם קיום המצוות בשמחה ובאהבה  אנו מתקרבים אל ה" יתברך, ואז מן הסתם גם הוא מתקרב אלינו , וככה גם בקשר בין בני זוג, כאשר יש ביניהם שיתוף פעולה , ולא רק שיתוף פעולה כמו שותפים בעסק... אלא ממש להבין אחד את השני גם בלי לדבר, אך ברור שגם במחשבה של הענקה  לצד השני, בחיבה, וכן בשאר הדברים שהתורה מצווה בקשר בין בני זוג .. שבאים מתוך רצון הדדי  בכך שלצד השני יהיה טוב, ואז גם לי יהיה טוב,  כי פשוט זה לא יתכן אחרת....

בתחילת המאמר הזכרנו את המצווה לאהוב את ה" יתברך, אך איך אוהבים דבר כל כך גדול, עצום,  ואפילו המילים האלה שכתבתי לא מספיקות לתאר את עוצמתו..

" ואהבת אל ה אלהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך" ,בהלכות יסודי התורה כותב הרמבן " והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו "? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך וקץ מיד אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע  ה" הגדול כמו שאמר דוד  " צמאה נפשי לאלקים לאל חי", כלומר אותה התבוננות בבריאה  מביאה את האדם לאהוב את הקב"ה בראותו את כל נפלאותיו וטובותיו שהוא גומל איתנו בכל רגע ורגע [ גם ברגע זה...]ושהוא נזכר בקטנתו של האדם, הדבר מביא גם ליראה ממנו יתברך .

רבי יהודה הלוי בספר " הכוזרי" מונה את היראה והאהבה כשנייים מתוך שלושת היסודות של עבודת ה" והם: היראה האהבה והשמחה.

ה" יתברך נתן לנו את תורתו במעמד הר סיני  , בפרשה מופיעים עשרת הדיברות בהם הדיבר השני" לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" , כלומר שלא תקבל את אדנותם של שום אלוהים אחרים , " על פני", שאני בכל מקום ורואה מה תעשה  ובורא הכל ",  עם ישראל חשש מפני המעמד נורא ההוד שהוא זכה לו  

" ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור לנסות אתכם בא האלקים  ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" [שמות כ].

עם ישראל ענה למשה כך," אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה" אלקינו עוד  ומתנו ,קרב אתה  ושמע את כל אשר  יאמר ה" אלקינו  ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר  ה" אליהנו אליך ושמענו ועשינו".

משה לא מבין איך אפשר לפחד בכלל ולא לעבוד את ה",  מאהבה ,שעבודה כזו היא יותר נעלה  מעבודה מיראה ,  וכותב הכלי יקר " משה נצטער  על שלא עבדו מאהבה , כי כל האוהב  מתדבר אל אהובו  וירא הלא מתרחק ממנו .

אך למרות צער משה , הקב"ה דווקא אהב את תשובת ישראל ואמר, "היטיבו כל אשר דיברו", אנו רואים שאף שעבודת ה" מאהבה מעלתה גדולה יותר, העבודה מיראה, אין בה פסול חלילה למרות מעלתה "הפחותה" ,וכדברי הרמבן" שהיראה ישרה בעיניו" .

אנו מצויים בטו באב [ או במוצאי טו באב.] אך עדיין באותה אוירה של אותו יום נשגב בו  אמר רב יהודה אמר שמואל  הותרו השבטים לבוא  זה בזה ,  זה אולי נראה לנו היום לא מובן, אך דמיינו בחור ובחורה שבאים משבטים שונים , והם אולי אפילו שכנים ומכירים , ואוסרים עליהם לבוא ברית הנישואים, איזו שמחה  יותר גדולה  יכולה להיות מיום בו הם מותרים לבוא זה בזה [ מיותר לציין בקדושה וטהרה וכל מה שנילווה אליה..]

עולא  מציין מציאות פגומה מבחינה דתית לאומית שמשיבים אותה לתיקונה ביום זה שגם משול ליום הכיפורים  שהוא חתונת הקב"ה וכנסת ישראל בו אנו לבושים  לבן  כמו ביום טו באב בו בנות ישראל היו יוצאות בכלי לבן שאולין ויצאות לחולל בכרמים על מנת למצאו את זיווגן   ואומרות , בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתו עיניך ביופי" כי שקר החן והבל היופי" אשה יראת ה" היא תתהלל" ואומר " תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה"  , אלא תן עיניך במשפחה  ,למרות שמשפחתה של רחל אימנו לא היתה מי יודע מה.. [ברור שוב, שהכל היה מתוך כוונה טהורה ואמיתית ולא כדי"" לשחק " , חלילה.]

בעצם הדמיון בין טו באב שמדבר על זיווג  ואהבת איש ואישה [ בקדושה, שוב] ליום הכיפורים בו היה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי לכפר על ישראל , אנו רואים עד כמה קדוש  הקשר  ובניין ביתם של בני זוג  עד כדי שכל מי שמשמחם, בונה אחת מחורבות ירושלים, לא פחות! וכל המצערם... [הפוך ממש].

