מטות מסעי

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" (לג,א).

"ונכתבו כל המסעות כדי להודיע לעם ה', כי כל עובד ה' לא יפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו. כי כך היא המידה. להיות עולה ויורד. ויסעו ויחנו, ויחנו, כי אין לעובדי ה' מנוחה, כי לשם זה נבראו, ללחום מלחמות ה'" (שפת אמת).

"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"

יהודי זה אש. יהודי זה אש להבה לה' יתברך. יהודי צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, שלא תהיה לו שום בעירה אחרת, שלא תהיה לו שום בעירה לתאוות ולעבירות ח"ו, רק בעירה לה'. צריך להפוך את אש התאוות לאש קודש! לאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה!

צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא ולהפוך אותה לאש של תפילה! לאש של תורה! לאש של אהבת ישראל! יהודי זה לא כמו כל אדם, זה משהו אחר לגמרי. יש אש שיורדת עליו מן השמים כל הזמן, וצריך לנצל את האש הזאת לקדושה! לא לבזבז אותה בתאוות! לא לבזבז אותה בשטויות! צריך להכניס את האש הזאת, את ההתלהבות הזאת בתוך אותיות הגמרא, בתוך אותיות התפילה, בתוך הצעקות להשם. התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע שלאחר שחזרו בני ישראל מהמלחמה עם מדין, הורה להם משה להגעיל את הכלים אשר לקחו מהשלל. וכפי שהשתמשו בהם, ככה מכשירים אותם. כמו בפסח, כפי שהשתמשו בכלים למאכלי חמץ, כך מכשירים אותם לפסח.

יש פה רמז לעבודת השם. כשהלב בוער באש זרה לתאוות העולם הזה, יש להגעיל אותו באש קדושה. "כי נגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאווה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב:  כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש" (ליקוטי מוהר"ן קנו)

צריך להחליף את לב האבן, הלב האטום והרדום, בלב בשר, לב שמתלהב ובוער. צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו. לב זה חבור, לב זה אהבה, לב זה שמחה, לב זה משהו עליון.

לב זה התענוג הזה שאתה מחובר, שאתה אוהב את ה' ואתה יודע שגם ה' אוהב אותך. ואם אתה מרגיש שאתה רחוק, שאתה נפרד מה', הדקירה הזו בלב על זה שאתה כל כך רחוק, זה בעצמו מקרב אותך. אדם עובר עבירה ח"ו, הוא נופל לאיזה תאווה, או מידה רעה, מבקש סליחה וממשיך הלאה, זה חיצוני. זה רק כדי שלא תפגע בו מידת הדין, כי הוא יודע שיש דין בעולם. צריך לעשות תשובה עם לב, צריך לבכות, ה' אני לא רוצה את זה, אני רוצה לרצות רק אותך, כשאדם עומד ומרים ידיים לפני ה' ובוכה, ה' מה יהיה איתי, ה' תרחם עלי, תציל אותי, זה כבר תשובה עם לב. אדם צריך כל הזמן להתעורר, לרצות את ה', זאת בעצם ההצלחה שלו, כמה שהוא יותר מחובר. כמה שהוא יותר רוצה את ה'. רק זה נקרא חיים,  "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". צריך להתחבר לאור הזה שאין חוץ מה' כלום. אוכל ושותה אבל יודע שזה לא החיים. שיש תענוג הרבה יותר גדול מזה, תענוג רוחני. את הלב שלכם אני רוצה. את הפנימויות, את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה. הקב"ה רוצה שנשתף את הלב עם כל מה שאנחנו מדברים. כשמשבח את הבורא ישבח עם כל הלב, כשמבקש איזה בקשה, יבקש עם כל הלב, ה' נמצא איתך, הוא קרוב אליך, הוא מקשיב לכל מילה שיוצאת מפיך.

אדם צריך כל הזמן להגדיל את דעתו שאין שום דבר חוץ מה'. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". צריך להבין את זה במוח, אך אם לא הורדת את זה ללב, אז יש לזה מעט מאד ערך. זה רק תאוריה. זה גם טוב, אבל ההבדל בין זה לזה שיורד ללב הוא עצום.

צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו, לקשר שלנו אל הסובבים אותנו. ככה גם נגדיל את הלב שלנו אל ה'. אנחנו שקועים בתוך עצמנו. כדי להרגיש את הצער של השני צריך לעצור לרגע, להתבונן, לדמיין מה עובר עליו, מה עובר על משפחה שברגע אחד נהפך עליה עולמה. מה עובר על מי שבכלל לא זכה להקים משפחה. אם נעצור, אם נתבונן, ננסה לדמיין, לא שייך שהלב ישאר רדום.

צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו, הרבה אהבה, הרבה עדוד ותמיכה. ילד צריך לשמוע הרבה שבחים, אבל על דברים נכונים, כי הוא קולט מהר אם זה אמיתי או לא. וככה גם עם אשתך, עם חברים, עם שכנים, עם כל אחד. להגיד מילים טובות, להעריך את הטוב שאתה רואה אצל השני, ככה אתה מראה לו שיש לו במה לשמוח, ככה נפתח גם לו הלב. כמה שיותר להאיר פנים, לדבר עם העיניים, לחייך, אם ככה תעשה, תראה איך כל העולם שמח ומחייך אליך.

להכניס שמחה ללב. להתחזק בשמחה בכל מצב. לפעמים אדם עובר איזה משבר, והוא מדוכדך, יש לו מועקה בלב, עצה לזה היא להתחזק בשמחה, למצוא את הטוב גם במצב הזה, שגם במצבו השם לא עוזב אותו, הרי השם יתברך בדואי לא יעשה לו שום עוול ח"ו, כי צדיק וישר הוא.

אפשר להגיע להתרוממות הנפש גם עם דברים קטנים. עם איזה מחשבה טובה על השני, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא מנסה לבטל אותו, עם איזה מילה טובה שהוא אומר לשני, עם איזה ויתור שהוא הצליח לוותר.

לא מספיק לדעת. צריך גם לקיים. להוריד את הדעת אל הלב. רבנו אומר  שגם אומות העולם יש להם דעת וחוכמות, אך הדעת שלהם הוא בלא לב. "לכן, כשזוכה לאיזה דעת ימשיך הדעת אל הלב ויסתכל בעצמו אם מעשיו  עולים יפה כפי חוכמתו וישתדל עכשיו לעבוד את ה' במצוות מעשיות ועבודות דקדושה באופן שיהיו מעשיו מרובים מחוכמתו,כי לא המדרש הוא בעיקר אלא המעשה" (ליקו"ה יוה"כ ב,ג).

הסוף צריך להיות אהבה. כל מה שעושים, לומדים, מתפללים, מקיימים מצוות, עושים חסדים, הכל כדי שבסוף נרגיש שאנחנו אוהבים את ה'. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אם זה לא יורד מהמוח ללב, משהו חסר.

כל הזמן לעבוד, אם לא תעבוד, לא תגיע. יהודי צריך לדעת שאם הוא יקח את עצמו בידיים ויתחיל לעבוד, להתחזק בעבודת השם, הוא יכול לזכות למעלות הכי גדולות. רבינו הקדוש אמר שהגיע למה שהגיע לא כי הוא היה נכד של הבעש"ט, אלא בזכות העבודה שהוא עבד.

צריך כל הזמן לרצות, כשיש רצון חזק זה מניע אותנו, זה מחמם אותנו, זה כבר אומר לנו מה לעשות, זה מדריך אותנו, הרצון זה כוח אדיר. קשה לך? אתה לא יכול? אבל לרצות אתה יכול. תרצה את השם. תחפש את השם. תחטוף כמה שאפשר.

