תובנות בתורה – פרשות מטות ומסעי

פרשת מטות

ל,ב: וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל: תובנה: מנהל טוב מפעיל מתווכים מתאימים למשימה העומדת בפניו. משה רצה להעביר מסר לעם כולו, ועשה זאת דרך ראשי המטות.

ל,ג: איש כי ידור נדר לה': תובנה: בשונה מן החוק הדמוקרטי הנהוג היום, בתורה יש הבדל בין דינים החלים על איש מאלה החלים על אישה. פסוק ג' דן בחוק החל על איש. מפסוק ד' ועד י"ז התורה מפרטת את הדין החל על אישה, ומסכמת בסוף הקטע: אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (ל,יז).

לא,ב: נקום ... מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך: תובנה: ה' מאפשר למשה למות "בראש שקט", לאחר נקמה במדין, עם שממנו לקח את אשתו. משה ציפה ממדין ליחס שונה, ועל כן חש נבגד כאשר אלה הצטרפו לאויבי ישראל וחברו למואב (כב,ד). מדין הוא העם ממנו באה ציפורה, לשם כנראה חזרה עם אביה יתרו ושני בניו של משה. ה' יכול היה להמתין עם הנקמה עד לאחר מותו של משה, ולהטיל את המשימה ישירות על יהושע, אלא שאפשר למשה לבצע את הנקם בעצמו. הרצון העז של משה לנקום במדין מסביר מדוע קצף על קציני החיל (לא,יד), אף כי לא נתן הוראה מפורשת להרוג כל נקבה. זה גם מסביר מדוע סלח למפקדים וקיבל את קרבן הזהב שהביאו (לא,מח-נד).

לא,טז: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם: תובנה: מנהיג חייב להסביר את מהלכיו ודרישותיו כדי שיתקבלו ויוסכמו על ידי העם. פעמים זה הסבר קצר ותקיף, כגון כאן, פסוק אחד, ופעמים הסבר ארוך ומנומק, כגון בעניין בני גד ובני ראובן, פסוקים רבים (לב,ו-טו), ואחר כך שוב בעניין התנאי להישארותם ממזרח לירדן (לב,כ-ל).

לא,כו: שא את ראש מלקוח השבי ... אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה: תובנה: יש לשמור על "שקיפות" מלאה בכל עניין של כספי הציבור. ה' מצווה את משה לחלק את השלל בין החיילים לשאר העם, ואת המיסוי (ה"מכס"; פסוק כ"ח) החל על שלל זה. לא מספיק שמשה יעשה זאת עם אלעזר הכהן, צריך לשתף בזה גם את ראשי אבות העדה, כדי לציין שהכול גלוי ונערך בצדק, לפי מצוות ה'. עניין ה"שקיפות" חוזר על עצמו גם בעניין חלוקת הנחלות (לד,יז-יח) ובעוד עניינים רבים בתורה (ראה ביאורי לעניין "זהב התנופה"; שמות לח,כד).

לב,יט: מעבר הירדן מזרחה: תובנה: הירדן הוא גבולה המזרחי של ארץ ישראל (לד,יב), והמונח המוכר היום "הגדה המערבית" נגזר למעשה מהמונח "מעבר הירדן מזרחה". אילולי ישבו ישראל מצידו המזרחי של הירדן, לא הייתה משמעות למושג "הגדה המערבית", לכן כאשר מציינים היום את "הגדה המערבית" למעשה מזכירים את בעלותם של ישראל על הגדה המזרחית.

לב,לח: מוסבות שם ... ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו: תובנה: קריאת שם מקנה בעלות והתייחסות, הן שם לאדם והן שם למקום. אב או אם נותנים שם לילדיהם ובכך הילדים מתייחסים אליהם גם מבחינה נפשית. הערים שבנו ונקראו בשם, וכן אלה ה"מוסבות שם" (בפסוקנו), נעשו שייכות ומיוחסות לבוניהן, וכן הדבר בהמשך (לב,מא-מב).

פרשת מסעי

לג,ב: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה': תובנה: משה לא כתב את כל התורה, אלא חלקים ממנה. אם משה כתב את כל התורה, לא היה צורך להזכיר כאן שמשה כתב את המסעות, מכאן שמשה כתב רק מה שצווה על ידי ה' ("על פי ה'").

לג,נג: והורשתם את הארץ וישבתם בה: תובנה: כדי להתיישב במקום שאיננו רצויים בו, יש להוריש תחילה את יושבי המקום. להוריש פירושו לסלק את התושבים (וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם; פסוק נ"ה), ואת פסיליהם ותרבותם (וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם, וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ; פסוק נ"ב).

לד,יט: למטה יהודה: תובנה: שבטי יהודה ובנימין הצטיינו בליכוד ובאחדות שבטית, דבר שהקנה להם מאוחר יותר את כשרון המלוכה על ממלכת יהודה (דוד, שלמה ועוד) וממלכת ישראל (שאול ועוד). יתר השבטים הנמנים כאן, נמנים כבני שמעון, בני דן, בני אפרים וכו', רק בשבטי יהודה ובנימין נכתב 'למטה יהודה ו'למטה בנימין' (בלי 'בני'). נראה כי השבטים שנמנו עם כינוי 'בני' היו שבטים מפוזרים זה בזה ולא מאוחדים מבחינה שבטית ומשפחתית. אכן ידוע שמאוחר יותר שבט שמעון נבלע בתוך יהודה, מנשה נחצה, דן בחלקו עבר צפונה, ועוד.

לה,יז: ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, וימות – רוצח הוא: תובנה: הריגה על ידי אבן שעלולה להרוג – אינה הריגה בשוגג ודינה כרצח. זריקת אבן 'מסוכנת' על אדם, מכל סיבה שהיא – דינה ניסיון לרצח, ואם האדם נהרג כתוצאת מזריקת האבן, דין הזורק כרוצח.

לו,ז: כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו: תובנה: ה' רוצה לשמור על הזדמנות כלכלית שווה בין כל חלקי העם, ולא לאפשר לעשיר להשתלט על קרקעות המדינה. זאת הסיבה שהקרקעות שנקנו יחזרו לבעליהן ביובל. הקרקע הייתה אז מקור החיים והפרנסה של האדם. ה' רוצה לתת לכל אדם ולכל שבט הזדמנות כלכלית שווה ולא לפעור פערים כלכליים גדולים בין בני אדם, ובין שבט לשבט.