"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם"

"משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן" (ברכות,מ"ח,ב). היו שהקשו ("גליוני הש"ס"): הרי המן לא היה מחמשת מיני דגן וכיצד ברכו עליו ברכת המזון, ואפילו אם היה בו טעם לחם, הרי על טעם בלבד אין חיוב ברכהמ"ז? ותירצו מה שתירצו... וכן עסקו בשאלה מה ברכו לפני אכילת המן. הנה כמה דעות: א.המוציא לחם מן השמים (רמ"ע מפאנו) ב.הממטיר לחם מן השמים (בא"ח) ג.שהכל ד.לא ברכו כלל (בני יששכר, מאמרי השבתות,ג)

ובשבת -"אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין... אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות, שחייב אדם לסעוד בשבת לחם שמברכים עליו המוציא וברכת המזון, לפי שלגבי אכילת המן שממנה למדו ג' סעודות נאמר בה לחם..." (שו"ע הרב,רע"ד,ה)

מאז שפסק הלחם הניסי, מברכים המוציא וברכת המזון רק על הלחם הטבעי העשוי ממיני הדגן. ואם אוכלים מאפה שברכתו מזונות (וכן יין כשיעור או פירות משבעת המינים) –מברכים אחריהם ברכה מעין שלוש. גם אלה שאינם נוגעים בלחמים במשך השבוע, והם ניזונים מחלופות רבות אחרות, יקפידו בשלוש סעודות השבת לאכול לפחות כזית פת בכל סעודה. אולם חולי צליאק, אשר רגישים לגלוטן ותגובתם לכך קשה, אינם רשאים לסכן עצמם או לפגוע בבריאותם, אלא יאכלו את התבשילים האהובים עליהם וזו סעודתם. וגם אם אוכלים לחמית ללא גלוטן וכיו"ב העשויה סויה או שאר מיני קטניות, לא יברכו המוציא ולא ברכת המזון שהרי אין זה דגן, ועל כך לא נתקנה ברכת הזן. אולם יקפידו לשתות לפחות 130 סמ"ק מיין הקידוש (רביעית+מלוא לוגמיו: משנה ברורה,רע"ג, סקכ"ז) ובכך יֵצאו ידי חובת קידוש במקום סעודה. באופן זה הם גם ירוויחו, כמו גם אם יאכלו תמרים או צימוקים, שיאמרו לבסוף ברכה מעין שלוש, המבוססת על ברכת המזון, ויש בה הזכרת השבת!