"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (מב, כא)

אפשר לפרש פסוק זה כחרטה על מה שעשו ליוסף. אע"פ שבשעת המעשה, הם הגיעו למסקנה שיובסף חייב מיתה משוטם מרידה במלכות בית דוד או משום הסתה לע"ז, הרי  כשהגיעו למצרים, באה להם ברוח הקודש ההבנה שהם סובלים בגלל מכירת יוסף ושיוסף לא התכוון לע"ז או למרידה במלכות, ושהיו צריכים לחמול עליו.

אבל אפשר לפרש שהאחים נשארו שלמים עם החלטתם, אלא שבמבט לאחור האחים מבינים שבכך שלא שעו לתחנוניו של יוסף עשו טעות. הם אינם חושבים שטעו בדין שגזרו עליו; בכך הם עדין משוכנעים בצדקתם. הטעות שהם זוקפים לחובתם היא שלא ריחמו עליו בשעה שהתחנן על נפשו, כלומר, שאף שהיה חייב מיתה, היו צריכים לרחם עליו, לפנים משורת הדין. כך משמע ממה שהם מדגישים בדבריהם את התחנונים שלו, וזה מלמד שלדעתם הם טעו רק בכך.