"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר לג, ב)

בפסוק הנ"ל, יש קושי מסוים, לכאורה יש בפסוק כפילות מיותרת: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".

הרב קוק זצ"ל כותב שבפסוק: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּותֵיהֶם" (ישעיהו ס, ח), הגאולה נמשלת לענן וליונים. הענן שט לאן שהרוח מובילה אותו, ולעומתו היונה מחליטה בעצמה לאן לעוף. כך גם בגאולה - יש כאלו שמכוונים להגיע לארץ, זאת מטרה מובהקת שלהם, ויש כאלו שנסעו ונדדו עד ש'במקרה' הגיעו לכאן.

נשתמש בהסבר של הרב קוק בשביל הפסוק שלנו - יש אנשים שהעיקר אצלם זה המוצא – "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", לצאת ממצרים לארץ ישראל זה טוב, אבל העיקר בזה זה היציאה ממצרים. לעומתם, יש אנשים עם תפיסה הפוכה – "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", הם יוצאים בשביל המטרה. העיקר זה לא לצאת ממצרים, אלא ההגעה לארץ ישראל.

השאלה היא מה המטרה – "מַסְעֵיהֶם" או "מוֹצָאֵיהֶם", היציאה ממצרים או ההגעה לארץ. מי שיודע מה המטרה, לאן פניו מועדות, מבין שכל תחנה ותחנה בונה משהו - "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג, א). צריך לדעת שהחיים מורכבים ממסעות, מתחנות. בכל תחנה האדם צריך לאסוף משהו, לבנות משהו. עם ישראל - שעבר ברומא, ספרד, טורקיה, מרוקו, בבל, מדי - צבר לו בכל תחנה מורשת.

אי אפשר לומר פשוט שעם ישראל גלה ושב לארצו, זה לא שמתחילים מחדש כאילו כלום לא קרה. לאותם אנשים שבונים את הארץ יש גם אבא וסבא, ועל מה שעבר עליהם אי אפשר לדלג. בדרך יש עליות וירידות, יש שפל ויש שיא, ומכל מקרה – מכל 'מסע' - צריך ללמוד. לכל שלב בחיים יש משמעות, גם למצב קשה יש תפקיד ויש תכלית. חשוב לדעת שגם מהם צריך ללמוד ולהפיק לקחים. אף ההוויה הרוחנית אינה בנויה רק על רגעי שיא, אלא גם על נפילות ואשליות, התמודדויות ומאבקים, ומכל שלב יש ללמוד.

התוכנית האלוקית היא להיכנס לארץ, ולכן בזה מסתיים ספר במדבר, להראות שיש תכלית למסעות. זה ההבדל בין: "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" ובין "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם".

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" www.ybm.org.il