"ד' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב... אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם" (דברים א, י-יב)

"שלשה נתנבאו בלשון "איכה": משה, ישעיה וירמיה. משה אמר: 'איכה אשא לבדי' (דברים א, יב), ישעיה אמר: 'איכה היתה לזונה' (ישעיה א, כא), ירמיה אמר: 'איכה ישבה בדד' (איכה א, א).

אמר ר' לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין: אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה.

כך משה: ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר: 'איכה ישבה בדד' ".

(מדרש רבה, מגילת איכה, פרשה א, א)

מהי המשמעות המשותפת לשלש נבואות אלו שמבקש הדרשן להדגיש בדבריו אלה?

הביטוי "אֵיכָה" מבטא תימהון - משהו שמעורר השתוממות, או בלשוננו היום, משהו ש"אינו נקלט". יש כאן תופעה שאי אפשר להבין אותה ולהסביר אותה על פי כל קנה מידה רגיל, ונותר רק לתמוה - "אֵיכָה!"

מהם אותם עניינים שלגביהם הביעו שלושת הנביאים (משה, ישעיה וירמיה) פליאה?

"אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים"

(בבלי מגילה טז, א)

משה הביע פליאתו ביחס לכבודם של ישראל: "ד' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב... אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם" (דברים א, י-יב). הדמיון לכוכבי השמיים מתפרש לא רק לעניין ריבויים הכמותי, אלא אף לעניין מעלתם המיוחדת בין האומות: "אומה זו משולה לכוכבים... כשהן עולין עולין עד לכוכבים". ה"אֵיכָה" של משה מבטא תמיהה חיובית על גדולתם של ישראל, שאין גבול למעלתם בזמן שעושים רצונו של מקום. לכן נאמר במדרש – "משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם".

הנביא ישעיה, לעומת זה, ראה אותם בקלקולם ואמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁוחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיה א, כא-כג).

מהצד השני, "אומה זו משולה לעפר... כשהן יורדין יורדין עד עפר". מעלתן של ישראל מחייבת שכאשר אין הם ממצים את הפוטנציאל שלהם, כל הכוחות המיוחדים הטמונים בהם יפרצו חס ושלום לכיוונים לא רצויים עד שיוכלו להרע יותר משאר האומות.

ואילו הנביא ירמיה ראה אותם בניוולם - בשעת עונשם וחורבנם – ואמר: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי" (איכה א, א). כגודל מעלתם וכעומק נפילתם, כך עצומות צרותיהם, יותר מכל אומה ולשון: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹוד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג, ב).

בעניין זה דומה שאין צורך להכביר במלים. כל המתבונן בנוראות שואת עמנו בדור האחרון יוכל בלב שלם להצטרף לתמיהתו של הנביא ירמיהו - "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"! יש לעניין הזה משמעות מעשית עבורנו. עם ישראל אינו בנוי לחיים בינוניים, "נורמאליים". השאיפות שלנו צריכות להיות גדולות, מרחיקות לכת, בין במישור הלאומי ובין במישור הפרטי. כנגד התפיסה שחזרנו לארצנו על מנת להיות עם ככל העמים, יש להציב את השאיפה לתחייה רוחנית של עם ישראל לצד התבססותנו החמרית בארצנו. כנגד ההסתפקות בהיותנו שומרי מצוות פחות או יותר, יש להציב את הרצון להיות תלמידי חכמים, חסידים וצדיקים המסוגלים להשפיע ולשנות את פני החברה.

כגודל הנפילה וגודל הצרות, כך יהיה בע"ה גודל הנחמה, כפי שדרשו חז"ל: "חטאו בכפליים – 'חטא חטאה ירושלים', ולקו בכפליים – 'כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה', ומתנחמים בכפליים – 'נחמו נחמו עמי' " (ילקוט שמעוני, ישעיהו מ)

הרב אברהם וולפסון, מתוך האתר "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" www.ybm.org.il