כמו אותו יהודי שהתקשר לאיזה בית אבות, רצה לדבר על איזה שהוא עניין עם נחמן, שהתגורר שם באותו בית אבות, וענתה לו פקידת הקבלה:  נחמן עסוק כעת, תנסה יותר מאוחר. וככה הוא ניסה שוב פעם ושוב פעם ותמיד אותה תשובה:  נחמן עסוק, תנסה יותר מאוחר. עד שהחליט ללכת לראות מה הוא עסוק שם כל כך, כשהגיע, נחמן כמובן לא היה והוא המתין שם בבית הכנסת ולפתע חלפה על פניו דמות בזריזות רבה ואמרו לו זה נחמן, רוץ אחריו, והוא רץ אחריו ושמע תוך כדי הליכה את סדר יומו העמוס כשמשפט המפתח היה: אני פשוט חייב להספיק, כי מלימוד תורה וקיום מצוות לא יוצאים לפנסיה.

הסוד זה עבודה.  אם תעבוד, אתה תגיע. התנועה צריכה להיות רק לחפש את ה'. מישהו מדבר, להטות אוזן. מה זה יהדות? זה כל הזמן לחפש, זה לנתק את עצמנו מהדברים הטפשיים, מהקשקושים, מההקפדות, מהכעסים, מהגשמיות, מהתאוות, לפחות קצת. אתה לא יודע איך הקב"ה מתרגש מתזוזה של כחוט הסערה שלך. נפלת ח"ו? תחזור למסלול. אנחנו מסתכלים רק קדימה. לא נתקעים בנפילה, לא כעס, לא עצבות, לא יאוש ח"ו. קמים וממשיכים מחדש, לא נשברים. באנו לעולם הזה לא בשביל תוצאות, באנו בשביל מעשים. אדם נולד לתוך מציאות קיימת, באמצע עניינים, וככה הוא גם מסתלק מן העולם, באמצע עניינים. החיים זה מסע, אנחנו רוצים להגיע להרבה דברים טובים, אך אף פעם לא משלימים, אנחנו תמיד בדרך. יהודי צריך לעשות. ההצלחה אצל הקב"ה. אם נהיה עסוקים בלרדוף אחרי ה', אז נהיה פחות חשופים לכל ההבלים של העולם. העיקר זה לא להיות קריר. להתלהב, לזוז. רבינו הקדוש לא ויתר על שום נקודה ביהדות. צריך גם קדושה, גם תורה, גם אהבת ישראל. אי אפשר לקחת נקודה אחת ולהזניח את השאר. צריך לעשות הכל, לעבוד על הכל, ה' כבר יתן לך כוח, יתן לך זמן, רק תרצה. תראה לה' שאתה רוצה. אל תחשוב שאין סיכוי, לפי הטבע אין אולי סיכוי אבל כשאדם רוצה את ה', אז ה' משנה את הטבע. ה' רוצה את ה – "פתחו לי פתח כפתחו של מחט", את המשהו הקטן קטן הזה, אבל שזה יבוא מאיתנו, מעצמנו, מהתעוררות שלנו, מאתערותא דלתתא. אתה תתחיל, תעשה משהו, אפילו קטן, תתחיל לעשות ואני אבוא אליך ואני אעשה לך דברים נפלאים.

רבנו אומר שצריכים לזכור כל הזמן שיש עולם הבא. מיד כשאדם קם בבוקר, המחשבה הראשונה שלו תהיה – יש עולם הבא. כי כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות, הוא מבין שפה לא חיים לנצח, הוא מקבל את הפרופורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה.

אם אדם מכוון לתכלית, איפה יש לו זמן לדבר על מישהו? לשמוע על מישהו? הוא רוצה להספיק עוד ועוד. מנסה להמעיט בשינה, עושה לעצמו סדרים עד שאין לו זמן להרים את הראש. הזמן זה הדבר הכי יקר בעולם.

ימי הזקנה הגיעו וההליכה כבדה וקשתה על הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הנכדים שהיו אצלו בתורנות, הכינו את השתיה החמה בשתיים לפנות בוקר, ליווהו לבית הכנסת וחזרו עמו. והנה בוקר אחד כשחזר מבית הנסת הרחיב הגרי"ש את פסיעותיו וכמעט רץ. הנכד התקשה להדביק את מהירותו. "סבא" שאל "למה אתה ממהר כל כך?!" השיב לו הגרי"ש: "התעוררתי היום דקה מאוחר יותר מהרגיל. חסרה לי דקת לימוד..."

