"מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם"

עבודת ה' ועשיית רצונו היא הייעוד של כל יהודי -הליכה בדרכיו וקיום מצוות בדקדוק, בין שבין אדם למקום, ובין שבין אדם לחברו. עבודה זו מחייבת שום שכל ואיזון נכון, כי כשם שאין לקיים מצווה הבאה בעבירה, כך אין להדר על חשבון מצווה או ערך אחר. יראת שמים אכן מחייבת זהירות ואף החמרה במצבי ספק, כפי שמצינו רבות בהלכה: "המחמיר תבוא עליו ברכה" "ירא שמים –יזהר" וכיו"ב. אולם שנינו: "עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות", משמע שהדרך לצאת מספיקות הינה ע"י בירור ולימוד ושאלת רב, ולאו דווקא ריבוי חומרות.

אחת ההפרעות הנפשיות נקראת טורדנות כפייתית (אובססיה קומפולסיבית =OCD) . משמעותה שילוב של מחשבות מטרידות בלתי פוסקות והתנהגות כפייתית בהתאם. כגון בדיקה שוב ושוב שהדלת נעולה, שטיפות ידיים חוזרות ונשנות וכו'. לעתים הפרעה זו מוצאת את בטויה בהקפדות הלכתיות יתרות (נערווים): נטילות ידיים חוזרות ונשנות מחשש לחציצות, חזרה על מילים בתפילה מחשש להעדר כוונה, פחד מהכנסת מזון לפה שמא הוא מתולע, אובססיות סביב הליך טהרת המשפחה וכמובן סביב נקיונות הפסח. לא מדובר בהחמרה של יראת שמים, אלא בהפרעה טורדנית שאינה נשלטת ולפיכך דורשת טיפול נפשי (קוגניטיבי) מקצועי.

כאשר ההפרעה אינה חריפה, ניתן להתגבר עליה ע"י עבודה עצמית תוך לימוד הסוגיה ועיון בתשובות ההלכתיות וההדרכות המוסריות השוללות עצבות ועצבנות בעבודת ה', כגון דברי הרמב"ן בהלכות נדה(ט,כ"ה): "ומדיני החציצה –לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול הטבילה... דא"כ אין לדבר סוף"...  וכתב הרב קוק זצ"ל(שמונה קבצים,א,רל"א): "הפחד הנפרז מכל חטא, מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר אלא שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכוחו החומרי ובכוחו המוסרי יחד". אין הקב"ה חפץ בעצבנות זו שהרי "דרכיה דרכי נועם" ו"לא נתנה תורה למלאכי השרת"!

(להרחבה: קריינא דאיגרתא (לסטייפלר זצ"ל) א,שע"ו; ד' עמ' נ"ב; "צו וזרוז" לאדמו"ר מפיאסצנה. עמ' שכ"ג; אסיא צ"ה-צ"ו)