"ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב,טז) 'עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" אלי היה הדבור' (תענית ל,ב). ['לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה' אלי לאמר, אלי נתייחד הדיבור, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה, גמגום' (רש"י)]. ובירושלמי (תענית פרק ג הלכה ד) 'רבי זעירה בשם ר' חנינה: מה יעשו גדולי הדור ואין הציבור נידון אלא אחר רובו? שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה" מה כתוב בתריה "וידבר ה' אלי לאמר"'. היסוד הזה שיש השפעה של הדור על הנבואה מצוי גם בדברי חז"ל 'נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך' (סוטה מח,ב). אלא שצריך להבין מה המעלה הגדולה בזה שמשה קיבל נבואה בחיבה שזה כ"ך חשוב עד כדי כך שלכן טו באב הוא יום שמחה? שזהו הסיבה לדעת ר"י: 'א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר , דאמר מר עד שלא כלו' וכו'?- אלא שע"פ הירושלמי זה מובן, שמה שמשה לא קיבל נבואה בחיבה זה מראה 'שהיו ישראל כמנודים', ולכן על זה יש לשמוח, שהנידוי כביכול הורד מאיתנו. וניראה שזה לא רק עניין של נבואה בחיבה שמראה שירד הנידוי, אלא כיון שמתו כל אנשי המדבר הגיע הסוף של זמן העונש של 40 שנה שנענשו על חטא המרגלים. לכן עכשיו הגיע הזמן ליכנס לא"י, וזהו הורדת הנידוי, כעין אדם שהיה מנודה שמורחק. כך בנ"י היו חוץ לא"י כעין בנידוי, ועכשיו שמתו כל אנשי המלחמה והסתיימה גזרת "במדבר הזה יפלו פגרכם .. מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר יד,כט) שהם שנימנו כאנשי הצבא, ועכשיו הזמן שירד הנידוי ונכנס לא"י למקום השכינה. ואע"פ שלא מיד ניכנסו בכ"ז כבר מאז היו ראוים ליכנס. וזה בא לידי ביטוי בנבואת משה, שמעבר לביטוי של נידוי בצורה החיצונית באי נבואה בחיבה, גם עצם העובדה שמנותקים מא"י זה פגיעה בנבואה, כיון שנבואה קשורה לא"י 'אמר יונה: אלך לחו"ל שאין השכינה נגלית שם' (ילקו"ש יונה סימן תקמט) ולכן הנבואה היתה בלי חיבה. וכאשר סר העונש וקשורים לכך שמיד יבואו לא"י, יש חיבור לא"י ולכן אז הנבואה חוזרת למעלתה. לכן 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לביש את מי שאין לו.. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים' וכו' (משנה תענית פרק ד משנה ח) שעל זה מסביר ר"י שסיבתו (של טו באב) זהו יום שכלו מתי מדבר. שניראה בעומק שאז קשורים למעלת א"י ששיאו במקדש, ששם היה שפע נבואה 'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"... א"ר יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש' וכו' (יר' סוכה פרק ה הלכה א) ולכן יוצא יפה שיונה הוא שמגלה לנו שבחו"ל אין נבואה, כשהוא התנבא במקדש כשיאו של א"י. על המשמח חתן וכלה נאמר 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'"' (ברכות ו,ב) שבפס' "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול" הסיום הוא "מביאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ" וגו' (ירמיה לג,יא) שהמשמח חתן וכלה גורם לבניית א"י ובפסגתה ירושלים וביהמק"ד, כיון שזהו עניין מעלת הקדושה שבחתונה, שמדמה למתן תורה ע"י איחוד בני זוג, כמו איחוד של בנ"י והתורה, ולכן 'אמר ריב"ל: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות' וכו' (ברכות שם). שממתן תורה ממשיכים לשלמות בא"י, בירושלים בביהמ"ק. לכן טו באב זהו הזמן הראוי למצוא זיווג, כהקשר של אישור כניסת בנ"י לא"י (שפסקו למות) עד הקמת המקדש לבסוף, יחד עם עניין הנבואה הקשורה בזה. לכן מובן שמסיימת המשנה שהיו אומרות 'וכן הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו”. ביום חתנתו זו מתן תורה. וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן' כיון שזהו העניין של שידוכים בטו באב.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.