הדלק של הבערה לה' זה התפילה האישית. לדבר עם בורא עולם בלי ספר. בשפה שלך. תעמוד, תדבר עם ה', אל תעזוב את ה' עד שיתן לך. כל אחד רוצה הרבה בחיים, אז למה לא מתפללים? יש בעל הבית לעולם, שאוהב אותך, שרוצה להיטיב איתך, הוא ברא אותך בשביל לתת לך! תבקש ממנו! תעמוד, תדבר ותדבר עד שהשם יתן לך! "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מאומה,  ושיהיה דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטן ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין רק בכל מקום שעומד אז,  אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, כמו שכתוב והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה'" (הרב הקדוש מפשיסחא).

זה כוחה של תפילה אישית,אמיתית, תפילה שפותחת לאדם את הסתימות, משחררת לו את המועקות. תפילה זה הלב של עבודת ה' ושל כל החיים. היא משפיעה חיות לאדם, אדם רק פותח את הפה ומתחיל לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ שמאיר את נשמתו. החיים זה מסע מופלא, מסע ארוך וניסי שבו ה' מלווה את האדם כמו אב רחום שצועד עם בנו ביד ומגן עליו בכל צעד ושעל כמו בסיפור הבא:

על סף גרם המדרגות

שמי אורית, כיום אני אם לשש בנות קטנות ומתגוררת בשכונה לא דתית לא רחוק מירושלים. כשנישאתי לבעלי רציתי לעבור ולגור בעיר חרדית, אבל בעצה אחת עם אחד מגדולי הדור קיבלנו פסיקה חד משמעית: "השארו בשכונה הזו עוד מספר שנים. מוטלת על כתפיכם משימה קדושה. אתם תהיו נרות החנוכה של השכונה". למען האמת, המילים הללו חיממו את ליבי מחד, אבל דאגה לא קטנה כירסמה בקירבי מאידך. נכון, עלינו להיות כפופים "לכל אשר יורך", ודעת תורה היא מעל לכל, אבל אני אשה פשוטה לא מלאך, וחינוך ילדי הדור הבא, בוער בנפשי. השכונה הזו, במילים עדינות אינה מאירת פנים לשבת ולמועדים. תושביה הם לא מן הסוג שפוקד את בית הכנסת בסתם יום חול. הרב שהבחין בנצנוצי הדאגה שבקעו מתוכי, הוסיף עוד משפט "אל תדאגה, למרות שהשכונה איננה דתית מספיק, לטעמכם, הקב"ה יתן לכם סיעתא דישמיא מיוחדת בחינוך הילדים". נו מילא, הרב פסק ונכנעתי. נסענו לבעל הדירה שאו שוכרים, והארכנו את החוזה לשלוש שנים נוספות. פתחנו בצעדים ראשונים לזיכוי הרבים, תלינו מודעות בשכונה על שיעור דף היומי, על שיעור בהלכות, על שיעור נשים בביתנו, והעסק התחיל לזרום. השיעורים מנו מספר משתתפים ומשתתפות זעום, אבל לא אמרנו נואש. קיווינו לעתיד מאיר יותר, הלוא הרב אמר שאנחנו נאיר שם כמו נרות חנוכה. לאמיתו של דבר ככל שנקפו החודשים, חשתי שהשכונה הזו לא מוצאת חן בעיני, וכשיסתיים החוזה – כך החלטתי- נחפש מקום אחר, יהודי יותר, שבו שלוות השבת קונה שביתה של מעין עולם הבא, מבלי מכוניות ואופניים הדוהרים בכביש המרכזי בעיצומו של היום הקדוש. נולדה לנו בת בכורה, ושנה אחר כך עוד בת. כשנולדה הבת השלישית עמדנו לפני סיום החוזה. התחננתי לבעלי "בוא נעזוב. הרב אמר רק שלוש שנים. עשינו את שלנו, פתחנו שיעורים אומנם לא כובשי קהל, אבל בכל זאת... אף אחד לא יכול לבוא אלינו בטענות. אני גם רוצה לזכות בכמה ידידות יראות שמים ולמלא את חיי ברוחניות וקדושה, שלא נמצאת כאן." בעלי הבין לנפשי, הנהן בראשו בצער ואמר "אני מבין ללבך, אבל אנחנו יהודים של דעת תורה, מה דעתך לחזור לרב?" מה אגיד לך ר' לוי, זכיתי בבעל רגיש להפליא וצדיק ממש שליבו רחום וחנון כלפי כל אדם, ובעיקר יש לו אהבה מיוחדת לילדים. הרגשתי