.בספר בראשית נאמר " כל כן  יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" .

בני הזוג לאחר חתונתם למעשה  הם " אחד" [בגימטריא " אהבה"], ועל הבעל  לכבד את  אשתו " יותר מגופו",רשי אומר- " יותר מגופו" ," דזילותא דאיתתא קשה מגבר" הזילזול פוגע באישה יותר מאשר בגבר, " שנו רבותינו, האוהב את אשתו והמכבדה יותר מגופו  עליו הכתוב אומר  " וידעת כי שלום אהליך"  , אמר רבי חלבו " לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו  שאין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו " ,שידוע המקרה של רבי עקיבא אחרי שחזר משנות לימודו הארוכות  , ואמר  לאשתו שחשבו  שהיא אישה  פשוטה ומנעו ממנה להתקרב אליו ," שלי ושלכם – שלה הוא!, איזה כבוד והערכה !  הרי כמו שאמרנו האיש והאישה הם למעשה בשר אחד , והקשר ביניהם צריך להיות על בסיס של אמון, כבוד הדדי, הבנה ושמחה[ בדומה לדיבר השני " לא יהיה לך אלהים אחרים  על פני , גם לאיש ולאישה, להבדיל כמובן! אסור שיהיה אף אחד  אחר על פניהם..] שהרי האדם הראשון נברא מחובר בגבו אל אשתו  ולאחר  " הניתוח" הראשון בעולם , הם התאחדו, כך כל זיווג הוא  [אמור להיות ] זיווג משורש נשמתו של האדם , שכן האהבה בין איש לאשתו היא לא רק רגש , שחייב להיות , [יעקב אהב את רחל מוכר לא?] אלא ההרגשה שהם  נשמה אחת , והדבר מורגש ביניהם בעיקר, אם הקשר מבוסס על קדושה וטהרה ועל כך שכל אחד נבנה  מהשני ולומד ממנו וככה הוא מתגדל  , וככה כל הישג של אחד בתורה במצוות ובחיים  הוא גם בזכות השני  [ הבעל או האישה].

המדרש מספר על אימותינו הראשונות שרה ורבקה , שכל הימים שהיתה  שרה קייימת היה ענן קשור על פתח האוהל וכשבאה רבקה חזר אותו ענן [ בדומה לענני הכבוד במדבר ]והיתה שורה ברכה בעיסה ונר היה דולק מליל שבת עד ליל שבת ", כל הברכה שבבית מתקייימת בזכות ואודות לאישה .

יום הנישואים של החתן והכלה הוא יום מחילה  וכפרה בדיוק כמו יום כיפור [ חופת חתנים סימן ו"] בו נמחלים עוונות ישראל  , אנו קרבים לחודש אלול בו " המלך בשדה" ויש לנו הזדמנות של פז , מתנה ממש [ למרות שאומרים ,"שונא מתנות יחיה", פה ממש כדאי לקחת אותה...] חתן וכלה דומים למלך ולמלכה  , הקשר  בינינו לבין הקשר לקב"ה הוא של מידה כנגד  מידה מומלץ שהוא  שיהיה על בסיס אהבה אך לרוב הוא  על בסיס של יראה  [ וזה בסדר כמובן  מתוך מגמה לשיפור..] , כנאמר ," אני לדודי ודודי לי" ,ממש כפשט הכתוב..   ולעומת זה אצל  בני הזוג   לא כדאי שהקשר יהיה על בסיס של יראה... של פחד אחד מהשני אלא על בסיס  אהבה טהורה[ גם בימים בהם יש פחות , מצב רוח" לאחד מבני הזוג ,  ] יש לזכור   שזה זמני ויש לך   ולך[ בלשון נקבה]  תמיד על מי להישען ולהעזר  ,שנאמר ," עזר כנגדו" שאומנם הפ"ס מדבר על האישה בכך שהיא  עזר לגבר  בכל הקשור לתורה ומצוות  אך ברור שבלעדיו אין לה למי לעזור  כל כך, וברור שזה הדדי.

כך גם עלינו בהתקרב הימים הנוראים  ,וגם כך שמזמן טו באב מקדישים יותר זמן ללימוד התורה  שכן זמן הלילות מתארך, הבה נתחזק  בקיום מצוות ה" יתברך מאהבה ,בשילוב יראה  , כנאמר" בכל ללבך " גם  אם  הדבר קשה ולא תמיד מובן , ברור שזה למעננו  ,וכך אם נהיה אחד למען השני כדוגמת התרת השבטים   בישראל בטו באב יחד עם שאר הדברים טובים שקרו בו , ונזכור יחד עם זאת את צאתנו מימי בין המצרים בהם נחרב המקדש  [ שיבנה במהרה] ועל מה הוא חרב, על שנאת חינם!  נזכה  להתאחד  במיוחד בימי הסליחה  הבאים  עלינו לטובה   וכך נזכה להשרות את שכינת ה" יתברך בבתינו הקיימים

ובאלו הניבנים     ,ונזכה לחודש טוב  ושנה טובה ומתוקה ונזכור " שמידה כנגד  מידה עוד לא כלתה.. "