"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שמות לד,א) 'דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו.. ושבר את הלוחות.. שבר את הלוחות מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה [כאן] וישראל מומרים על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר "אשר שברת", ואמר ר"ל: יישר כחך ששיברת' (שבת פז,א) איך למד ר"ל מ"אשר שברת" שיישר כחך ששיברת?- מפרש רש"י: 'אשר - אישור שאישרו ושיבחו על שבירתן' וביבמות (סב,א) פרש”י: 'אשר - לשון יישר'. ובמנחות צט,ב פרש"י: 'שנאמר "אשר שברת" ולא אמר ליה בלשון כעס, שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה'. אולם לכאורה בפשטות הכוונה שה' אומר שיכתוב את מה שהיה רשום בלוחות ששבר, מניין לדרוש זאת ללשון שבח? (לרש"י במנחות מובן אולם לדרשות מלשון אישור או יישר מניין?) מביא מרן גדול הדור הר"ג חיים דרוקמן שליט"א (בשיעור על אגדות) כמה הסברים: א. הרשב"א: 'משום דכתיב "אשר שיברת ושמתם בארון" – לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ואלמלא היה בשבירתן חטא, אין קטיגור במקום סניגור, אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו'. ב. הרי"ף בעין יעקב: 'דהוה ליה למימר: "על הלוחות השבורים". מאי "אשר שיברת"? דמאי נפקא לן אם שיברם הוא או אחר? אלא בא להחזיק לו טובה ואושר על ששיברם'. ג. מהרש"א (ביבמות): 'דהוה מצי למיכתב "ששיברת", אי נמי "אשר שיברת" כולו יתורא דקרא הוה, דהווה סגי ליה במה שכתב "על הלוחות הראשונים", דודאי הן ששיבר, וכמו שאמר "ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים”, ולא כתיב ששבר'. תורה תמימה: 'דעל פי נימוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בכעסו או בהחפזו דבר שלא כהוגן, אין ראוי להזכירו מעשה זה, כי זה לו לעגמת נפש ובושת פנים. ולפי זה אי סלקא דעתך דלא הסכים הקב"ה לדעת משה ששיבר את הלוחות לא הווה ליה למימר כאן בזכרו את עניין הלוחות הראשונים להוסיף המילות "אשר שיברת", אחרי כי תעגם נפשו מזה, ובפרט כי אין מילות אלה מוכרחות לעניין, והווה ליה למימר: "כשני לוחות הראשונים", ותו לא. ומדזכר דריש שאדרבא, בזה הודה לו על מעשה השבירה, ועוד אמר לו: יישר כוחך'. ניראה שיש אולי קצת רמז בגמ' לשיטות אלו: לרשב"א: נאמר במנחות (צט,א-ב) '"אשר שברת ושמתם בארון" תני רב יוסף: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון. אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה דכתיב "אשר שברת" אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת' ניראה בהסמכתם רמז שהיות הלוחות בארון מלמד גם את דברי ר"ל. למהרש"א והרי”ף: ביבמות זה מובא בהקשר למחלוקת ב"ה וב"ש על פו"ר, ונאמר קודם: 'ובית הלל נמי לילפו ממשה? אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד' אולי זה רמז (אע"פ שודאי מה שאמרו שמשה עשה מדעתו ולזה הביאו את הברייתא של מה שעשה משה מדעתו, שזה כתשובה לראית ב"ש, בכ"ז אולי הסמיכה הגמ' מיד כדי לרמז) בהקשר זה להדגיש את העניין שמשה עשה מדעתו, שזהו רמז שמיותר לומר ששיבר. ולתורה תמימה: אולי רמז שבשבת נאמר קודם בהקשר למחלוקת על הזמנים 'משום חולשא דאורחא' אולי גם סמוך לומר על עניין חלישות הדעת שנעשה עוגמת נפש, וכן במנחות נאמר אחר 'שאין נוהגין בו מנהג בזיון'. ואולי אפשר לומר שהלימוד של ר"ל מתבסס על הנאמר קודם בפס' “פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" ודרשו בנדרים (לח,א) 'אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" פסולתן שלך יהא' והרי אם ה' היה כועס על מעשה השבירה, מדוע מגיע למשה מתנה יקרה כזו, שבזכותה העשיר. הרי אם שבירת הלוחות היתה מעשה רע היה עליו לקבל עונש ובוודאי שלא לקבל מתנה. מזה שהפסולת שלו סימן שמעשה השבירה היה חיובי ולכן קיבל שכר. אולי רמוז בפס' “פסל לך.. כראשונים" שהם "הראשונים אשר שברת" שלכן מגיע לך את פסולתן, להעשיר בהם. ואולי אפשר שזה נירמז בסמיכות הפס' שקודם נאמר: “ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" וגו' (לג,יז) וכל הפרשיה ההיא מדברת בחביבות של משה לפני ה', ומיד לאחריה מובא "ויאמר ה' אל משה פסל לך.. אשר שברת" הרי שמהסמיכות מוכח שזה נאמר לצד חיובי ולא שלילי ששיבר. ובפרט שנאמר (לג,יט) "..וקראתי בשם ה' לפניך" שזה 'ללמדך סדר בקשת רחמים.. י"ג מדות' וכו' (רש"י) שזה מובא אחרי הפס' שממנו למדו אישור לשבירה (לד,ו) יוצא שהפס' שלנו מוקף באור חיובי מצד ה' על משה, לכן דרש ר"ל את השבירה ללשון חיובית.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.