שהניתוק מן השכונה יגרום לו עוגמת נפש, משום שלדבריו "עדיין לא הדלקנו כאן את הנר..." נו מילא, חזרנו לרב. "אורי ואורית, אתם זוג יקר המהווים את המגדלור של השכונה,אבל עדיין לא הגעתם לאמצע הדרך. אני ממליץ שתשארו שם עוד שלוש שנים, ונדבר אי"ה כשנגיע ליעד ההוא". הרב פנה לבעלי והורה לו "תפרסם ברחבי השכונה שאתה מכין ילדים לבר מצווה. החל מהנחת תפילין, קריאת התורה, המפטיר, הכל. ליבי אומר לי שפרוייקט זה יצליח מעל למשוער. הרב צדק. אחרי שבעלי תלה מספר מודעות במכולת, במתנ"ס, בבתי הספר ובקופת חולים,התחיל מבול של טלפונים. עשרות הורים שמחו לשמוע שיש רב שמוכן ללמד ללא תמורה, כן כן אדון לוי, ללא תמורה ללמד את ילדיהם ולהכינם לקראת היום הקדוש. פניו של בעלי אורו, וביתנו הפך לתחנת רכבת שוקקת. ילד נכנס ילד יוצא, אבא נכנס אבא יוצא, לפעמים הוא ישב עם מספר ילדים בצוותא, ומטעים להם את טעמי המקרא, בניגון ירושלמי, מרוקאי, חסידי, ליטאי, תלוי לפי המוצא של הילד. הקשר הטוב שיצר אורי בעלי עם נערי בר המצווה, התפתח לקשר מצויין עם אבותיהם, והללו נישבו בקיסמו של הרב הצעיר וחלקם החלו לפקוד את בתי הכנסת בשבתות ולעיתים בימי החול, שיעורי התורה התרחבו באופן ניכר. מספר נערים התחזקו מאד ועטו על ראשם כיפה וציצית באום קבוע. בעלי הפך למאושר מאד, "את רואה אורית, הרב יודע על מה הוא מדבר, ביתנו שוק לימוד תורה קרוב רחוקים". שמחתי בשמחתו, אך כשנולדה הבת השישית, וכאן אני מכה על חטא, ליבי נצרב לו, נשרף לו, ואיזושהי קינאה רעה החלה לקנן בחדריו. הבית שלנו הפך למוקד עליה לרגל לבנים, ואילו לנו יש רק בנות. הנוכחות של הילדים, ואין לי מושג מדוע, החלה להעיק עלי ,רציתי שקט, מנוחה ורוגע.  לא שהם הפריעו, חלילה, הם ישבנו בנימוס, עם עיניים קרועות לרווחה ואוזניים כרויות, והאזינו לבעלי ולהוראותיו. הם חיבבו אותו מאד, והקרינו קשר עמוק אליו, שהתבטא גם בשיחות פלאפוניות לפעמים לתוך הלילה. לי זה עשה רע. בליל שבת אחד, הבנות שכבו לישון, בעלי ישב ליד הסטנדר וניגן סוגיה. התינוקת הדס בת החודש נרדמה על כתפי, ונשימותיה נעמו לי כמו שירת מלאכים. "אורי, אני רוצה לבקש ממך משהו". "בבקשה, אני שומע בקשב רב". "אל תקח את זה קשה, אבל מאד קשה לי שנערי בר המצווה מגיעים לביתנו. אין לי חלילה שום התנגדות שתלמד אותם טעמי מקרא, מפטיר והנחת תפילין, אבל לא כאן. אני צריכה את השקט שלי... תלמד אותם בבית הכנסת. אורי שתק. עיניו הביעו הלם. לא רציתי להגיד לו שמקננים בליבי קנאה, אי שקט, סחף רגשי, שאין לנו בן. מעולם הוא לא העיר לי על כך, הוא אוהב את בנותינו והקדיש להן הרבה זמן איכות... לא היה לי אומץ לחשוף בפניו את הקטנוניות שבתוכי, חוץ מזה שבאמת רציתי קצת ראש שקט... נוחות... אורי הוא מורם מעם, ובשיא העדינות הסביר לי "דעי לך אורית, שהנערים הללו הם הקמע שלנו. כאן בין הכתלים שלנו הם שואבים קדושה של אידישקייט. הספרייה הגדולה, הזכר לחורבן, פמוטי הכסף, תמונות הצדיקים, כל זה משפיע על פנימיותם לא פחות מהלימוד איתי. אבל חזקה על בעל שיהלך במסילות ליבה של רעייתו, ויעשה את רצונה. אלמד אותם בבית הכנסת למרות שלא כל כך נוח שם... אם זה יעשה אותך שמחה ושלווה, היה זה שכרי". אורי עבר עם תלמידיו לבית הכנסת לעזת הנשים הקטנה. הרגשתי רווחה, שלווה. תחנת הרכבת עברה למקום אחר. אלא שלמרות שבעלי קיבל את הגזירה בהכנעה, הרי שאשה טובה יודעת להתהלך במסלולי רוחו של בעלה, וחשתי שלבו נחמץ בקרבו.

הסצינה הבאה מתרחשת חמישה חודשים אחר כך. הדס התינוקת בת חצי שנה, יום ראשון בשבוע, שעה שלוש אחר הצהריים. עוד פחות משעתיים מדליקים נר רביעי של חנוכה. יצאתי עם שכנתי לגן הציבורי, לשעה של נופש. הגן הציבורי שלנו ממוקם לאורך מדרון גבעה גבוהה למדי. גרם  כ100 מדרגות נמתח לו מראש הגבעה עד מרגלותיה. הבנין שלנו נטוע סמוך לפסגת הגבעה, לצידו מדשאה מתוחכמת אשר משמשת כמוקד למשחקי כדור לילדי השכונה. ייצבתי את עגלת התינוקת ולחצתי על מעצוריה על מנת שלא תוכל להתקדם. צעדנו 10 פסיעות מזרחה והתיישבנו על הספסל. לפתע בזווית העין אני קולטת שהעגלה מתחילה לנוע אט אט, ותופסת תאוצה מבהילה ופניה אל גרם המדרגות מטה מטה. מדובר באסון בלתי נמנע, הדרדרות מטה במדרגות הינה דרך חד כיוונית, התינוקת עלולה להתעופף באוויר תוך כדי התהפכות העגלה... ולצנוח!!!התאבנתי וצרחתי כמו לביאה פצועה "שמע- ישראל -  ה' -  אלוקינו-  ה' - אחד". העגלה טסה והנה היא תופסת זווית אלכסונית אל תהום גרם המדרגות, אני עוצמת עיני וזועקת "אבא, תציל אותה!!!" רחמי שמים כי לא תמו, ילד זריז ונמוך קומה שמע את הזעקה שלי,  ודהר מן המדשאה כמו איילה שלוחה לכיוון העגלה ובטרם אסון אחז בה ומנע ממנה נפילה...ומי יודע מה היה עולה בגורלה של הדס... "תודה! תודה! הקב"ה ישלם לך שכרך מושלם... אין לי מילים להודות לך, אין ספק שהצלת את התינוקת שלי" ברכתי אותו כולי רועדת משמחה. "גברת שמי יונתן, והקב"ה כבר שילם את שכרי מושלם. אחגוג בשבוע הבא בר מצוה, אעלה לתורה ואקרא את הפרשה כולה... ומי הרב שלימד אותי? הרב אורי בעלך". הלכתי לאט לכיוון הבית אפופת מחשבות, כשלפתע בת קול פנימית כקול פעמוני שמיים לחשה לי "יש לקב"ה ילדים שצריכים לדאוג להם, ללמד תורה, להאיר להם מקדושת הבית היהודי. והקב"ה מבטיח שמי שידאג לטפח ולשמור על ילדיו, יזכה שמלך מלכי המלכים ינצור ושמור על בניו ובנותיו שלו...". אחר כך נזכרתי שאורי אמר לי, שהנערים הללו הם בעצם קמע. נשקתי את הד בפניה, ונכנסתי הביתה. אורי היטיב את נרות החנוכה וקיבל אותנו במאור  פנים. "יש לך דרישת שלום מיונתן" סיפרתי לו. "יונתן? איפה פגשת אותו?"  "בגן הציבורי. הוא סיפר שבעוד שבוע יש לו בר מצווה. אני מציעה שאת השיעורים האחרונים בטעמי המקרא תעשו אצלנו בבית., ובכלל אורי, הבית שלנו נפתח מחדש לילדי הבר מצווה". אורי לא שאל למה ומדוע. הוא ברך על הנר הרביעי של חנוכה, ואחר כך ברך שעשה ניסים לאבותינו. וגם לנו בימים ההם, וגם בזמן הזה. כוכבים ראשונים נצצו בשחקים. הדס פרצה בבכי, אבל באותן דקות הייתי המאושרת בעולם.

למותר לציין, ששנה אחר מכן נולד לנו בן. ביקשתי לקרוא לו יונתן.

תפילה

רבונו של עולם

תן לי לב. שמרגיש באמת את הכאב של השני ולא אומר כמה מילים שכאילו הוא מזדעזע ממה שקרה אך זה יותר מהפה אל החוץ.

ששמח באמת בשמחתו של השני ולא מעמיד פנים כאילו הוא שמח אך בפנים הכל מכווץ מרוב קינאה.

לב שיש בו אהבת ישראל אמיתית, אהבה לכל יהודי ויהודי, שלא מרוכז כל הזמן בעניינים של עצמו.

לב שעושה תשובה עם דמעות, עם צער אמיתי על מה שקרה, עם רצון אמיתי להתחיל התחלה חדשה.

וכשהוא מודה על הניסים והנפלאות הוא כל כך מתרגש, הוא מתמלא אהבה למי שכל כך מיטיב עמו.

רבונו של עולם

תעזור לי תמיד למצוא את ההרחבה בתוך הצרה, את הטוב בתוך מה שנראה לנו רע, את הנס בתוך ה"תיקון" שעוברים. כמו למשל כשיש סתימה בביוב ולא צריך להוסיף מילים כדי לתאר איך נראה הבית, רבונו של עולם, איזה נס עשית לנו שזה קרה ביום שישי בבוקר ולא יום אחד אחרי. איזה נס זה שתוך פחות מחצי שעה הגיע האינסטלטור והבית חזק להיות ארמון. רבונו של עולם, תעזור לי למצוא את הטוב בכל דבר שקורה, למצוא ולהתפעל מהרחמים האינסופיים שלך.

רבונו של עולם

תעזור לי להיות כל הזמן עסוק, כי ככה אני יותר שמור, כי ככה אני פחות חשוף לעולם הזה שמבלבל אותי כל פעם מחדש.

תעזור לי שאני לא אתלונן על העומס הזה, על הריצה הבלתי נגמרת הזו כי בעולם הזה רצים, עובדים, נלחמים. תעזור לי אבא להפסיק לרחם על עצמי,להפסיק להרגיש שמגיע לי איזה פרס על כל מה שאני עושה, רק לשמוח ולהגיד לך תודה על כל מה שאתה מזכה אותי לעשות.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי